לאומיות מעבר לציונות: מה אפשר ללמוד מהיהודים הקומוניסטים בפלסטין
ספר חדש מציג את ההיסטוריה הפוליטית והתרבותית של הקומוניזם היהודי בפלסטין-ישראל בימים שלפני קום המדינה. היום, כשהציונות תקועה בשוביניזם שהיא אינה מסוגלת להשתחרר ממנו, המודל שהציעו אז לזהות לאומית לא אתנוצנטרית חוזר להיות רלוונטי
חבר המפלגה הקומוניסטית הישראלית ח"כ משה סנה מדבר באירוע בחירות ברמת גן, ב-30 באוקטובר 1959 (צילום: פרי כהן / לע"מ)
כאשר מספרים את ההיסטוריה של ישראל, בעיקר כאשר יהודים מספרים אותה, הדבר נעשה כמעט תמיד מזווית ציונית. כך לדוגמה, ספרו של ארתור הרצברג "הרעיון הציוני" (שהופיע לראשונה ב-1959) מקבץ שלל אידיאולוגים ציונים כדי להציג את מגוון החזונות שהתקיימו בתוך התנועה הציונית. גם ספרה המקיף של אניטה שפירא "ישראל: היסטוריה" כתוב מתוך הפרדיגמה הציונית.
השמאל העמוק בסיפור הזה הם הציונים הסוציאליסטים, המגולמים בחלקם בתנועות השומר הצעיר או הבונים, והוגי דעות כמו דב בר בורוכוב או נחמן סירקין, שניהם ארכיטקטים של תנועת העבודה הציונית. אבל היו יהודים אחרים בפלסטין בתקופה הסוערת ההיא, שבדרך כלל מודרים מהסיפור משום שהיו אנטי-ציונים באופן נחרץ.
כך בדיוק: יהודים שחיו בישראל/פלסטין פעלו למען כינון קיום קולקטיבי יהודי, ולמרות זאת היו אנטי-ציונים. אין כוונתי לחרדים אנטי-ציונים שחשבו שהציונות היא כפירה, או לתנועה הכנענית, שרצתה לכונן ציוויליזציה עברית חדשה, מנותקת מהיהדות ומהתפוצה היהודית. שתי הקבוצות האלה היו שוליות, יותר קוריוז מאשר איום ממשי על הזרם המרכזי של הציונות. כוונתי ליהודים הקומוניסטים, מהפכנים אינטרנציונליסטים שהיו להם קשרים אמיצים עם טרוצקי ועם הקומינטרן, וראו את פלסטין כמקום שבו יהודים וערבים צריכים לשלב כוחות במאבק העולמי נגד הקפיטליזם.
מחקרו המצוין של אמיר לוקר-בילצקי "חגים של מהפכה: זהות קומוניסטית בישראל, 1919-1945 (SUNY Press, 2020) מציע מבט רענן על הקומוניזם היהודי בפלסטין/ישראל, לא רק מזווית ראייה פוליטית אלא גם מזווית ראייה תרבותית.
כיצד הקומוניסטים היהודים התמודדו, התנגדו ולעתים גם חיקו את יריביהם הציונים-סוציאליסטים? כיצד בנו זהות לאומית יהודית מול הזהות היהודית הציונית? כיצד תמכו בסולידריות ערבית-יהודית בעודם מטפחים תוכנית יהודית לאומית (גם אם היתה אנטי-ציונית)? ומה אנחנו יכולים ללמוד מהיהודים הקומוניסטים האלה בעולם של היום, שבו הציונות התגבשה כתנועה שוביניסטית, שבאמצעות חוק הלאום ב-2018 הפכה לחוק את שלילת רעיון השוויון לכל אזרחיה?
אומת הסטארט-אפ הסופר-קפיטליסטית שאחרי חוק הלאום עדיין מתבוססת במבוך האידיאולוגי להפליא שנוצר ברגע הקמתה. ולמרות זאת עדיין ניתן להפיק אלנטרנטיבה לציונות מתוך המאבק הקומוניסטי (הארכאי לכאורה) נגד מה שנראה בעיני אותם יהודים קומוניסטים כשורשים הבורגניים והאימפריאליסטים של הציונות.
מעבודה עברית לסולידריות ערבית-יהודית
לוקר-בילצקי כותב: "בלב הזהות הקומוניסטית היהודית-ישראלית עמדה האנטי-ציונות. מרגעי הגיבוש שלהם, הקומוניסטים בישראל/פלסטין העדיפו סוציאליזם על פני ציונות".
