כשראיתי לראשונה מקרוב פנים של חייל ישראלי

מראה מבהיל, גרוע מאחרי רעידת אדמה נוראה. רחוב הרוס ברפיח, ב-25 בפברואר 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

אחרי 690 ימים של חיים תחת השמדה, פחד ורעב בעזה, ניצלתי בדרך לא צפויה. אני אחד ממאות אלפי העזתים שאיבדו כמעט הכול במלחמה הזאת. איבדתי את בני הבכור, עבדאללה. נפצענו – אני, ומשפחתי וילדיי. כל ילדיי יצאו לחו"ל בתחילת המלחמה. ביתי נהרס, בתיהם של בני משפחתי נהרסו, עירי כולה נהרסה. איבדתי את מקום המקלט, את הביטחון האישי ואת מה שנדרש כדי לשרוד. לא נותר לי דבר לעשותו בעזה מלבד המתנה נואשת.

אחרי יותר משנה וחצי של חיים אלה, סיפרה לי חברה מהולנד שנפתחה בפניי אפשרות לעבוד בעיתון "דה קוריספונדנט". מכאן הדברים התקדמו מהר: חתמתי על חוזה עם העיתון, ואחר כך – הוצאתי ויזה. זה נעשה בתוך שבועיים. נותר האתגר החשוב מכולם: איך לצאת מעזה.

ידידיי ההולנדים והעיתון השקיעו מאמץ אדיר: הם פנו למשרד החוץ ההולנדי, וזה פנה לשלטונות הכיבוש הישראלי ולשלטונות ירדן, כדי לתאם את יציאתם של 13 אנשים מעזה להולנד, ואני ביניהם. התיאום דשדש בחודשיים של המתנה ארוכה, טבולה בחרדות. לבסוף התקשרו אליי מהשגרירות ההולנדית והודיעו לי על יום היציאה, מקום המפגש והתנאים הישראליים למעבר.

התנאים האלה כללו איסור על הנוסעים לשאת דבר: אסורים בגדים, לבד מאלה שלגופך, אסור לשאת תיקים וספרים, אסור לשאת מכשירים, אפילו לא מטען לטלפון. התנאים האלה לא היו קשים לי, ממילא כבר איבדתי הכול בעזה. גם מוסרית לא רציתי לשאת איתי את חפציי המעטים בזמן שיוותרו בעזה אנשים הזקוקים לכל. בעזה הכול חסר. אם מישהו רוצה לקנות מטען, למשל, הוא לא ימצא בחנויות הספורות שעדיין פועלות, ויצטרך לשלם עליו פי עשרה ממחירו הרגיל. לכן חילקתי את חפציי המעטים בין אחיי והקרובים לי.

אולם עם דבר אחד לא יכולתי להתמודד והוא שלא לקחת כבני לוויה החפצים המעטים שנותרו מבני עבדאללה. אחרי שעבדאללה נהרג, בתחילת המלחמה, אספתי את בגדיו ואת צעצועיו בחדר נפרד בדירתי, כדי שתישאר מזכרת ממנו. אך לא חלפו ארבעה חודשים עד שהצבא הישראלי הרס את הבניין שבו שכנה הדירה, ואבדו חפציו של עבדאללה. לא ניצל דבר לבד מספר הקוראן שהיה קורא בו והמסרק שלו, ששמרתי בתיק מחוץ לדירה בעת שנהרסה.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

מסוכן לנוע בלילה

מכיוון שלא היתה ודאות לגבי תנאי היציאה דרך המעבר הישראלי, לא סיפרתי דבר לאיש, פרט לאבי. יום קודם נפרדתי ממנו כרגיל. כשסובבתי את ראשי, עלתה בי שאלה מפחידה: אולי זו פרידה אחרונה? אולי הפרידה היתה צריכה להיות חמה יותר? אבל איני אוהב פרידות. מאז דיברתי עם בני עבדאללה ברגע שבו ביתנו הופצץ, והוא נעלם באחת מחיי. עבדאללה לא אמר מילים אחרונות ולא נפרדתי ממנו.

באותו רגע, למדתי להימנע מקשר, עד כמה שאפשר.

מפגש היוצאים נקבע מול משרדי יוניס"ף בדיר אל-בלח, ואיחור לפגישה פירושו הסתכנות באובדן ההזדמנות הנדירה להימלט. איש לא הצליח לישון בלילה האחרון. התקשר אלי חאזם, הוא ואשתו היו בקבוצת העוזבים, וסיפר שהם בח’אן יונס ולא מוצאים הסעה באמצע הלילה. הפתרון היה שיגיעו לדיר אל-בלח וילונו באוהל ליד האוהל שלי עד בוא השעה. בעזה רובנו חיים באוהלים אחרי שישראל הרסה את בתינו.

מסוכן מאוד לנוע בלילה, השמיים מלאים ברחפנים ישראליים שמדי פעם מפציצים, אך לא היתה לנו ברירה. עודדנו עצמנו שזה יהיה הלילה האחרון שלנו תחת זמזום הרחפנים. בשתיים וחצי יצאנו שלושתנו בדרכנו למקום המפגש. חושך מלא, בעזה כבר שנתיים שאין אספקת חשמל. המתנו כשעה מול המשרד עד שקראו בשמותינו, ועלינו לאוטובוס, ובו ישבנו עוד כשעתיים. נאמר לנו שממתינים לאישור מהצבא. כשיצא האוטובוס לדרך, נסענו דרומה, דרך ח’אן יונס, דרומית לה רפיח, ומזרחית לרפיח נמצא מעבר כרם אבו סלאם (כרם שלום) שנעבור דרכו.

ככל שהאוטובוס התקדם דרומה, המראה מבהיל, גרוע מאחרי רעידת אדמה נוראה. הצבא הישראלי עבר כאן. ח’אן יונס הרוסה ברובה, ואילו רפיח הרוסה לחלוטין, נמחקה מהמפה. כאשר תסיע את מבטך ימינה, שמאלה, או קדימה, לא תראה דבר מלבד תלוליות של הריסות, רחובות חרבים ושדות שנגרסו.

המראה הזה מזכיר את ישראל עצמה. פעילות צבאית בח'אן יונס, ב-4 בספטמבר 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

בתוך ההרס הזה סלל הצבא דרכים להקל את תנועת כלי הרכב שלו. המראה הזה מזכיר את ישראל עצמה. ישראל בנתה את מדינתה, מיומה הראשון, על חורבות העם הפלסטיני, הקימה גנים על קברי הקורבנות הפלסטינים. זו הפעם הראשונה מזה זמן שאני מגיע לנקודות הרחוקות האלה בדרום. לפני ההשמדה, היה אפשר לחצות ברכב את הרצועה מצפונה לדרומה בפחות משעה. אבל אחרי פלישת הצבא הישראלי, השתנה הכול.

מאז שעזבתי את רפיח, לפני הפלישה במאי 2024, לא הצלחתי לשוב אליה. ישראל פלשה לרפיח – פלישה שממשלות העולם הכריזו עליה כ"חציית קו אדום" – ומחקה את קיומה, וגם מחקה, מתוך לעג, את הקו האדום שממשלות העולם ציירו. לא דמיינתי שכך תיראה חזרתי לרפיח, בנסיעה באוטובוס של ארגון בינלאומי לעבר המעבר, כדי לעזוב את עזה ואת פלסטין, בלי שום ביטחון אם אוכל לחזור.

אחרי שנעלמו מראות הבניינים בח’אן יונס והופיע מרחב ההרס, נעלם לחלוטין מחזה החיים. אני מביט ימינה ושמאלה ורואה שכונות שנעקרו לגמרי, אין זכר לנוכחות אנושית במקומות שהיו שוקקי חיים לפני הפלישה הישראלית. הישארות כאן פירושה מוות.

האוויר כאן רענן

ככל שהרחקנו דרומה, היה מוזר לראות תנועה של קבוצות אנשים במכוניות וקבוצות יושבות בצד הדרך ההרוסה. מספרם גדל, נראה שהיו שם אלפים. מה הביא אותם ללב המוות? הבנתי מהר – אלה מבקשי הסיוע. הייאוש דחף אותם לסכן את חייהם בניסיון להשיג ארגזי סיוע ממה שנקרא "קרן הסיוע לעזה" (GHF) שהקימו ישראל והממשל האמריקאי במקומות המסוכנים האלה.

ההגעה לכאן כרוכה ברמות סכנה גבוהות מאוד. לפי דיווחי האו"ם, יותר מ-2,000 פלסטינים נהרגו תוך שלושה חודשים מתחילת הפרויקט הזה. אך עיקשות האנשים, אף שהם יודעים שיש להם סיכוי גבוה למות, מספרת את סיפור הייאוש שהם חווים, ואת חוסר הברירה. אלה שהגיעו לכאן, רובם אבות שלא מסוגלים לראות את ילדיהם רעבים, והם נאלצו לבחור בין הכאב הזה ובין הסכנה הכרוכה בסיכוי להביא קצת מזון.

