"מורכבות הנוגעת בעתיד החיים כאן": המורים הערבים בחינוך העברי

"לשמש גשר בתקופה שבה גשרים רבים נשחקו". מורה ערבייה בחטיבת ביניים בקדימה, ב-2013. למצולמת אין קשר לכתבה (צילום: הדס פרוש / פלאש90)

אומנם קשה להאמין, אך לפני שנים ספורות בלבד הגזענות נחשבה בישראל דבר שיש להתבייש בו. מי שאחזו בעמדות כאלה ניסו להכחישן, או לפחות לרכך את ביטוייהן במרחב הציבורי. כיום השתנה המרחב מן היסוד. הגזענות אינה עוד כתם שיש להסתיר, אלא זירה שבה מתנהלת תחרות פוליטית וציבורית. ככל שהרטוריקה מקצינה, כך מתרחבת התמיכה. ובכל פעם שנדמה כי השיח הגיע לתחתית, מתברר שזו רק תחנה בדרך להידרדרות נוספת.

הפעם הועלו על המוקד המורים הערבים בבתי הספר היהודיים. הניצוץ הוצת בדיון שקיימה ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת ב-17 בפברואר, בראשות ח"כ צבי סוכות ממפלגת הציונות הדתית. הדיון הוקדש לגידול בשילובם של מורים ערבים במערכת החינוך העברית; לפי הנתונים הרשמיים שהוצגו, בחמש השנים האחרונות הוכפל מספרם. בשנה האחרונה לבדה לימדו כ-4,000 מורות ומורים ערבים בבתי ספר עבריים – כ-4% מכלל צוותי ההוראה. קרוב למחצית מבתי הספר הממלכתיים העבריים קלטו לפחות מורה ערבי אחד במהלך 2025. בסך הכול מדובר ב-1,821 מורים בבתי הספר היסודיים, 1,169 בחטיבות הביניים, 1,091 בתיכונים ו-214 בגני הילדים.

מבחינה מקצועית, הנתונים משקפים ניסיון להתמודד עם פער מבני בין שתי מערכות החינוך, היהודית והערבית, גם אם לא במידה מספקת. לדברי קוידר ג’אבר, יו"ר סיעת חד"ש בהסתדרות המורים, בעוד שבמערכת החינוך הערבית קיים עודף של אלפי מורים ומורות, במערכת היהודית קיים מחסור המוערך באלפים.

הנתונים, כצפוי, לא מצאו חן בעיניו של סוכות, שטען כי לא מדובר בהתפתחות ספונטנית או במענה לצורך מקצועי, אלא ב"מדיניות של עובדות בשטח" המתקדמת ללא החלטה מוצהרת. לאחר הצגת הנתונים הוא הכריז על כינוס ישיבת חירום בהשתתפות נציגי משרד החינוך, משרדי ממשלה נוספים ונציגי רשויות מקומיות ואזוריות.

סוכות אף הזהיר מפני "גורמים חיצוניים" המנצלים, לשיטתו, פרצות במערכת החינוך כדי להשפיע על אופיו של החינוך בישראל. הוא קרא לקבוע כללים ברורים שיגדירו אילו גופים רשאים לפעול בתוך המערכת, לצד פיקוח הדוק והתאמה למה שכינה "ערכי הזהות היהודית". הוא אף קשר בין הרקע האקדמי של חלק מהמורים לבין חששות הנוגעים לזהות. "מורה המציין את יום הנכבה", טען, "יתקשה לחגוג את יום העצמאות בבית ספר יהודי. מורה הסבור שלעם ישראל אין זכות לחיות כאן, או שאינו מכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית בין הנהר לים, עלול לעוות את חינוך ילדינו".

הזהיר מפני "גורמים חיצוניים". יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, צבי סוכות. 22 בדצמבר 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

כך הוסט הדיון ממשבר המחסור במורים אל זירה אידיאולוגית המתמקדת בזהות, בנאמנות ובהשתייכות.

