לא מאבק מזוין, לא פירוק הרשות, התגובה לסיפוח היא צומוד

בסוף חודש רמדאן תתכנס במכה הפסגה האיסלמית בנוכחות 57 מדינות איסלמיות, ועל סדר היום שלה יעמדו שאלות פלסטין ואיראן ותימן ולוב. הפסגות האיסלמיות לא שונות מהפסגות הערביות מבחינת התוכן. אפשר לעמוד על כך מתוך ההצהרה של הפסגה האיסלמית האחרונה שנערכה באיסטנבול בשנה שעברה. הפסגות האלה נושאות אופי תקשורתי יותר מאשר מדיני, שכן הן חותרות תמיד לרצות בראש ובראשונה את מנהיגי האומה האיסלמית  ולהשקיט את הגיגי העמים במקום השני (כל עם לחוד). ולמחזר את אותן ססמאות תקשורתיות.

מתוך ניסיון אישי של נוכחות וכיסוי של כעשר פסגות דומות, התקשורת העולמית לא מעניקה כל חשיבות לפסגות האלה. ידיעות על הפסגות האלה לא מגיעות לתשומת לבם של עמודי העיתונות העולמית או סוכנויות הידיעות המרכזיות או תוכניות השיח בטלוויזיה. הדבר הזה מצביע עד כמה הפסגות האלה איבדו את הכוח להציב אתגר מדיני משני טעמים: אין להן כוח לפתור את הבעיות הקיימות, והן לא מייצרות שום בעיות לאמריקה ולישראל.

העובדה שלמדינות האיסלמיות – כמו למדינות ערב –  אין כל תוכניות להגנה או להתקפה ושאין להן משאבים מדיניים כפי שלחברה שלנו אין אמצעים טכנולוגיים, הופכת את הפסגות למופע קולי בלבד, וקיומן רק מרדים עוד יותר את בני האומה האסלמית והאומה הערבית עד למדרגה של צייתנות, קבלה והקטנה עצמית המגיעה עד כדי היפנוזה.

אש"ף מחליט החלטות אבל איש לא מבצע אותן. הנשיא מחמוד עבאס במהלך כינוס של אש"ף ברמאללה (צילום: עיסאם רימאווי / פלאש 90)

אחד המעמדים המביכים שנתקלתי בו בהתנסות האישית שלי היה כאשר התקשרתי מאחת הבירות הערביות לחבריי ולמשפחתי ושאלתי אותם אם הם עוקבים אחרי השידור שלנו ואחרי מה שכתבנו ואמרנו על הפסגה הערבית. תשובת החברים היתה פשוטה מאוד: האם אתה מצפה שלאיזשהו אזרח ערבי איכפת מה אתם אומרים על הפסגות האלה?

אחרי עיד אל-פטר תתכנס המועצה המרכזית של אש"ף. אינני ממהר להשוות בין הישיבות של אש"ף ומוסדותיו ובין הפסגות הערביות והפסגות האסלמיות, אבל אין ביניהן מרחק גדול כל כך בעשר השנים האחרונות: החלטות על הנייר ללא תוכנית וללא לוח זמנים, וקללות נגד הכיבוש ואיחולים שאלוהים יחסוך ממאמיניו את זוועות ההרג.

לעולם לא אקל ראש בישיבות של המועצה המרכזית, אבל ההחלטות שלה לא מחייבות את מקבלי ההחלטות, ואיש לא מצפה שהרשויות המבצעות יהיו מחויבות להחלטות או שתהיה להן היכולת לבצע באופן מועיל ולו אחת מההחלטות האלה, גם כאשר ההנהגה המקבלת את ההחלטות במועצה המרכזית היא אותה הנהגה ברשויות המבצעות.

איש מהמנהיגים אינו רוצה לחזור למאבק המזוין, ואיש אינו רוצה לפרק את הרשות, ואיש לא רוצה לקבל את "עסקת המאה", ואיש לא מוותר על המצב הקיים, ואיש לא מוותר על מעמדו ועל זכויות היתר של השלטון, הן בגדה המערבית והן ברצועת עזה, ולא קיימת אצלנו תרבות שבמסגרתה האחראי מפנה את מקומו, זז הצידה ואומר: "אינני יודע" או "נכשלתי".

כל מה שנותר בפני המועצה המרכזית הוא לחפש אחרי עסקה שתתגבר על עסקת המאה. אילו יכריז נתניהו על סיפוח הגדה המערבית תחת הריבונות הישראלית, תגובת אש"ף תהיה אותה תגובה שהגיבה סוריה על סיפוח הגולן: המתנה, אורך רוח והיצמדות (צומוד).

זהו הפתרון היחיד, אבל הוא דורש, לכל הפחות, שלטון נבון וצדק חלוקתי.

נאסר לחאם הוא העורך הראשי של סוכנות "מען". המאמר הופיע במקור בערבית באתר "מען". תרגום: מירון רפופורט