newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מדוע אסור להעניק את פרס ישראל לרות דיין

קמפיין רשת קורא להעניק לדיין את הפרס על פעילותה החברתית, שבמרכזה ניהול בית האופנה משכית שייסדה. אך בסופו של דבר האורגות המזרחיות שהועסקו בו היו בעיקר כוח עבודה זול, והצגתם כמוצגים חיים בתערוכת "מלאכת בית בכפר" ב-1955 חשפה את משכית כפרויקט קולוניאלי ונצלני

מאת:

"יש 102 סיבות להעניק לרות דיין את פרס ישראל" – קורא קמפיין רשת לקראת הגשת המועמדים לפרס ישראל. מועמדותה של דיין, שזאת תהיה השנה ה-11 שבה תוגש, מוגשת לפרס ישראל למפעל חיים על פעילותה החברתית – שבמרכזה ניהול בית האפנה משכית שייסדה, שהעסיק עולים מארצות המזרח ושילב בין מלאכות היד המסורתיות לעיצוב מערבי.

"מה שדיין עשתה למען העולים, החלשים וכל שכבות ומגזרי האוכלוסייה, לא רבים עשו", אמרה יעל חולדאי בראיון לרזי ברקאי בגל"צ לפני שנה. "זה מדהים בעיני שעד היום לא מצאו לנכון להעניק לאישה המופלאה הזאת את הפרס". אבל מבט מדוקדק יותר על מפעל משכית מגלה כי הצגתו כפרויקט מעצים ורב-תרבותי חוטאת למציאות.

חלק מקמפיין "102 סיבות להעניק לרות דיין את פרס ישראל"

"כתבות או מחקרים על משכית בהקשרים של אופנה או תרבות ישראלית או יזמות נשית הציגו את משכית כפרויקט פטריוטי שפעל למען שילוב וחיבור מזרח ומערב", אומרת נועה חזן, חוקרת באוניברסיטת ניו יורק, שספרה בנושא גזענות ותרבות חזותית בישראל ייצא לאור בארה"ב בקרוב. "יש לא מעט תיאורים על איך משכית פעלה ברוח אתוסים הומניים אוניברסליים והשכילה להשתמש בידע המסורתי הנכחד של עולי המזרח כדי ליצור סגנון עיצוב 'ישראלי' חדש, שהלם את טעם נשות העילית ובו בזמן סיפק תעסוקה לעולים המזרחים".

לדברי חזן, "דיין וצוות המעצבות של החברה מתוארות כמי שהצילו את מלאכות היד המזרחיות מהכחדה וכיליון. אבל בפועל, כשחוזרים לכתבות ולצילומים שפורסמו בעיתונות התקופה ולעדות של דיין עצמה, עולה תמונה שונה. רות דיין מספרת בספר craft of Israel  על כל מיני שיטות שהיו לה לצבוע את החוטים בצביעה מסחרית עמידה יותר, או להשתמש בחוטים עבים יותר ודגמים שונים מהדגמים המסורתיים כדי לייעל את הייצור וגם להפוך אותו לסימטרי יותר. כלומר במסגרת תהליכי המודרניזציה והקפיטליזציה שונו החומרים המקוריים, אופני הצביעה, עיצוב הדגמים ושיטות העבודה עצמן.

רות דיין ומלכת היופי שרה טל בחנות משכית בשנת 1956 (צילום: הנס פין, אוסף התצלומים הלאומי)

רות דיין ומלכת היופי שרה טל בחנות משכית בשנת 1956 (צילום: הנס פין, אוסף התצלומים הלאומי)

"בסופו של דבר, האורגות והאורגים המזרחיים היו בעיקר כוח עבודה זול, ולא בדיוק מי שנתנו את הטון העיצובי או הסגנוני. כלומר המוטו של החייאת הישן ושילוב הישן בחדש – שבו התפארה משכית לכל אורך פעילותה – גם אם היה רלוונטי ליומרותיה הראשוניות, היה מנותק מהמציאות. מה גם שבניגוד למעצבות שזכו לתהילה, האורגות של משכית נותרו אנונימיות. הן עבדו בקבלנות בבית וקיבלו שכר על פי מטר רבוע. מהצלבת העדויות התקופתיות אפשר ללמוד שהן קיבלו 2-3 לירות ישראליות למטר רבוע וכ- 40 לירות לחודש, כשפריט לבוש ממוצע של משכית, עלה כ-200 לירות, כלומר עלות של כ-5 חודשי עבודה של עובדת אחת".

חזיון ראווה גזעי

בעוד "רוח התקופה" מאפשרת למסנגרים על שנות המדינה הראשונות למסגר תחתיה את הניכוס התרבותי והניצול הכלכלי והאמנותי, אל מה שנעשה בתערוכת "מלאכת בית בכפר", שהתקיימה במוזיאון תל אביב לאמנות בשנת 1955 קשה להתייחס בסובלנות דומה. לדברי חזן, "בתערוכה הוצגו שלל העיצובים והמוצרים של החברה – ויחד אתם גם האורגות, הקולעות והצורפים המזרחיים, שהיו פזורים על במות התצוגה והדגימו בפני המבקרים את עבודתם המסורתית".

אורגת מנס ציונה במוזיאון תל אביב בעת תערוכת "מלאכת בית בכפר" (צילום: משה פרידן (פרט) ארכיון לע"מ)

אורגת מנס ציונה במוזיאון תל אביב בעת תערוכת "מלאכת בית בכפר" (צילום: משה פרידן (פרט) ארכיון לע"מ)

לדבריה, "כל העיתונאים בזמנו וגם מבקרות העיצוב היללו את התערוכה ואת מה שהגדירו כ'מוצגים חיים', באופן שהיום מעורר השתאות וזעזוע עמוק, אבל גם מלמד איך נתפסו המהגרים המזרחים בעיני ההגמוניה האשכנזית הוותיקה. הכתבים תיארו למשל כיצד הזרקור מאיר לראשונה את שוכני המערות העוסקים במלאכתם לעיני כל בין כותלי המוזיאון ההומה באלפי מבקרים. וחזרו ושיבחו את מתכנן התערוכה 'שלא שכח גם את הגוון המקורי והחי'".

חזן מבהירה כי "התערוכה היא בדיוק חלק ממסורת של גני החיות האנושיים, הירידים העולמיים והפריק שואוז של המאה ה-19 שיובאה לישראל מאירופה ומארה"ב. התצוגות האלה הציגו את בני האדם מאפריקה, אסיה או דרום אמריקה כחוליה אבולוציונית המקשרת בין בעלי החיים לבני האדם, ובין הטבע לתרבות. כלומר הקונטקסט האוניברסלי של התערוכה מבהיר שבעלי המלאכה המזרחים בתערוכה היו למעשה חזיון ראווה גזעי, שבו המזרח נועד להתבוננות של המבט.

"התערוכה היא חלק ממסורת של גני חיות אנושיים ופריק שואוז של המאה ה-19 שיובאה לישראל מאירופה ומארה"ב, והציגה את בני האדם מאפריקה או דרום אמריקה כחוליה המקשרת בין בעלי החיים לבני האדם, ובין הטבע לתרבות"

"מחקרים על התערוכות העולמיות מראים שלמעשה היו להן שני תפקידים עיקריים: המחשת עליונותו ושליטתו הבלתי מעורערת של המערב על האוריינט, ותיחזוק שליטה זו על ידי ערובה להמשכיותו של המפעל הקולוניאליסטי. תערוכת מלאכת בית בכפר של חברת משכית דמתה בעיצובה לתערוכות העולמיות של המאה ה-19, ומוזיאון תל אביב לאמנות תיפקד בעת התערוכה כמרחב קולוניאלי אשר תמך בתיחזוק ההיררכיה הגזעית בישראל".

פרויקט קולוניאלי ונצלני

הדמיון בין גני החיות האנושיים לתערוכה זאת בולט עוד יותר כאשר אנחנו לוקחים בחשבון את אופיה של הגזענות הפנים-יהודית בישראל, המבוססת בעיקרה על גזענות תרבותית ולא על גזע ביולוגי. בעוד שבאירופה של המאה ה-19 הוצגה שרה בארטמן כדי שהצופים יוכלו לחזות במבנה גופה הייחודי לגזעה, במוזיאון תל אביב של שנות ה-50 הוצגו גברים ונשים מזרחיים כדי לחזות בהם מבצעים פרקטיקות תרבותיות של מלאכת יד, כמה עשרות שנים לאחר שהצגת אנשים כמוצג חי כבר הוקעה כפרקטיקה לא לגיטימית.

שאלת המתח שבין תפיסות גזעניות או מיזוגניות לבין הכרה וכבוד לתרומתו של אדם חוזרת שוב ושוב בהקשרים שונים, וגם בהקשר של פרס ישראל. הענקת הפרס בשנה שעברה לנעמי פולני, למשל, עוררה מורת רוח ואף מחאה בשל התבטאויותיה על חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן וטבעם של המהגרים התימנים בראיון ל"ישראל היום".

 

לצד הקולות שקראו לשלול ממנה את הפרס, עלו קולות אשר הסכימו כי דבריה אלה ראויים לגינוי, אבל פועלה האמנותי שבזכותו היא מקבלת את הפרס עדיין ראוי. זה נושא שחשוב לדון בו בעיני. הזיהוי כי אנשים שעשו מעשים משמעותיים וחיוביים יכולים במקביל להחזיק בדעות מגונות, וגיבוש דרכים לדון בכך מבלי למחוק לא את עשייתם ולא את העוולות שביצעו או שהם מגנים עליהם, יוצרים בסיס לשיח מורכב וביקורתי – שיכול להוביל לשינוי ותיקון.

עם זאת, יש בעיני הבדל גדול בין מתן פרס לאדם על פועלו אף שהוא נוקט בפרקטיקות גזעניות לבין מתן פרס על הפרקטיקות עצמן. בעוד שדבריה של פולני זיעזעו אותי, הפרס ניתן לה על תרומתה הרבה למחול ולתיאטרון בישראל. הענקת הפרס לרות דיין על פעילותה במשכית היא הענקת פרס על הפעלת פרויקט קולוניאלי ונצלני, שסיפק את אחד ממופעי הגזענות הבוטים ביותר בהיסטוריה התרבותית בישראל, וזאת סיבה אחת מאוד טובה לא להעניק אותו לדיין.

רחלי סעיד היא כותבת, עורכת, מתרגמת ואקטיביסטית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf