newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מדינת ישראל שכחה להיות יהודית, לא מהסיבות שחשבתם

מדינת ישראל תפסה את היהדות לא מוכנה והעבירה אותה באחת ממצב של מיעוט מדוכא למצב של רוב ששולט במיעוט. בדרך הלכו לאיבוד היחס לגר וריבוי התרבויות בתוך היהדות. לכן המאבק נגד חוק הלאום הוא גם מאבק להרחיב מחדש את היהדות

מאת:

גם אני חושב פעמים רבות שהמדינה אינה יהודית מספיק – במובן שאינה רגישה לגר, ליתום ולאלמנה, במובן שאינה שומטת קרקעות ביובלות, במובן שאינה אוסרת על הנשך והריבית, במובן שאינה רב-לשונית ויידיש, ערבית-יהודית וספניולית אינן נשמעות בה מספיק, במובן שילדינו במערכת החינוך הממלכתית לא ילמדו את עיקר היצירה היהודית בגלות, והמזרח ימשיך להיות מקום מודחק, מוחבא, מוכחש, מוגחך, והתרבות היהודית-ערבית תמשיך לחיות בגלות.

מאיר בוזגלו אמר פעמים רבות שהמדינה תפסה את היהדות לא מוכנה. כך למשל ההלכה עדיין לא שואלת כיצד אמורה מדינה יהודית להתנהל בשבתות, כמדינה מודרנית הזקוקה לחשמל ולבתי-חולים גם ביום השביעי. כך למשל ההלכה עדיין תופסת את עצמה מנקודת-מבט של קהילת מיעוט יהודית בתוך רוב נוכרי (במקרה זה הישראלים הלא-דתיים), ולא שואלת מה תפקידה כשהיא חברת רוב דומיננטית והגמונית. טקסטים יהודים שביטאו בעבר בקשה לנקם בגויים המדכאים, ונכתבו כנקמה סימבולית וכסובלימציה של מיעוט יהודי מול רוב מדכא, משנים את משמעותם כאשר הם מאומצים על-ידי חברת רוב יהודית השולטת במיעוטים אחרים, וכאשר הם מוכנסים לקונטקסט אחר מזה שבו הם נוצרו. היהדות עדיין לא שואלת מה משמעות צדק מצד מערכת של מדינה מודרנית, על חלוקת העושר האפשרית בתוכה והניצול וביחס לכלכלה הניאו-ליברלית, ולא כמערכת קהילתית של צדקה המתנהלת בנפרד מן הרוב.

מצד הדגלים בירושלים. הציונת הדתית צימצמה את עצמה לאדמה (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

מצעד הדגלים בירושלים. הציונות הדתית צימצמה את עצמה לאדמה (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

המאבק על אופיה של היהדות עדיין לפנינו, והוא עדיין ארוך מאוד. יהדותנו, אם לומר זאת במילים פשוטות, נגנבה מאיתנו ביותר ממאה השנים האחרונות. למעשה היא עברה סדרה של רדוקציות חריפות: הציונות החילונית צמצמה את היהדות למדינה ולריבונות, ורצתה לנקות עצמה ואת היהדות שביקשה ליצור מכל רבב של "גלותיות" (בזויה בעינייה) או "מזרחיות" (נחותה בעינייה), החרדיות צמצמה את היהדות להלכה, הציונות הדתית צמצמה את היהדות לקרקע, החיים היהודיים-ישראליים צמצמו את היהדות לזיכרון השואה, זיכרון שלעיתים מטשטש האם מבצעיה היו האירופאים או הערבים, ולמסקנה העיקרית, לכאורה, שיש להסיק ממנה, שאנחנו זקוקים לצבא חזק, ועלינו לשנוא את כל מי שאינו מתגייס לאותו צבא, חרדים, ערבים ושמאלנים (וקוראים לשנאה זאת "שיוויון בנטל", כאילו כבר הושג מספיק שיוויון בנטל החיים בפריפריה, בנטל העוני או בנטל הפרנסה שאינה מפרנסת בעבודות קבלן).

למעשה הדבר הראשון שיהודים-ישראלים רבים יאמרו, אולי רובם, חלקם עם מעט בושה וחלקם בלי בושה כלל, כאשר הם ישאלו על זהותו היהודית של מקום כלשהו, תהיה "בלי ערבים". בית בלי ערבים, בית-ספר בלי ערבים, עיר בלי ערבים, ממשלה בלי ערבים ("בלי זועביז" בגרסת הפוליטיקה החדשה), וחלום על מדינה בלי ערבים. ואדם מביט על יהדותו, זוכר שהיא היתה פעם אחרת, רחבה מכל אלו, ורוצה לדרוש בשמה דבר מה אחר, אפשרות אחרת. אבל הוא לא בטוח אם עדיין נותרה לו אותה יהדות שהוא מבקש לדרוש בשמה ולטעון משמה.

