מכתב לתושבי דרום ישראל מהשכן שלכם בעזה
אצלכם ואצלנו, ילדים ישנים עם עין אחת פקוחה, פוחדים להתעורר למראות של הרס וחורבן. החיים בדרום ישראל הפכו לגיהנום עלי אדמות, ואילו בעזה החיים פשוט לא קיימים. המלחמה הזו הפכה לנשק של הפחדנים, ופחדנים לא יכולים לנצח
מכתב זה ראה אור במקור באנגלית באתר פורוורד ב-23 ביולי ומתפרסם כאן באישור האתר.
**
לשכניה של עזה בדרום ישראל:
במהלך החודש האחרון, עברתם כמה מהלילות חסרי השינה והאיומים שידעתם מזה שנים, וכך גם אחיכם ואחיותיכם בעזה. שבת אחרי שבת, היו לכם 15 שניות בלבד להגיע עם יקיריכם למקלט; ובו בזמן, לרבים מתושבי עזה לא היה כלל זמן להימלט, או מקלט להימלט אליו.
ברגעי האימה האלה, אתם ואחיכם ואחיותיכם בעזה התפללתם לאותו האל, לחשתם את אותן מילים לילדיכם: "אל תפחדו! הכל יהיה בסדר". וכשהמוות היה קרוב ופסח עליכם בהתערבות אלוהית – אלחמדוללה! אבל האם ניתן להמשיך ולסמוך על ניסים כאלה כאשר כל שמסתמן באופק הוא עוד הסלמה?
לבי דימם בתוכי כשראיתי את התמונות של הילדים שלכם מתייפחים מפחד ואימה כשחמאס שיגר לעברכם את הטילים. אילו היו מעמידים את הסרטונים האלה מול תמונות של ילדים בעזה, מבועתים מפני המתקפות האוויריות של ישראל, הם היו כמעט זהים.
הילדים האהובים שלכם ושלנו חווים אותם רגשות של פחד, כאב, ייאוש וטראומה. אצלכם ואצלנו הם ישנים עם עין אחת פקוחה, פוחדים להתעורר למראות של הרס בעוד טילים ופצצות חסרי נשמה ממשיכים לשגר חורבן.
ילדים לא ראויים לגורל כזה. ילדים צריכים להיות ילדים, והקדושה של מרחבים אזרחיים חייבת להישמר תמיד. חמאס חושב שיצליח ללחוץ על ממשלת נתניהו באמצעות שיגור הטילים המאולתרים שלו על יישובי הגבול בדרום ישראל, כדי שתסיר את מצור החנק מעל הרצועה. אבל עושה רושם שלממשלת ישראל זה לא מזיז בכלל.
"לבי דימם בתוכי כשראיתי את התמונות של הילדים שלכם מתייפחים מפחד ואימה כשחמאס שיגר לעברכם את הטילים. אילו היו מעמידים את הסרטונים האלה מול תמונות של ילדים בעזה, מבועתים מפני המתקפות האוויריות של ישראל, הם היו כמעט זהים". כבאים מנסים להשתלט על שריפה שפרצה בנחל עוז בגלל עפיפון תבערה ששוגר מעזה (גילי יערי/פלאש90)
ממשלת נתניהו מאמינה שתצליח להפעיל מספיק לחץ על חמאס לחזור לתלם על ידי הפגזת עזה מפעם לפעם, תוך כדי גרירת תושבי הרצועה לעוני עמוק, ייאוש חסר תקדים וסבל שאין לו שיעור. וגם לחמאס זה לא מזיז בכלל. רוב מנהיגי חמאס הם אסירים לשעבר שבילו מספיק שנים בבתי הכלא הישראליים כדי לטעון שמה שלא יקרה לעזה, הם כבר "סבלו יותר".
ובתווך הסחרחרה הזו, כשכל צד מנסה לשבור את השני על ידי שימוש באוכלוסיות האזרחיות, המלחמה הזו הפכה לנשק של הפחדנים. ופחדנים לא יכולים לנצח.
ובינתיים, אלה אתם ואנחנו, אחיכם ואחיותיכם בעזה, שמשלמים את המחיר. החיים בדרום ישראל הפכו לגיהנום עלי אדמות בימים אלה, ואילו בעזה, החיים פשוט לא קיימים.
המשורר הישראלי-פלסטיני מחמוד דרוויש כתב פעם:
המלחמה תיגמר, והמנהיגים ילחצו ידיים
האם הקשישה תמשיך לחכות לבנה המת
הרעיה תמשיך לחכות לבעלה אהובה
והילדים האלה ימשיכו לחכות לאביהם הגיבור.
אינני יודע מי מכר אותנו, אבל ראיתי מי שילם את המחיר."
אסור לנו לאפשר להם להשתמש בנו למטרות הציניות שלהם. אסור לנו להפוך זה בעיניו של זה לתומכים חסרי זהות של מנהיגים שלא אכפת להם מאוכלוסיות אזרחיות. אנחנו חייבים לפתח חסינות מול השקרים שהם מספרים לנו זה על זה, בעוד הם הופכים אותנו לסטטיסטיקות וגופות ממוספרות, ואהובינו ממשיכים לרדת ביגון לשאול.
כל אחד מאיתנו הוא ייחודי. בפני כל אחד מאיתנו עומדת האפשרות להחליט. להלל אלימות ולהריע לטילים המתעופפים בשני הכיוונים, או לחוש זה בסבלו של זה, בטראומה שהוא חווה, ולפעול למען ההצלה ההדדית ולמען הפיוס.
רבים מחבריי בעזה ואנוכי בחרנו לעולם לא להריע למוות, באף צד. מפני שראינו את המוות בעיניים אין ספור פעמים במשך חיינו, ואם יש דבר אחד הנתעב בעיני זה האפשרות לאבד עוד אהובים למלחמה ולסכסוך.
המתקפות על היישובים שלכם חייבות להפסיק מיד, וכך גם הסבל שמושת על מיליון הילדים חסרי העתיד של עזה. אסור שהם ימשיכו להיות מורעלים לאיטם על ידי המים שהם שותים והאדמה שבה הם שותלים את שתיליהם.
"אצלכם ואצלנו ילדים ישנים עם עין אחת פקוחה, פוחדים להתעורר למראות של הרס בעוד טילים ופצצות חסרי נשמה ממשיכים לשגר חורבן". ילדים בין הריסות ביתם בעזה (עמד נסאר / פלאש90)
על פי התחזיות, עזה צפויה לכרוע בתוך זמן לא רב תחת מגיפות הטיפוס והכולירה. חייבים לפתוח מחדש את גטו עזה לעולם. אסור ששני מיליון אנשים ימשיכו להיות כלואים בגטאות רעילות מלידה ועד מוות. ואסור שישראלים בדרום ימשיכו לחשוש מפני טיל שעלול לפגוע בגן הילדים שבו משחקים ילדיהם, או בבית הכנסת שבו הם מתפללים לאל השלום והרחמים.
הצעד הראשון לקראת הפיוס הוא המרת זיכרונות הטראומה והסבל הקולקטיביים שלנו משיח של נקמה ואיומים לסמל רב עוצמה של אמפתיה הדדית, שלא רק מפחית את עוצמת השנאה אלא מכונן כבוד וחיים משותפים על ידי הכרה בסבל ההדדי, בהיסטוריה ובשאיפות של שני הצדדים.
כבוד ושלום לישראלים האמיצים שהגיעו לקרבת הגבול עם עזה, הניפו דגל פלסטין ושיגרו לתושבי עזה מסר עוצמתי שהם לא לבד. לתושבים טובי הלב של קיבוץ ניר עם שהעיפו לכיוון עזה בלונים צבעוניים עם מסרים של אחווה ושלום. לצעירים היהודים-אמריקנים המדהימים מארגון IfNotNow שהגנו על זכותם של אחיהם ואחיותיהם העזתים למחות נגד המוות האיטי שלהם. הגיבורים האלה חושפים את פניה האמיתיות של היהדות.
המעט שתושבי עזה ראויים לו זה לדעת שהם לא לבד, ותושבי הדרום בישראל ראויים לאותו הדבר בדיוק. מי יתן ובקרוב נזכה ליום בו אנשים משני צדי הגבול יוכלו להיפגש ולחגוג את השלום והשגשוג ואת מות האיבה, פעם אחת ולתמיד.
מוחמד שחאדה הוא סופר ופעיל החברה האזרחית מעזה. הוא היה האחראי על הדוברות של ארגון זכויות האדם יורו-מד מוניטור בעזה, כיום סטודנט ללימודי פיתוח באוניברסיטת לונד.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