היריבות בין שני מחנות אידיאולוגיים קרובים לכאורה אינה יוצאת דופן. החרדים האנטי-ציונים ראו באגודת ישראל הלא-ציונית (שנוסדה ב-1922) כיריב העיקרי שלהם ולא את הציונים החילונים. הם טענו ששיתוף הפעולה של אגודת ישראל עם הציונים פוגמת במחויבות הדתית והאידיאולוגית שלה. באופן דומה, היהודים הקומוניסטים ראו בציונים הסוציאליסטים כיריבים שלהם, "המשעבדים את המרקסיזם שלהם לציונות שלהם".
לוקר-בילצקי מראה שהסיפור יותר מסובך. הקומוניסטים עצמם "השתמשו באופן סלקטיבי באמצעים ובמכניזם שיצרו הציונים הסוציאליסטים לטובת הצרכים של התת-תרבות שלהם". הקומוניסטים היהודים בישראל/פלסטין לא יכלו לחמוק מהיקום הציוני שבתוכו הם חיו, אף שהמשיכו לנסות למצוא דרכים אלטרנטיביות לטפח תודעה לאומית, שתישאר נאמנה לפרויקט המהפכני של מלחמת מעמדות, ותפגין מחויבות למעמד הפועלים היהודי והפלסטיני.
במאמר שלה מ-1944, "מחשבה מחודשת על הציונות", חנה ארנדט מציגה את העניין היטב. בביקורת שלה על הציונים הסוציאליסטים היא כותבת:
"מאז ימי בורוכוב… הציונים השמאלים מעולם לא חשבו לפתח תשובה משלהם לשאלה הלאומית: הם פשוט הוסיפו את הציונות הרשמית לסוציאליזם שלהם. ההוספה הזו לא יצרה תרכובת, משום שהם דגלו בסוציאליזם לענייני פנים ובציונות לאומנית לענייני חוץ… לא ניתנה כל תשומת לב למצב הכלכלי של הערבים, שעקב כניסתם של הון וכוח עבודה יהודי והתיעוש של הארץ, מצאו את עצמם בן לילה כפרולטארים בפוטנציה".
באמירה של ארנדט חסר ניואנס מסוים, שכן רעיון "העבודה העברית" היה ניסיון לגוון את המקצועות של היהודים וליצור פרולטריון יהודי, והוא אכן עשה זאת. הרעיון שעמד מאחוריו לא היה רק לפסול עבודה פלסטינית, אלא גם ליצור כוח עבודה יהודי אחר ולטפח עצמאות יהודית בבניית הקולוניות והחוות היהודיות. בפועל, הרעיון הזה הדיר את הרוב הערבי בפלסטין מהפרויקט הציוני החדש.
ארנדט כותבת: "התנועה הלאומית הסוציאליסטית היהודית, שהתחילה… עם רעיונות כה נשגבים עד שהיא התעלמה מהמציאות המיוחדת במזרח התיכון ומהרשעות הכללית של העולם, הגיעה – כפי שקורה לרוב לתנועות מהסוג הזה – לכדי תמיכה חד משמעית לא רק בתביעות לאומיות, אלא גם בתביעות שובניסטיות, לא נגד האויבים של העם היהודי אלא נגד החברים האפשרים והשכנים הנוכחים שלו". .
בעיני הסוציאליסטים הציונים – לפי השקפתה של ארנדט – ההיבט האינטרנציונליסטי של הסוציאליזם הפך לפרויקט פנימי של תחייה יהודית. "עבודה עברית", סימן ההיכר של העלייה השנייה, דחף את התנועה הציונית להפוך מפרויקט אזורי לפרויקט לאומי.
באופן אירוני, כמה חוקרים, כמו רשיד ח'אלידי בספרו "זהות פלסטינית", טוענים כי "עבודה עברית" סייעה להצית את עלייתה של לאומיות ערבית בפלסטין, בהתבססו, לדוגמה, על כתיבתו של החוקר הפלסטיני-נוצרי ח'ליל סכאכיני. אדוארד סעיד העיר ב"שאלת פלסטין" כי "עבודה עברית" כלל לא היה ניסיון נאצל לעצמאות בייצור, אלא תרגיל בהדרה. סוציאליסטים ציונים ויתרו על סולידריות שחצתה קווים אתניים. .
בעוד הציונים ביצרו את הפרויקט הלאומי שלהם, היהודים הקומוניסטים נאבקו לפתח תנועה של סולידריות ערבית-יהודית ושל זכויות עובדים, כדי לייצר חברה סוציאליסטית המבוססת על ערכים יהודיים המשלבים מחויבות למהפכה ולשוויון.
כפי שלוקר-בילצקי מראה, הפרויקט שלהם היה תרבותי לא פחות מפוליטי. הם פיתחו ריטואלים וטקסים, ששילבו את רוח הקומוניזם עם היהדות באופן חילוני (ציונים רבים היו מושקעים בחילון של היהדות). ברמה הפוליטית, הם נשארו מחוברים לתנועת האינטרנציונל הקומוניסטי, ולמטרות הרחבות שלה בנוגע לזכויות עובדים ושוויון. כקומוניסטים, הם בוודאי היו אנטי-דתיים, אבל כזה היה גם הרוב המכריע של הציונים באותה תקופה.
חברי המפלגה הקומוניסטית ביום הבחירות בנצרת, ב-25 בינואר 1949 (צילום: הוגו מנדלסון / לע"מ)
עם הצטרפותן של דמויות ציוניות סוציאליסטיות כמו משה סנה ושמואל מיקוניס למפלגה הקומוניסטית – מיקוניס בשנות ה-40 וסנה בשנות ה-50 – המפלגה הקומוניסטית החלה לאט-לאט לאמץ רעיונות ציוניים לכאורה, בעודה ממשיכה להתנגד לציונות ולהוקיע אותה כמפעל אימפריאליסטי, האשם בניכור ובניצול של הפועלים הערבים. סנה עדיין התנגד לציונות וכך ניסה לטוות חוט בין מה שלוקר-בילצקי מגדיר "הישראליזציה של חלקים מהמפלגה הקומוניסטית".
כפי שאני מבין זאת, המפלגה הקומוניסטית רצתה לייצר ישראליות ללא ציונות, זהות קולקטיבית שתכלול גם יהודים וגם פלסטינים (פלסטינים יכלו לחיות ואכן חיו במדינה ציונית כאזרחים, אבל כפי שחוק הלאום אומר במופגן, זו איננה מדינתם. זו מדינה "יהודית" שהם חיים בה).
אחד ההיבטים הבולטים והשימושיים במחקר של לוקר-בילצקי הוא התיאור כיצד יהודים קומוניסטים היו מחויבים לפרויקט של יצירת זהות לאומית יהודית אנטי-ציונית, כחלק מהמחויבות הקומוניסטית הכללית למאבק מעמדי, שבמרכזו עמדה סולידריות ערבית-יהודית בפלסטין, עניין שלדעתם הציונים הסוציאליסטים ויתרו עליו לטובת לאומנות שוביניסטית.
לוקר-בילצקי כותב: "בלב הגישה של הקומוניסטים היהודים ללאומיות יהודית לא עמד הקונפליקט בין ציונות לקומוניזם, בין זהות יהודית להתבוללות 'אדומה', אלא ההרמוניזציה בין זהות יהודית וישראלית ובין גישות אינטרנציונליסטיות ומעמדיות".
כפי שניסים קלדרון, שהיה חבר בבנק"י, תנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית, בין השנים 1962 ל-1965, כותב, "לאומיות התקבלה בברכה לא כתופעה שלילית. קיבלנו אותה". אולם ציונות לא היתה הצורה ההולמת של הלאומיות היהודית, משום שהיה חסר בה מרכיב אינטרנציונליסטי ומשום שהדירה לא-יהודים מתחום העניין שלה.
האופי היהודי האקסלוסיבי של הפרויקט הציוני הפך אותו ללא מתאים לארץ שיש בה נוכחות לא יהודית גדולה (עד 1947, הלא יהודים היו הרוב). הפרויקט הזה יצר בהכרח הגמוניה יהודית, וכתוצאה מכך גם אי שוויון.
אבל אפילו היהודים הקומוניסטים באמריקה לא הכחישו שנוצרה זהות לאומית חדשה בפלסטין. אלכנסדר ביטלמן, חבר המפלגה הקומוניסטית בארה"ב, שעבד עם יהודים במפלגה בשנות ה-40, כתב כי "קומוניסטים יכולים – וחייבים – לנהל מאבק למען עצמאות לאומית לעמם, לא בתור לאומנים בורגנים אלא כאינטרנציונליסטים ממעמד הפועלים ("ישראל והמאבק העולמי לשלום ודמוקרטיה", 1948). אך הגל של ההיסטוריה היה חזק מדי; השוביניזם הלאומני ניצח.
מה היתה הזהות היהודית הלא-ציונית או האנטי-ציונית שהקומוניסטים רצו לייצר? היא לא היתה אנטי-מדינתית כשלעצמה: קומוניסטים יהודים רבים נלחמו במלחמה ב-1948. הזהות הזו, ביסודה, היתה "יהודית", אבל לא היתה אקסלוסיבית במה שנוגע למבנה המדינה, והיתה דו-לאומית מתוך עיקרון.
היהודים הקומוניסטים היו מחויבים למאבק מעמדי יהודי אינטרנציונליסטי, המתחולל בפלסטין/ישראל. לוקר-בילצקי מציין כי "לא בשונה מסקטורים בחברה החרדית, [הקומוניסטים] הפגינו נאמנות מוגבלת למדינה, הגנו על עצמאותה מפני האימפריאליזם, בעודם דוחים את הליבה האידיאולוגית הציונית של המדינה".
כך או כך, אדם יכול היה להיות קולקטיביסט יהודי מסוגים שונים, ולא להיות ציוני. כך מאיר וילנר, מנהיג מק"י ב-1948 חתום על מגילת העצמאות של ישראל ושימש שנים ארוכות כחבר כנסת. באופן דומה, אגודת ישראל הלא-ציונית יכולה להיות חלק מהמדינה החילונית הכופה.
המוקד של המחקר של לוקר-בילצקי עוסק בהיבטים התרבותיים של הפרויקט הקומוניסטי היהודי ומראה כיצד היהודים הקומוניסטים טיפחו סמלים, ימי חג וטקסים שמיזגו בין לוח השנה היהודי ובין האג'נדה הקומוניסטית האינטרנציונליסטית שלהם: קיומם של מצעדי אחד במאי בתל אביב, שם יהודים וערבים צעדו יחד, הפצה של פרשנות קומוניסטית לחנוכה (תוך התנגדות לנוסח האולטרה-לאומני הציוני), וימי זיכרון לשואה שכללו את תפקידה של בריה"מ בשחרור מחנות הריכוז, בראש ובראשונה אושוויץ.
המפלגה חגגה את עצמאותה בכך שמתחה ביקורת על תלותה של ישראל בכוחות הקולוניאליים המערביים, ראתה את המדינה החדשה כחלק מכוח עולמי פוסט-קולוניאלי וקראה לה להיות מופת לאינטרנציונליזם.
"חגים של מהפכה" שם את הדגש על בחינת הדרכים המורכבות, שבהן יהודים קומוניסטים ניסו לטפח זהות לאומית יהודית חדשה, המנוגדת לציונות אולם אוהדת את הפרויקט הלאומי היהודי. בלב הפרויקט הזה עמדו המאבק המעמדי והסולידריות הערבית-יהודית.
ייתכן שזה המקום, שבו המחקר הופך רלוונטי לנו היום. למאבק הקומוניסטי היהודי נגד היסודות הבורגניים-קפיטליסטיים והאימפריאליסטים של הציונות אין היום קשב באומת הסטארט-אפ, שלושה עשורים אחרי נפילתה של בריה"מ. אבל השאלה של סולידריות ערבית-יהודית נשארה.
"היהודים הקומוניסטים הפכו פשוט לגרסה נוספת של הציונים"
בעקבות חנה ארנדט (ומאוחר יותר אדואד סעיד), לוקר-בילצקי מעיר כי "הציונים הסוציאליסטים נקטו מדיניות של הדרת הפלסטינים משוק העבודה ומהאדמות שיועדו להתיישבות יהודית, שבסופה הגיע הטיהור האתני של מלחמת 1948 והמשטר הצבאי שבא בעקבותיו".
אפשר כמובן להיזכר גם בדוד בן גוריון, מנהיג ציוני סוציאליסטי, שסירב לאפשר לפלסטינים לחזור לבתיהם אחרי מלחמת 1948, בתקופה שבה שיבתם לא היה משנה באופן משמעותי את המאזן הדמוגרפי.
בעיני סוציאליסטים ציונים רבים, גם אם יצאו לדרך עם תקוות אידיאליסטיות, סוציאליזם הפך לפרויקט יהודי כמעט לחלוטין, וכמה יהודים קומוניסטים נסחפו לתוך המעגל הזה, מה שהביא גם לערביזציה של המפלגה הקומוניסטית בפלסטין בשנות ה-30, כפי שתועד בספרו של מוסא בודיירי "המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית, 1919-1948" (1979). בודיירי מראה כיצד האמונה ברעיון המדינה החלה לכרסם בסולידריות בין קומוניסטים יהודים וערבים.
בה בעת, יהודים קומוניסטים דבקו בסולידריות יהודית-ערבית, והדבקות הזו הביאה למחויבות עמוקה לעניין הפלסטיני. "בניגוד חריף לתרבות הציונית-סוציאליסטית, שעד מהרה נטשה את הרעיונות הסוציאליסטיים האינטרנציונליסטיים ופיתחה תרבות של פועלים ומוסדות ליהודים בלבד, היהודים הקומוניסטים נשארו נאמנים לאינטרנציונליזם הפרולטארי… במונחים מרקסיסטים-לניניסטים, היהודים הקומוניסטים תפסו את הפלסטינים כקורבנות ישירים של ההתיישבות הציונית ושל האימפריאליזם הבריטי".
לוקר-בילצקי מעיר בסיכום שלו: "ככל שהפרויקט התרבותי הטרנספורמטיבי של אנשי השמאל [אלה ששילבו את המפלגה הקומוניסטית בתוך התנועה הציונית] תפס תאוצה, כך התכרסמו החלקים הקומוניסטיים, האינטרנציונליסטיים והאנטי-ציוניים של הזהות היהודית הקומוניסטית, עד שהם חדלו להתקיים".
ואף על פי כן, "ציונות נתפסת כצורה ההגמונית של הלאומיות היהודית בפלסטין/ישראל. הספר הזה הראה שמעבר להגמוניה הציונית ובתוך הסביבה הישראלית, ניתן ליצור זהות לאומית לא-ציונית – שאינה מבוססת על יהדות קדם-ציונית… זהות פרוגרסיבית ואינקלוסיבית, בניגוד למסגור המדיר של הזהות הציונית היהודית-ישראלית בפלסטין/ישראל מאז סוף המאה ה-19".
האם החלק הראשון של הקביעה הזו נכון? כלומר האם לאומיות יהודית הפכה לשם נרדף להגמוניה ציונית? במובנים רבים, כן, אבל אנחנו יכולים להיזכר בכמה יוצאים מהכלל. ארגון מצפן, שהיה פעיל בשנות ה-60 וה-70, הציג גרסה ישראלית לשמאל האמריקאי החדש.
חבריו – כמה מהם היו פליטים של מק"י ושל קבוצות סוציאליסטיות אחרות – רקמו קשר עם הפנתרים השחורים שקמו אז בישראל, ושמו להם למטרה לסיים את הכיבוש של השטחים שישראל תפסה ב-1967 בתור הגרסה הכי גלויה של מה שהם זיהו כיסודות השוביניסטיים של הציונות. המפלגה הערבית-יהודית חד"ש, שמק"י היתה הסיעה הכי חזקה בה והיום היא חלק מהרשימה המשותפת, נשארה מזוהה עם לא-ציונות עם היום.
נותרו שרידים מהמחויבות היהודית הקומוניסטית לשוויון, צדק כלכלי וסולידריות, גם אם הנרטיב של המהפכה הקומוניסטית הבינלאומית חדל להיות כוח מניע, וגם אם ציונות, בצורתה הלאומנית עד מאוד, נמצאת בכל פינה. נכון, לשריד הקטן הזה אין קול של ממש בישראל. ואולם הוא מחזיק אולי במפתח לפירוק האופי השוביניסטי וההגמוני של המצב הנוכחי של הציונות, המגולם בחוק הלאום ובסיפוח דה פקטו של השטחים הפלסטיניים.
לאומיות יהודית מעבר לאתנוצנטריות
מהו האתגר העיקרי העומד בפני הציונות היום? לציונות היה אולי תפקיד והיא מילאה את משימתה המהותית – אין ספק שהיא הביאה ליצירתה של מדינה יהודית. אבל ייתכן שדבר-מה חדש נדרש כדי להביא את המדינה הזו אל המאה ה-21.
אולי המחויבות היהודית הקומוניסטית לסולידריות ערבית-יהודית, שבזמנו לא זכתה לתומכים כאשר היהודים נמלטו מרדיפות ומג'נוסייד, יכולה להפוך שוב ל-raison d'etre של צורה חדשה של זהות לאומית יהודית שהיא איננה ציונות, אלא מבוססת על דו-לאומיות ועל ריבונות משותפת.
יהודים קומוניסטים (ואחרים, כמו חנה ארנדט, האנטי-מרקסיסטית הנחרצת) חשבו כך בעבר. רבים האמינו משנות ה-30 והלאה כי הציונות לא תוכל להתגבר על היסודות השוביניסטיים ההיפר-לאומניים שלה.
ארנדט שמה את הדגש על ההחלטה באטלנטיק סיטי ב-1944, שהתעלמה לחלוטין מהפלסטינים בהצהרה שלה (החלטת בילטמור ב-1942 אכן מזכירה זכויות למיעוט הערבי, אף שהערבים היו אז עדיין הרוב). ציונות, בוודאי בנוסח ההרצליאני שלה, הונעה לפחות בחלקה על ידי אנטישמיות, אבל האויב האירופאי הפך בסופו של דבר לאויב בפלסטין; האויב, שהיהודים היו קורבן שלו, הפך לאויב במקום שבו היהודים הם הריבונים.
ישראל היא היום מדינה, אולם מדינה הנושאת על גבה של החולשה של הציונות שהפכה חלק בלתי נפרד מהזהות שלה. היא לכודה בלאומנות, שאינה יכולה לפנות מקום לריבונות כפולה ולסולידריות של ממש עם התושבים הפלסטינים. היא הפכה למדינה אתנוצנטרית. ארנדט סברה שזה היה מרכיב יסוד של הפרויקט הציוני עוד לפני קום המדינה, בעוד אחרים כמו מרטין בובר ויהודה מגנס חששו שההיפר-לאומנות תשתלט על האג'נדה של המדינה.
לוקר-בילצקי מספק לנו היסטוריה רצינית ומגובשת של יהודים, ערבים ויהודים קומוניסטים בישראל שהיה להם חזון אחר, שניסו לגבש פרויקט אחר לזהות לאומית יהודית בישראל בשנים שלפני הקמת המדינה.
צעדת ה-1 במאי בתל אביב, ב-2013 (צילום: שירז גרינבאום / אקטיבסטילס)
לחלק מהפרויקט הזה אין יכולת משיכה בעולם ניאו-ליברלי של קפיטליזם גלובלי. הטוטליטריות הסטליניסטית, שנחשפה בשנות ה-50, הרחיקה יהודים רבים מהמפלגה. אבל לחלקים אחרים של הפרויקט הקומוניסטי בישראל יש עדיין כוח משיכה: במיוחד המחויבות לסולידריות ערבית-יהודית, לצדק, לשוויון ולהגנה על מיעוטים. חזון שרואה לאומיות יהודיות מחוץ למסגרת האתנוצנטרית, שבה לקבוצה אחת יש זכויות יתר לעומת האחרת.
קל לנפנף וללעוג לתוכנית הקומוניסטית כנאיבית ומיושנת. יש בכך צדק מסוים. אבל, לדעתי, זה עלול להזיק לנו. כפי אני רואה זאת, יהודים ליברלים ופרוגרסיבים, שאכפת להם באופן עמוק מישראל, תקועים משום שהעקרונות שעליהם מבוססים הליברליזם והציונות שלהם כבר אינם רלוונטיים ולא מסוגלים לספק פתרונות של ממש לבעיות הכרוניות של הציונות שהקומוניסטים, בין השאר, זיהו כבר בשנות ה-20 של המאה שעברה. נראה שאיננו מסוגלים לחשוב על זהות לאומית יהודית לא-ציונית, אבל הציונות תקועה בשוביניזם שהיא אינה מסוגלת להשתחרר ממנו.
אולי זהו הזמן לחשוב על זהות לאומית יהודית מעבר לציונות. היהודים הקומוניסטים, המחויבים עמוקות לתחייה יהודית ומחויבים באותה מידה לשוויון וצדק, הציעו אלטרנטיבה אנטי-ציונית. קולם כמעט אינו נשמע. אבל ייתכן שיש להם משהו מהותי להציע לכולנו.
שאול מגיד הוא פרופסור ללימודי יהדות בדרטמות' קולג' ועמית מחקר במכון שלום הרטמן בצפון אמריקה. המאמר התפרסם במקור במגזין 972+. תרגום: מירון רפופורט
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