הדבר הראשון שיהודים-ישראלים רבים יאמרו, כאשר יישאלו על זהותו היהודית של מקום כלשהו, תהיה "בלי ערבים". בית בלי ערבים, בית-ספר בלי ערבים, עיר בלי ערבים, ממשלה בלי ערבים

יש עוד דברים רבים שעלינו לברר לגבי יהדותנו – מה משמעותה של מדינה יהודית בארץ-ישראל כאשר המשיח עדיין לא בא ולא הסתיימה תקופת הגלות שקבע לנו הקדוש ברוך הוא? האם המושג הפוליטי המודרני של ריבונות, שעליו נסמכה הציונות-החילונית והציונות-הדתית, הולם את תפיסות התורה וההלכה לגבי שייכותנו לארץ ישראל, לגבי העובדה שהארץ היא לה'? האם ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, או שאולי פשוט עם ישראל שייך לארץ ישראל? האם מי שבחר ריבונו של עולם שיחיו כאן במקומנו אינם זכאים לזכויות קולקטיביות מתוקף כך שהוא לא ביטל את בחירתו שהם ישבו כאן?

נשות הכותל. בשנים האחרונות מתחזקים זרמים שמגדירים את היהדות מחדש (צילום: אורן זיו / אקטיבטסילס)

נשות הכותל. בשנים האחרונות מתחזקים זרמים שמגדירים את היהדות מחדש (צילום: אורן זיו / אקטיבטסילס)

המאבק על יהדותנו ועל הרחבתה, אל מול הרדוקציות החריפות שהיא עברה, עוד ארוך מאוד. עלינו ללמוד מחדש את מסורת יהדות המזרח שנמחקה, את הסימביוזה היהודית-ערבית והיהודית-מוסלמית, ולהמשיך את המהלך החשוב של פתיחת הלימוד של הטקסטים המקודשים, ובהם הגמרא, לנשים. אחרי מספר דורות של בריחת מי שהגדירו עצמם כחילונים מן הטקסטים היהודיים שבין התנ"ך לפלמ"ח (ועמם כל מערכת החינוך הממלכתית חילונית), אחרי מספר דורות של ניכוס אותם הטקסטים על-ידי האורתודוכסיה כאילו היו הם רק שלה (כאשר בתוך דיכוטומיה חילונית-דתית זאת המסורתיים נשכחים, ואינם יכולים לבחור יחס מורכב אחר בין טקס, טקסט וקונטקסט), העשורים האחרונים, והרנסנס של בתי-המדרש המתחדשים, הביאו רבים ללמוד מחדש גמרא, להתפלפל בסוגיות מהבבלי והירושלמי, ולנוע בין אגדה להלכה ובין עברית לארמית. הלוואי ונזכה לראות רנסנס דומה של היידיש, הערבית-היהודית והספרדית-היהודית.

אבל יהדות המדינה, מבחינת מחוקקי חוק הלאום, אין פירושה לימודי ארמית בבתי-הספר הממלכתיים, ולימודי ערבית-יהודית, יידיש ולאדינו בבתי-הספר הממלכתיים-דתיים. מבחינתם, כמו מבחינת הרוב העצוב של הישראלים כנראה, פירוש הדבר הוא "בלי ערבים". הם רואים בכך חוק שיגן עליהם בבג"צ כך שאפשר יהיה לחוקק שיהיו ישובים נפרדים רק לרוב היהודי, תקציבים נפרדים רק לרוב היהודי, ושרק רוב יהודי יוכל להכריע לגבי עתיד המדינה, ולגבי עתיד יהודה ושומרון (שבהם יושב כרגע דווקא רוב לא יהודי).

שוב יהדותנו, כמו גם מזרחיותנו, נלקחת מאיתנו ועוברת רדוקציה לגזענות, להפרדה ולפחד עמוק. כדי שהמדינה תהיה יהודית יותר, עליה להיות צודקת יותר, ערבית יותר, מוסלמית יותר, מזרחית יותר, חרדית יותר, מסורתית יותר, אנושית יותר. כל זה כמובן רק אם יש מובן לשימוש במושגים אלו ביחס למדינה.

אלמוג בהר, סופר ומשורר, ממקימי התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית באוניברסיטת תל-אביב

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf