מה נשאר לנו, הערבים בישראל, מהסיפור הפלסטיני שלנו?

המאבק האמיתי אינו על עוד מנדט לרשימה המשותפת אלא על הזכות להגדיר את עצמנו כפלסטינים. הפגנה נגד המלחמה בסכנין, 25 ביולי 2025 (צילום: ג'מאל עווד / פלאש90)

בעוד הכותרות מדברות על משברים, פיצולים ומאבקי אגו בצמרת הפוליטיקה הערבית, הסיפור האמיתי, והמסוכן הרבה יותר, מתרחש מתחת לפני השטח: תרדמת עמוקה, שיתוק שהנהגת המפלגות הערביות כפתה על עצמה ועל האזרח הערבי – שנובע מבריחה ארוכת שנים מהשאלות הגדולות והקריטיות: מי אנחנו ומה מקומנו בחברה הישראלית, הפלסטינית והערבית?

>> שוב: שובה של הרשימה המשותפת

לבריחה הזו יש מחיר, והוא גדול יותר מעוד מנדט שאבד או ועדה שולית בכנסת שהפסדנו. המחיר הוא התרוקנות איטית ושקטה של הזהות הפלסטינית שלנו.

בזמן שהפוליטיקאים הערבים שקועים במשחקי כיסאות, הקשר של הפלסטיני בישראל לגדה המערבית, לעזה ולשאר חלקי העם הפלסטיני הולך ומתרופף. הסכנה להפוך ממיעוט לאומי לעוד "מגזר" צרכני במדינת ישראל הופכת ממשית מאי פעם. השאלה שצריכה להדיר שינה מעיניו של האזרח הערבי היא לא מי יישב בכנסת, אלא מה יישאר מהסיפור הפלסטיני שלנו ואיך אנחנו רוצים לספר אותו לעצמנו ולאחרים.

הפארסה המשותפת

כדי להבין את גודל האסון שבשיתוק המערכת הפוליטית הערבית, יש למקם את המלחמה שזה עתה הסתיימה (אולי) בהקשרה ההיסטורי: נקודת השבר השלישית ב-80 השנים האחרונות של ההיסטוריה הפלסטינית. ב-1948, המטרה של התנועה הציונית היתה לכונן ריבונות על חלק מפלסטין ההיסטורית באמצעות "ריקון" השטח שעליו קמה מדינת ישראל. 1967 סימנה את המעבר ל"ניהול" הפלסטינים בכל המרחב של פלסטין ההיסטורית. המלחמה האחרונה השלימה את המהלך ויצרה את השבר הגדול מכולם, שכן היא ביטאה ניסיון לשלול את עצם הקיום הלאומי של הפלסטינים, את עצם הלגיטימיות של קיומם של הערבים במרחב הזה.

השיתוק הפנימי של הפוליטיקה הערבית בישראל הוא התגובה למציאות שישראל יצרה. בשנים האחרונות, ממשלות ישראל הצליחו לטשטש ואף למחוק את הקו הירוק – לא כדי לכונן שוויון, אלא כדי ליישם היגיון של משטר אחד עם שתי מערכות חוק: חוק אחד ליהודים וחוק אחר לערבים. מציאות זו מערערת את יסודות הסטטוס קוו הרעיוני שעליו התבססה הפוליטיקה של המיעוט הפלסטיני בישראל.

בהשראת המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), הפוליטיקה של הערבים בישראל התבססה על קבלת התבוסה והכרה בישראל, תוך ניסיון להתנגד למדיניות שלה מתוך המוסדות של המדינה. המלחמה האחרונה מאלצת אותנו לשאול מחדש מהי משמעותה של האזרחות הישראלית. האם לקריאה "אני אזרח, אז…" עדיין יש תוקף, כשהמדינה עצמה רואה בנו חלק מקולקטיב אחד, לא רצוי, משני צדי הקו?

הדיון על חידוש המשותפת נראה מנותק מהמציאות. חברי הרשימה המשותפת בכנסת ב-2019 (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש90)

בתוך המציאות הזו, שבה הכלים הישנים של המאבק האזרחי איבדו מכוחם, קורסת הפוליטיקה הערבית המוכרת לתוך עצמה. אחד הביטויים המביכים ביותר לקריסה הזו מתגלם בפארסה העצובה של "הרשימה המשותפת". מה שמוצג בתקשורת כדרמה פוליטית, "מגעים לאיחוד", "פרסום ראשון" אחרי כל מפגש בין נציגי המפלגות – משל היה מדובר במשא ומתן בין צדדים במלחמת אזרחים – אינו רק עדות לנתק מהציבור, אלא גם הוכחה שהפוליטיקה עצמה הפכה למשחק קטנוני, אגואיסטי וריק מתוכן.

בסוף כל פגישה, הנוכחים מחדדים בקפידה עפרונות ומצחצחים מקלדת – לא כדי לנסח הסכם היסטורי, אלא כדי לפרסם ברשתות החברתיות הודעה על "שיחות פוריות" ו"רוח טובה". אולם זהו רעש רקע, שמטרתו היחידה היא לטשטש את הריקנות העצומה שעומדת מאחוריו. הצגה זולה, שמפרקת באופן שיטתי את האמון של האזרח הערבי במפלגותיו, ומותירה אותו שקוע באדישותו, כהגנה מפני הבחילה.

עומק הקיפאון נמדד לא רק בכישלון של מה שהיה, אלא בחניקה של מה שיכול היה להיות. הפאתוס סביב איחוד של שלוש מפלגות גורם לדברים להיראות כאילו גורל המזרח התיכון על הכף. אך מבט היסטורי מציב זאת בפרופורציה: המפלגה החדשה האחרונה שקמה כאן היתה זו של אחמד טיבי, לפני כ-25 שנה, מפלגה של איש אחד. הדבר מעיד על שמרנותה של האליטה הפוליטית, שאינה מעוניינת באלטרנטיבות ובהתקדמות. הפעולה הפוליטית נמכרת לציבור כאשליית ייצוג, כמה נציגים ערבים יהיו בכנסת, אבל בה בעת היא רק משכפלת את ניכורו של אותו ציבור.

האוטובוס שנוסע לשום מקום

השיתוק הפוליטי, כמו רעל, מחלחל מלמעלה למטה, אל נימי התרבות והתודעה הקולקטיבית. הוא מכרסם בתחושה שאולי יש עתיד, שיש טעם למאבק, מייצר פסיביות, ומשאיר אחריו אין אונים גדול. לא היה מי שזיהה את הריקנות הזו ותיאר אותה באופן מדויק ונוקב יותר מאשר מחמוד דרוויש, שנים לפני שהפכה למגפה.

את תמרור האזהרה למצב זה הציב דרוויש בשירו "דבר לא מוצא חן בעיניי", שיכול לשמש כהמנון הלא רשמי של אנשי התרדמת. דרוויש מושיב אותנו על ספסל האוטובוס – דימוי לחברה הנמצאת בתנועה מתמדת, אך ללא יעד ברור. כל דמות בשיר, מהאם שמראה לבנה את מקום קבורתה ועד לסטודנט לארכאולוגיה שחופר בתקווה למצוא זהות, לוחשת את המנטרה של הייאוש: "דבר לא מוצא חן בעיני". זו אינה מחאה פוליטית, אלא תמצית האדישות והניהיליזם, שנולדים כשהפוליטיקה מתרוקנת מתוכן.

הטרגדיה האמיתית של הציבור הפלסטיני בישראל אינה סכנה של השמדה פיזית, אלא דבר חמקמק וקטלני בהרבה: אובדן המשמעות; הידרדרות איטית אל תהום של חוסר רלוונטיות, שבה הקולקטיב מאבד את חיוניותו. בסיטואציה הזו מתחזקת עמדה שאפשר לקרוא לה ניהיליסטית – כלומר תחושה שאין משמעות לכלום, שאין סיכוי לכלום. העמדה הזו מוצגת כתחליף לפעולה. כאילו שדי לתלות על הקיר מפה של פלסטין בצבעי הדגל כדי לצאת ידי חובה כפלסטינים. זהו סמל שאינו דורש כמעט דבר, תעודת טהרנות מוסרית המאפשרת לשכוח מהאחריות האזרחית והפוליטית. במקום להתמודד עם העולם הממשי, שבו יש רעב המוני, רצח שיטתי והחרבה של ערים שלמות, בוחרים בנוחות של התקרבנות צדקנית וצרה.

דימוי האוטובוס הנוסע לשום מקום, אבל נוסעיו לא רוצים לרדת ממנו. מחמוד דרוויש

בשירו של דרוויש, השיא של הנסיעה מגיע כשהנהג מכריז על התחנה האחרונה וההמון צורח בפניקה: "סע! אנחנו רוצים את מה שמעבר לתחנה!". זוהי זעקה של חברה המעדיפה לדהור אל התהום, ובלבד שלא תצטרך להתמודד עם האתגרים שבמציאות העכשווית. תגובתו השקטה של דרוויש היא: "אני רוצה לרדת". אבל זו אינה כניעה, אלא רגע יחיד של שפיות בהירה מול הטירוף הכללי של יתר הנוסעים. דרוויש מראה לנו כי ויתור על התבוננות נכוחה ואמיצה במציאות, וְוִיתור על פעולה שבאה בעקבות ההתבוננות הזו, עלולים להוביל חברה להתגלגל במדרון של הרס עצמי.

כשהזהות מתחילה להתפוגג

לפני שהאוטובוס מאבד שליטה, צריך לחזור ולשאול למה בעצם "דבר לא מוצא חן" בעיניהם של הנוסעים? נדמה שיש לכך סיבות טובות, או לכל הפחות נסיבות מקלות. מצד אחד, הצורך, או היומרה, להיות "אִמְתִדאד" ("امتداد"), המשכיות, סניף אריסטוקרטי של העולם הערבי המפואר, או כך לפחות קומץ שמסתובב בינינו רוצה לחשוב כשהוא נאחז בספרי ההיסטוריה והשירה; מצד שני, הצורך לתפקד במערכת יחסים רעילה עם הציוויליזציה העברית המודרנית.

במערכת היחסים הזו אנחנו יוצרים, תורמים ופועלים, נהנים מהקדמה שהחברה הישראלית מעניקה לנו, ובו בזמן אנחנו מסומנים ומורשים להרגיש רק כאורחים על תנאי. אנחנו כלואים בין היומרה למורשת עתיקה לבין הנוחות שבכלוב הזהב הישראלי. וכך חברה שלמה מוותרת על היכולת ליצור סינתזה, ומעדיפה להפוך לצל חיוור של שני העולמות שמזינים אותה. הבריחה מהכרעה דיאלקטית זו מובילה להתבצרות ילדותית במבנים סמליים רקובים.

התרדמת הפוליטית היא מצב קליני, והאבחנה הסופית ברורה: אם לא נתעורר, המחלה תכריע את המטופל. קל, ואף מפתה, להפנות אצבע מאשימה החוצה – לממשלות ישראל לדורותיהן, לגזענות הממסדית ואפילו לאחינו ה"קפלניסטים", שבעיוורונם האגוצנטרי מעוררים את הפיתוי להתנתקות. הם אשמים, כמובן. בשוליים של השוליים, אליטה שמאלנית מבולבלת מוכרת בנחישות יוצאת דופן לפלסטינים מיואשים את אשליית האוטופיה הפוסט-ציונית – עתיד פסטורלי שבו בדרך קסם כל הקהילות יחיו יחד תחת הדגל הפלסטיני.

קל להאשים את הקפלניסטים. שקמה ברסלר נואמת בהפגנה ברחוב קפלן בתל אביב, ספטמבר 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש 90)

אך האחריות להתעוררות מוטלת רק עלינו. ספרי ההיסטוריה מלמדים שזכויות אינן ניתנות בכפית זהב. האחריות של מבקשי השינוי מחייבת פעולה פוליטית בעולם הממשי. לכן, המאבק האמיתי הניצב בפנינו כעת אינו על עוד מנדט לרשימה המשותפת או למפלגות הערביות, אלא על הזכות הבסיסית מכל: הזכות להגדיר את עצמנו.

המלחמה האחרונה הסירה את כל המסכות. היא הוכיחה שבדמיון היהודי-ישראלי, הערבים משני צדי הקו הירוק הם חלק מקולקטיב אחד, לא רצוי. לדמיון זה יש ביטויים שונים – בעזה, בגדה ובתוך ישראל. המלחמה שינתה את אופי ההפרדה עצמה: מהפרדה אופקית של "הם שם ואנחנו פה", להפרדה אנכית, שבה היהודי למעלה והערבי למטה.

מציאות היררכית חדשה זו כופה עלינו שאלות קיומיות: כיצד אנו ממשיכים לחיות כאן? מהם כללי המשחק החדשים בינינו, כאזרחים, לבין השלטון המרכזי? הפסקת האש שהושגה, שברירית וזמנית ככל שתהיה, אולי מסמנת את סופה של המערכה הצבאית, אך אין בה תשובה. היא בסך הכל יריית הפתיחה לדיון הפנימי שאי אפשר עוד לברוח ממנו.

האוטובוס של דרוויש עדיין דוהר קדימה והתהום מתקרבת. השאלה אינה עוד אם נצליח לעצור אותו בזמן. השאלה היא מה יישאר מאיתנו, הנוסעים, ביום שאחרי. האם, כשנביט במראה, עוד נזהה את עצמנו כפלסטינים?