newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ישראל מתעקשת שלא ללמד בחולות את המקצוע המבוקש ביותר

במתקן חולות, שהוקם כדי להביא את השוהים בו ליאוש - מתעקשים לא ללמד את השוהים עברית, על אף שזהו הידע המרכזי שנרכש שם. התוצאה: כיתות ריקות, סדנאות עצמאיות וכישלון תכנית הלימודים

מאת:

כותב אורח: עמרי די-נור

מתקן השהייה למבקשי מקלט "חולות" נמצא במחלוקת ציבורית ותקשורתית מאז הקמתו לפני כארבע שנים. מטרתו הבסיסית של המתקן, כפי שהתבטא באופן רשמי שר הפנים דאז אלי ישי שיזם את הקמתו, היא להביא את השוהים בו למצב של ייאוש, ולעזוב את ישראל מרצונם. בג"צ קבע כי המתקן צריך לספק את הצרכים הבסיסיים של השוהים, ובתוך כך גם הזכות לחינוך ולרכישת השכלה.

על הצורך הזה עונה תכנית לימודים בהפעלתו של משרד החינוך (באמצעות האגף לחינוך מבוגרים), אך תכנית זו מוגבלת וחלקית למדי, ובעיקר אינה עונה על הצורך הממשי של השוהים. בפועל, המדינה (באמצעות שב"ס) משקיעה מאות אלפי שקלים בשנה בתכניות חינוך והעשרה לשוהים, אך מתעלמת מהצורך המרכזי והקריטי שלהם – לימוד עברית. מדוע? מה כל כך מפחיד ברעיון שאלפים בודדים של שוהים ירכשו השכלה בעברית מדי שנה?

> הבנו שאנחנו לא רצויים כאן, אבל אין לנו לאן ללכת

התשובה לכך טמונה במדיניות בה נוקטת המדינה בפועל מאז החלה לעסוק באופן מסודר בסוגיית מבקשי המקלט: ניסיון לגרום להם לעזוב בכל דרך אפשרית, כאשר מתקן חולות הוא חלק ממאמץ זה. המדינה מאמינה כי עקב כך, עליה לספק לשוהים כלים שיאפשרו להם 'להסתדר' במדינות אחרות, אך לא בישראל. לכן היא מתנגדת לאפשרות לספק לשוהים שיעורי עברית כחלק מתכנית הלימודים שהיא מפעילה במתקן, ומסתפקת בלימודי אנגלית ומתמטיקה – נושאים חשובים ומועילים, אך לא עונים לצורך ולרצון הבסיסי של השוהים במתקן.

פרויקט יח"צ: לימודים מצד אחד – וחוסר יעילות מהצד השני

האבסורד הכפול סביב סיטואציה זו, אותה חוויתי בשנתיים האחרונות כמורה במתקן, הוא שמצד אחד המדינה מעוניינת ומצפה מהשוהים להגיע לשיעורים בתכנית הלימודים שהיא מארגנת ומממנת עבורם – ומאידך מתעלמת באופן שיטתי מהרצון שלהם לשפר את רמת העברית בזמן שהותם במתקן, רצון שחוזר על עצמו שוב ושוב בשיחות ובפגישות שמנהלים מפעילי המתקן עם השוהים בהזדמנויות רבות.

המדינה משקיעה מאמצים רבים בניסיון להבין את הצרכים של השוהים (או לפחות מעמידה פנים שזו המטרה שלה), אך מתעלמת מהצורך הבסיסי שלהם. באותה נשימה, היא מתפלאת שכמות קטנה ביותר (אחוזים בודדים לפי חישוב גס שלי) של תלמידים אכן בוחרים להגיע לשיעורים שהיא מציעה במקצועות אחרים. למה הדבר דומה? למוכר פלאפל שמסרב למכור פלאפל ללקוחותיו, ובמקביל מנסה לשכנע אותם לקנות את השווארמה הנפלאה שלו, למרות שאין זה רצונם כלל. כשהלקוחות מאוכזבים ומסרבים להגיע, הוא מתפלא עליהם ותמה עם חוסר ההיגיון בהחלטתם, במקום להבין שהבעיה היא בסחורה שהוא מציע, ובחוסר האטרקטיביות שלה עבור לקוחותיו הפוטנציאלים.

האבסורד הכפול מתבטא בכך שרובם המכריע של השוהים במתקן (ועל כך אני מעיד מהיכרות אישית עמם) הם שוהים וותיקים, הנמצאים בישראל כשבע שנים או יותר. הם הגיעו לישראל מבלי לדעת עברית כלל, אך החיים כאן אילצו אותם לרכוש שליטה בסיסית בעברית על מנת לשרוד ולהצליח להתפרנס בזמן שהותם כאן. ככל שהתארך הזמן (והמדינה מושכת את ידיה מעיסוק ממשי בסוגיה), רמת העברית שלהם הולכת ומשתפרת. ומה הדבר שהכי תורם לכך? השהייה במתקן חולות עצמו, בו רוב אנשי הסגל דוברים עברית בלבד. באופן פרדוקסלי, עצם השהייה במתקן היא שתורמת למה שהמדינה הכי לא מעוניינת בו – שיפור יכולת ההישארות וההיקלטות של מבקשי המקלט בישראל, בין היתר כתוצאה משיפור העברית שלהם.

באותו זמן, השוהים מבינים את המצב לאשורו ומארגנים לעצמם קבוצות עצמאיות ללימוד עברית, ויוצרים מערכת השכלה מקבילה לזו שמפעילה המדינה במתקן. הנתק ותחושת חוסר האמון של השוהים כלפי המדינה הולכת ומחריפה, והתכנית שהמדינה מפעילה הופכת לחסרת אפקטיביות לחלוטין.

> שחורים החוצה

מבקשי מקלט ביציאה ממתקן חולות, עולים על אוטובוס לבאר שבע (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מבקשי מקלט ביציאה ממתקן חולות, עולים על אוטובוס לבאר שבע (אורן זיו / אקטיבסטילס)

עבור מי שמכיר את המערכת 'מבפנים' מזה כשנתיים, עלי להעיד שמדובר בתרמית: המדינה אכן משקיעה משאבים רבים בתכנית הלימודים של מתקן חולות (כמו גם בשירותים אחרים שהיא מפעילה במתקן), אך המוטיבציה שלה אינה השוהים עצמם ומענה לצרכיהם הממשיים, אלא המוניטין הרע שיצא לה מאז הקמתו של המתקן לפני כארבע שנים, והרצון לשפר אותו בשל הביקורת הרבה שהופנתה כלפיה על עצם הפעלתו של המתקן – והגבול הדק עליו הוא נמצא מבחינת הדין הבינלאומי, אמנות האו"ם הנוגעות למבקשי מקלט וחוקי היסוד של מדינת ישראל.

במקום להמשיך ולהתפלא על חוסר המוטיבציה של השוהים במתקן לרכוש השכלה בזמן שהותם בו, המדינה צריכה לחדול ממדיניות "האיפה ואיפה" בכל הנוגע לתכנית הלימודים שהיא מפעילה: או לאפשר לימודי עברית, להשקיע בכך את המשאבים הנדרשים ובכך גם להגדיל את כמות הלומדים במתקן חולות באופן מסיבי (כאמור, האינטרס המרכזי של המדינה בכל הסיפור), או להכיר בחוסר האפקטיביות של תכנית הלימודים שהיא מפעילה ולהודות בכישלונה עד עתה, ובכך שמדובר בלא פחות ולא יותר מאינטרס יחצ"ני ותדמיתי.

הסירוב העיקש של המדינה להעניק שיעורי עברית לשוהים בחולות, שעומד באיתנו מרגע הפעלת המתקן, הוא לא זה שימנע מהשוהים להשתלב כאן. לא זוהי הבעיה העומדת בדרכם של מבקשי המקלט, ולכן אין זה גם מה שיגרום להם לעזוב. הגיע הזמן שנקרא לילד בשמו, במקום להמשיך ולנסות לקרוא לו בשמות אחרים.

עמרי די-נור הוא תושב ירוחם, איש חינוך ומורה לאנגלית במתקן חולות בשנתיים האחרונות.

> מה קורה למבקשי מקלט מאריתריאה אחרי שישראל מגרשת אותם?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf