בחינוך, כמו בספורט, תמיכה במוחלשים מחזקת את המצטיינים

"בשם החשש להגדלת פערים, אנחנו לא יכולים לפגוע במי שכן יכול להתחזק" – כך אמרה השבוע ליאור קוטלר, האחראית על תקציב החינוך באוצר.

עמדה זאת, שלפיה יש סתירה בין מצוינות לבין הוגנות, מוטבעת בשיח הציבורי כאילו שמדובר באמת מדעית. אבל האמת, כפי שיודגם בהמשך, היא אחרת: בחינוך (כמו בספורט) האֲלָפים יוצרים את האלופים: תמיכה בחלשים ביותר מחזקת גם את החזקים ביותר!

הצורך לבחור נמצא על השולחן, מכיוון שבחודש האחרון פורסמו שני מסמכי מדיניות המתווים דרך לעתיד החינוך בישראל. מסמך אחד מבקש "מערכת מובילה ויעילה", ולכן קורא להגביר את מיון התלמידים באמצעות מבחנים סטנדרטים עתירי תחרות. מסמך שני, לעומתו, מבקש מערכת הממוקדת "במסע הלמידה של כל תלמיד ותלמידה", ולכן קורא להגביר את השימוש בהערכה מעצבת, הנעשית בכל בית ספר פנימה.

שוב ושוב מפחידים אותנו אנשי הכלכלה שהוגנות בחינוך תפגע בעתיד; שיש מחסור חמור בעובדי היי-טק מיומנים; שהאחריות לכך מוטלת על מערכת החינוך שכופה בינוניות על התלמידים המצטיינים; ושהמצב מהווה "איום אסטרטגי על המשק".

אבל האמת היא שאין צורך לבחור. מדיניות המדידות והמיונים לא באמת תומכת בתלמידים המצטיינים, ובוודאי שלא בנכשלים. לעומתה, מדיניות חברתית בחינוך התבררה ככזו הקשורה להישגים ממוצעים גבוהים יותר של כלל התלמידים, ואפילו לשיעור מצטיינים גדול יותר מקרב התלמידים.

המצדדים במדיניות המבחנים והמיונים מסתתרים מאחורי "צורכי המשק", אבל עמדתם נובעת, כך להבנתי, משתי סיבות אחרות: האחת, שמדיניות זאת תקטין את ההוצאה הציבורית על חינוך, כלומר תקטין את היקף הסבסוד שמשלמי המסים (העשירים יותר) מעניקים לעניים יותר. שניה, שמדיניות המיון תאפשר לעשירים יותר ללמוד עם ילדים כמותם, בעוד "האחרים" יוסללו לכיתות, מגמות ומסלולי לימוד נפרדים.

מי המציא שמצוינות מחייבת מדידה ומיון?

מדיניות המדידות והמיונים יובאה לישראל מארה"ב במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת, שם היא נודעה בשם מדיניות "בית הספר האפקטיבי". על פי גישה זאת, הצלחת בתי הספר מחייבת שימת דגש על הישגים לימודיים, הגדרת סטנדרטים להישגיות בתחומים מרכזיים כגון מתמטיקה, שפה ומדעים, ומדידה תכופה ורציפה של ההישגים.

גישה זו עוגנה במדיניות החינוך בישראל בדו"ח ועדת דברת (2005). מחברי הדו"ח טענו כי "ההון האנושי, שהוא הידע והמיומנויות של אזרחי המדינה, הוא התשתית המרכזית בכלכלה המודרנית".

על כן הוועדה המליצה על הגדרת "סטנדרטים של הישגים" בתחומי הלימוד המרכזיים, מדידה תכופה של עמידת התלמידים בסטנדרטים שנקבעו, ומיון התלמידים המצטיינים לכיתות נפרדות כדי שיוכלו "לממש את יכולותיהם … למען עתיד החברה".

זהו בדיוק החזון והמדיניות החינוכיים שמבקש משרד האוצר לקדם בימים אלה. כפי שתיארתי בהרחבה, משרד האוצר הכניס אל תוך טיוטת חוק ההסדרים הנלווה לתקציב המדינה 2022, דרישה ליישום אגרסיבי של מדיניות הסטנדרטים. האוצר דורש להרבות במבחנים ממיינים ועתירי תחרות, ולמיין את בתי הספר בהתאם להישגי התלמידים.

לפי תוכנית האוצר, בתי ספר שתלמידיהם מצליחים במבחנים יקבלו יותר תקציב ויותר עצמאות, בעוד בתי ספר שתלמידיהם נכשלים יקבלו פחות כסף ויותר פיקוח.

אבני דרך לחינוך ציבורי חברתי

שבועיים לאחר פרסום מסמך המדיניות של האוצר, פרסמה שרת החינוך יפעת שאשא ביטון מסמך מדיניות משלה, בשם "אבני דרך". החדשות הטובות הן שמסמך זה מציג מדיניות חברתית והוגנת. החדשות הפחות טובות הן שלפי שעה הצהרת הכוונות היא כללית, ואינה מלווה בשינוי ארגוני ובהקצאת משאבים הנדרשים ליישום המדיניות המוצהרת.

ניתן לזהות ארבעה הבדלים מרכזיים בין שני מסמכי המדיניות. הראשון נוגע לתוכניות הלימודים. מדיניות הסטנדרטים והאפקטיביות מחייבת תוכניות מטעם משרד החינוך, שהן אחידות לכלל בתי הספר (כדי שניתן יהיה להשוות בין התלמידים). מסמך השרה לעומת זאת מורה על "גמישות בתכנון ובחירת תכני הלמידה למורים", בהתאמה "לצורכיהם כאנשי מקצוע ולצורכי המוסד החינוכי".

הבדל שני נוגע לתוכן הנלמד. מדיניות הסטנדרטים מחייבת התמקדות במקצועות ליבה בלבד, ובראשם מתמטיקה, מדעים, עברית ואנגלית. מסמך השרה לעומת זאת מבקש אחר "למידה סביב רעיונות גדולים, פיתוח תמהילי למידה תחומית, בין-תחומית ורב-תחומית בתוכניות הלמידה".

הבדל שלישי הוא בכלי הערכה. מדיניות הסטנדרטים מחייבת גורם מדידה חיצוני לבית הספר, כדי שניתן יהיה להשוות בין תלמידים שונים. לעומת זאת, מסמך השרה מורה על "פיתוח הידע והיכולות של הצוות החינוכי לפתח כלי הערכה פנימיים".

ההבדל הרביעי, המהותי מכולם, הוא במטרת ההערכה. במדיניות הסטנדרטים הערכה נועדה למיין את התלמידים, כך שניתן יהיה להפריד את התלמידים המצטיינים ולהעניק להם יותר. מסמך השרה מורה על "התנסות מדורגת בכלים פנימיים להערכה מעצבת".

הערכה מעצבת היא כזו שנעשית תוך כדי תהליך ההוראה (ולא בסופו), ומטרתה לתת בידי המורה מידע על מה שקורה בכיתה, לצורך שינוי ושיפור ההוראה, כך שתשרת בצורה טובה יותר את הלמידה.

מדיניות חינוך חברתית לא פוגעת במצטיינים

על דעת רבים התומכים בהפרטת החינוך, אימוץ מדיניות חברתית, כפי שמתוארת במסמך השרה, עלול לפגוע באיכותו של החינוך, ובמיוחד בשיעור התלמידים המצטיינים בכל שנתון.

אפשר להבין באופן אינטואיטיבי, שאם נפזר את הכסף על יותר תלמידים, ובמיוחד אם נשקיע יותר כסף דווקא בחלשים, נותיר פחות משאבים למצטיינים ונוביל את המערכת לבינוניות. להרחבה על עמדות הצדדים בסוגיה זאת ראו מאמרים מאת נחום בלאס ומאת ניר מיכאלי.

אולם מתברר שהאינטואיציה שוגה. בשנת 2017 פורסם בארה"ב הספר: Global Education Reform, ובכותרת המשנה: "כיצד הפרטה והשקעה ציבורית משפיעים על תוצאות החינוך" (הערה למטה). הספר מציג מחקר רחב היקף, שבמרכזו השוואה בין שלושה זוגות של מערכות חינוך בעולם: קובה מול צ'ילה, פינלנד מול שוודיה וקנדה מול ארה"ב.

הראשונה בכל זוג היא מדינה שנקטה במדיניות חברתית של השקעה ציבורית לטובת כלל התלמידות והתלמידים. השנייה בכל זוג היא מדינה שנקטה במדיניות של הפרטה וסטנדרטיזציה, ובכלל זה מיון התלמידים לפי הישגיהם במבחנים חיצוניים עתירי תחרות. מיון המדינות לזוגות נועד להבטיח שההשוואה נעשית בין מדינות דומות מבחינת תרבות האוכלוסייה.

בכל הזוגות נמצא שבמדינות החברתיות הציון הממוצע הכולל של הישגי התלמידים היה טוב יותר, וששיעור המצטיינים מקרב כלל התלמידים היה גדול יותר, בהשוואה למדינות המופרטות (ראו מסמך אינפוגרפי של המחקר).

לדוגמה: שיעור המצטיינים במתמטיקה בפינלנד ובקנדה (ציון מעל 545 נקודות במבחן פיז"ה)  היה 38%-39% מהתלמידים, בעוד שבארה"ב ובשוודיה הוא היה 24%-25% מהתלמידים בלבד. במדינות הלטיניות הפער היה גדול עוד יותר לטובת המדיניות החברתית: 51% מהתלמידים בקובה השיגו ציון הצטיינות, לעומת 14% בלבד בצ'ילה.

על בסיס ממצאים אלה, סיכמו החוקרים: "ברמה המערכתית יש מעט עדויות שמדינות שאימצו רפורמות מבוססות שוק שיפרו את הביצועים הכלליים או ההישגים של התלמידים, בעוד ממצאים מהותיים מצביעים על כך שעם הזמן הם איבדו את ההצדקה בהקשרים של שוויון בחינוך ואיכות החינוך".

אפשר ליישם מדיניות חברתיות בלי רגשות אשם

כללו של דבר: מנהלות ומנהלים, מורות ומורים, לא צריכים לחשוש ליישם מדיניות חברתית הוגנת בחינוך. בכלל זה הוראה של תחומי דעת רחבים ורב-תחומיים והערכה מעצבת בכלים פנימיים. זה יועיל בוודאי לכל התלמידים, ואין שום עדות שזה יפגע בתלמידים המצטיינים.

מי שקוראים להגברת המדידות והמיונים עושים זאת בשם עתיד המשק והכנת התלמידים למקצועות ההיי-טק, אבל למעשה כל שהם רוצים הוא התבדלות של ילדי העשירים מכלל ילדי ישראל. יהיו לנו אלופים משכילים ומיומנים, ככל שיהיו לנו יותר אלפים משכילים ומיומנים.

—
* תודה להרן רייכמן, מהקליניקה למשפט ומדיניות חינוך באוניברסיטת חיפה, שהפנה את תשומת לבי לספר. הקליניקה פנתה ליועץ המשפטי לממשלה, על מנת שיורה להוציא את פרק מדיניות החינוך שהכניס משרד האוצר מחוק ההסדרים. טענתם שרפורמה כה מהותית במדיניות החינוך אינה יכולה להסתתר בתוך חוק ההסדרים, אלא מחייבת דיון ציבורי וחקיקה ראשית. טרם התקבלה תשובה.