רם כהן, איש חינוך ולשעבר מנהל התיכונט בתל אביב, דחה את הטענות בדבר מעורבות גופים זרים. הגוף המעסיק הוא משרד החינוך, אמר, ואם מבקשים לבחון מדיניות, יו"ר הוועדה רשאי לזמן את מנכ"ל המשרד ולשאול במישרין אם מופעלים לחצים חיצוניים לשילוב מורים ערבים בבתי ספר יהודיים. הפיכת הסוגיה לשיח על קונספירציות, הוסיף, מסיטה את הדיון מהממד המקצועי.

כהן הדגיש כי אין מדובר במהלך פשוט עבור המורים עצמם, אך מניסיונו ההשפעה היתה חיובית מאוד. נוכחותם של מורים ערבים פתחה מרחב לשיח ממשי עם התלמידים והעמידה אותם מול דעות קדומות והכללות הרווחות ברחוב ובתקשורת. השאלה המרכזית, לדבריו, איננה מה מאיים, אלא מה מוסיפות רב-תרבותיות ואף רב-לאומיות למרחב הבית-ספרי.

לדברי כהן, הורי התלמידים בבית ספרו קיבלו את המורות הערביות בחיוב. באחד האירועים עמדה מורה עטוית חג'אב על הבמה ונשאה דברים בפני ההורים – מחזה שלדבריו גילם אפשרות לשותפות טבעית שאינה טעונה בהכרח במתח. את דבריו של סוכות הגדיר כהמשך לשיח הגזעני הרווח, וציין כי העמדה המוסדית מקנה להם יכולת השפעה ממשית.

קוידר ג’אבר (באדיבות המצולם)

קוידר ג’אבר רואה בדיון חוליה נוספת בשרשרת הסתה רחבה יותר. ההתקפות על מורים ערבים, אמר, "אינן מנותקות מהשיח המופנה כלפי עיתונאים, פוליטיקאים ואנשי ציבור ערבים, ואף נגד מי שמביע עמדה אמפתית כלפי החברה שלו או העם שלו, או אפילו מותח ביקורת על מדיניות המדינה, לרבות בסוגיית הטיפול בפשיעה". הוא פנה למשרד החינוך בדרישה לעמוד לצידם של המורים נוכח ההתקפות.

לדבריו, הוא נמצא בקשר עם מורים ומורות ערבים רבים המלמדים בבתי ספר יהודיים. חלקם חוו התנכלויות, בעיקר מצד הורים, אך ברוב המקרים הדבר לא פגע בהמשך דרכם המקצועית. כדוגמה הביא מורה שנחשפה לקמפיין הסתה בבית ספר שבו לימדה בחיפה, לאחר שהתברר להורים ולצוות כי היא צמה ברמדאן – שכן עד אז הניחו כי היא נוצרייה. בעקבות לחץ שהופעל מצד הורים, תלמידים ואנשי צוות, היא בחרה לעזוב לאחר כחודש ועברה ללמד בנגב.

עם זאת, ציין ג'אבר כי העבודה בבתי ספר יהודיים כוללת לעיתים תנאים מקצועיים וארגוניים עדיפים בהשוואה לחלק מהמוסדות בחינוך הערבי, בין היתר בסמכויות ההנהלה, באופי התפקידים ובשיטת ההעסקה. מציאות זו מובילה מורים רבים להעדיף להישאר במסגרות אלה. לדבריו, "הסוגיה תועלה לדיון בתוך הסתדרות המורים, ואם לא תטופל כראוי, יישקלו צעדים ציבוריים ופרלמנטריים".

עו"ד סמאח דרוויש (באדיבות המצולמת)

לדברי עו"ד סמאח דרוויש, מנהלת המרכז למאבק בגזענות מייסודו של המרכז הרפורמי לדת ומדינה, התמונה שניסה סוכות לצייר רחוקה מהמציאות. העלייה במספר המורים הערבים במערכת החינוך העברית, היא מציינת, היא מגמה חיובית וחשובה לחברה הישראלית כולה. במקום לעורר חשד ופחד, נכון לראות בכך הזדמנות לחיזוק המרחב המשותף ולביסוס ערכים דמוקרטיים של שוויון וכבוד הדדי.

"המפגש היומיומי בין תלמידים יהודים למורים מן החברה הערבית אינו איום על הזהות", הוסיפה, "אלא רכיב המחזק חוסן חברתי. מחקרים בארץ ובעולם מראים בעקביות כי היכרות ישירה ומתמשכת בין קבוצות מפחיתה דעות קדומות ומצמצמת גילויי גזענות. בית הספר הוא אחד המרחבים המרכזיים שבהם ניתן לייצר מפגש כזה באופן טבעי ומקצועי".

לדבריה, "הניסיון להציג מורים ערבים כאיום פוטנציאלי הוא הכללה מסוכנת. שיח פוליטי המטיל דופי בקבוצה שלמה על בסיס לאום או זהות תורם ללגיטימציה של גזענות במרחב הציבורי. בשנים האחרונות ניכרת החרפה בעמדות בקרב צעירים ותלמידים, כפי שעולה מסקרי עמדות ומאירועים המגיעים לפתחו של המרכז. כאשר נבחרי ציבור משמיעים אמירות המסמנות ציבור שלם כבעייתי, המסר מחלחל גם לכיתות. דווקא בתקופה של מתחים פוליטיים וחברתיים, נדרשת הנהגה חינוכית המקדמת שותפות אזרחית ולא הפרדה".

הזדמנות מקצועית ואנושית

מורה ערבייה המלמדת בבית ספר יהודי באזור המרכז, שביקשה להישאר בעילום שם, מתארת מציאות מורכבת אך חיובית, בסך הכול. המחסור בהזדמנויות תעסוקה במערכת החינוך הערבית הוביל אותה ללמד בבית ספר יהודי. בדיעבד, היא אומרת, היה זה צעד שהתברר כהזדמנות מקצועית ואנושית כאחת.

המפגש הראשוני עם התלמידים, היא מתארת, מלווה לעיתים בזהירות הדדית. "יש מבטים בוחנים, יש שתיקה מסוימת, אבל עם הזמן נוצרת שגרה והשאלות מגיעות". חלק מהתלמידים מעלים סוגיות טעונות וישירות. היא אינה מתחמקת. בטקסי יום הזיכרון לחיילים, היא משתפת בכנות, "כפלסטינית אינני במקום הנוח ביותר לעמוד בדקת דומייה", אך היא עושה זאת מתוך הבנה של ההקשר ומתוך רצון לשמור על מרחב עבודה יציב. "ייתכן שבעבר לא הייתי פועלת כך, אבל המציאות השתנתה וגם אני השתניתי איתה".

מנקודת מבטה, "הרחבת שילובם של מורים ערבים בבתי ספר יהודיים עשויה לשמש גשר בתקופה שבה גשרים רבים נשחקו". היא אף מתריעה מפני הקצנה גוברת בעמדות הצעירים בישראל ומדגישה כי אין מדובר בסוגיה "ערבית" בלבד, אלא בשאלה הנוגעת לעתיד החיים כאן. גם אם מרחב השינוי מצומצם, הוא קיים. הכלי המרכזי הוא המפגש עצמו, עצם הנורמליזציה של עבודה משותפת, יומיומית, בין תלמידים יהודים למורים ערבים.

הדיון בעניין המורים הערבים לא החל בישיבת הוועדה בשבוע שעבר. כחודש קודם לכן, ב-21 בינואר, אישרה הכנסת בקריאה שנייה ושלישית חוק האוסר על בוגרי מוסדות להשכלה גבוהה הכפופים לרשות הפלסטינית, או הנתונים לפיקוחה, ללמד במערכת החינוך בישראל. לפי החוק החדש, תארים ממוסדות אלה לא יוכרו לצורכי עבודה בהוראה, בנימוק של מניעת "השפעה מזיקה" ושמירה על "ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית" – ניסוח המלמד עד כמה הדיון בהכשרה מקצועית נטען במשמעויות פוליטיות רחבות.

מהנתונים שהוצגו בדיון בוועדת החינוך של הכנסת עולה כי בשנת 2025 קיבלו 286 מורים ערבים את תאריהם האקדמיים מחוץ לישראל, 120 מהם למדו במוסדות להשכלה גבוהה ברשות הפלסטינית. במהלך הדיון הוצגו גם נתונים שלפיהם כ-11% מהמורים החדשים במערכת החינוך הערבית בעשור האחרון הם בוגרי אוניברסיטאות פלסטיניות. שיעורם גבוה במיוחד במזרח ירושלים ובנגב, אזורים שבהם סובלת המערכת ממחסור כרוני בכוח אדם מקצועי.

היועצת המשפטית של ועדת החינוך הזהירה מפני פגיעה בחופש העיסוק, והצביעה על היעדר תשתית מקצועית להנחה הגורפת כי עצם הלימודים במוסדות אלה כרוכים ב"השפעה מזיקה". מתנגדי החוק טענו בדיון כי הוא מכוון בפועל כלפי מורים ערבים על בסיס לאומי, ועלול להעמיק את משבר כוח האדם דווקא באזורים הפגיעים ביותר.

מרכז עדאלה הגיש השבוע עתירה לבג"ץ בדרישה לבטל את החוק, בטענה כי הוא פוגע בעקרונות השוויון, בחופש העיסוק ובזכות לחינוך, וסותר את התחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל הקובעות כי יש לבחון כשירויות מקצועיות על פי אמות מידה ענייניות ואובייקטיביות.

אם החוק יעבור ויעוגן במלואו, ספק אם השלכותיו ייעצרו בגבולות מערכת החינוך. היום נאסר על מורים שלמדו באוניברסיטאות פלסטיניות ללמד במערכת החינוך הישראלית; מחר עלול להיחקק חוק שימנע מאחיות ואחים בוגרי אותם מוסדות להשתלב במערכת הבריאות, ובהמשך מרופאים ומבעלי מקצוע נוספים.

השיח המציג כיום את שילוב המורים הערבים בחינוך היהודי כתוצאה של "לחצים חיצוניים", או מזהיר מפני "השפעה מזיקה" של בוגרי אוניברסיטאות פלסטיניות על תלמידים, עלול להתרחב בקלות לתחומים אחרים. אם עצם מקום הלימודים נתפס כהוכחה לחשד, מה ימנע ממי שיטען כי אחות שלמדה שם עלולה "להרעיל חולים יהודים", או שרופא בוגר אוניברסיטה פלסטינית הוא סיכון מובנה למטופליו?

בסופו של דבר, השאלה איננה כמה מורים ערבים מלמדים במערכת החינוך העברית, אלא איזה היגיון מנהל את הדיון הציבורי על עצם נוכחותם. האם כישורים מקצועיים ייבחנו לגופם, או שזהות לאומית תהפוך לקריטריון סף? כאשר החשד הקולקטיבי מחליף בדיקה עניינית, מערכת החינוך הופכת למדד החוסן הדמוקרטי של החברה כולה. ובשנים האחרונות, למרבה הצער, המדד הזה מצביע על כישלון. מי שמשלמים את המחיר המיידי הם בדרך כלל המיעוטים – במקרה זה האזרחים הפלסטינים – אך הניסיון ההיסטורי מלמד כי בחברות שבהן פסילה קולקטיבית מחליפה שיקול דעת מקצועי, המחיר אינו נעצר שם. במוקדם או במאוחר הוא נגבה מהחברה כולה.