דרומה משם, כשהאנשים נעלמו, ראינו אלפי טונות של שקי קמח וארגזי סיוע קרועים וזרוקים על הדרך. חאזם הצביע: "תראה את שקי הקמח הזרוקים על הדרך, כמה זקוקים להם האנשים בעזה!". ישראל לא מכניסה את מעט הסיוע לעזה כי אכפת לה שיגיעו לתושבים. היא עושה זאת כדי לייצר תמונה תקשורתית. וכשכבות המצלמות אין בעיה שהסיוע ייזרק בדרכים או שיבזזו אותו, ואין בעיה שהרעבים ימותו.

סיפור של ייאוש. פלסטינים נושאים חבילות סיוע מנקודת חלוקה של ה-GHF במסדרון נצרים במרכז עזה, ב-8 באוגוסט 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

הגענו למעבר המפריד בין רצועת עזה לשטחי פלסטין הכבושים מאז 1948 הנקראים ישראל. זו הפעם הראשונה בחיי שאסע דרך מעבר זה, הפעם הראשונה שיהיה לי מגע ישיר עם השלטונות הישראליים. זהו המציאות העזה מאז 1994, אז הייתי בן עשר. אחרי החתימה על הסכמי אוסלו, נפטרה ישראל מהממשל האזרחי בעזה, והצטמצם החיכוך הישיר בין פלסטינים לשלטונות הישראליים שנותרו בהתנחלויות, במעברים ומעבר לגדר. ב-2005 נסוגה ישראל מההתנחלויות בעזה וממעבר רפיח המחבר את פלסטין למצרים. נסעתי כמה פעמים בשנים שקדמו למלחמה תמיד דרך מעבר רפיח, בלי לעבור דרך הצבא הישראלי.

המציאות השתנתה עכשיו לגמרי. בעוד דקות ספורות אראה לראשונה מקרוב בחיי הבוגרים חייל ישראלי.

האוטובוס עצר, ועלה עובד ערבי ממעבר כרם אבו סאלם. נראה שהוא מהנגב. הוא עדכן אותנו הודיע ברשימת האיסורים: הכול אסור, חוץ מהמסמכים והארנק. אפילו תיק קטן הנושא את המסמכים – אסור.

אחרי שהעובד ירד, חיכינו באוטובוס יותר משעה. הנוסעים התחילו לרדת מהאוטובוס. חאזם אמר לי: “האוויר כאן רענן והמקום שקט מאוד. לא שומעים בכלל את הרחפנים".

אמרתי: “האוויר הרענן הזה בא מהים שלנו, והמקום הזה, שהוקם עליו הבסיס הצבאי הזה, הוא השדות שלנו. כזה הוא תמיד חוק הקולוניאליסטים: גונבים את מה שהכי יפה, דוחסים את תושבי הארץ המקוריים למובלעות צרות ומונעים מהם את כל תנאי החיים בכבוד".

אחד הצעירים מבין הנוסעים מגיע מנקודת חלוקה בצדו המעבר, מחזיק בקבוקי מים ומציע לי באדיבות שאקח אחד מהם. אמרתי לו: "אני לא יכול לקבל אותו מהצבא". הוא מבהיר לי: "זה לא מהצבא, זה מהצלב האדום".

אז אין מניעה.

מחסומים עמוקים שקשה לחצותם

ניגשנו לסוכה ועמדו בתור לבדיקת תעודות הזהות. ישב שם עובד ערבי אחר, אוחז במכשיר קשר, ומדבר עם קצין ישראלי מהעבר השני של הקו. העובד הערבי מביט בתעודות הזהות שלנו ומוסר את מספריהן לקצין הישראלי, לאמת את השמות. אחרי שהשם מועבר לצד השני, הולך הנוסע לחדר קטן, עומד מאחורי וילון ומביט למצלמה כדי שהחיילים הישראלים יראו אותו ויוודאו את זהותו.

לאחר אימות הזהות, מגיע שלב ההליכה לעבר השער הפנימי של המעבר. הלכתי במסלול רחב, מוקף בתיל ובגדרות מכל צד, מנוטר בידי מצלמות הצבא. הגעתי לאור אדום ועצרתי. דיבר אלי, בערבית רצוצה, חייל מבוצר במגדל צבאי. אני שומע את קולו ולא רואה את פניו: "לך". המשכתי ללכת.

אחרי 200 מטר הגעתי לצומת, לא ידעתי אם להמשיך ישר או לפנות ימינה. במקום כזה כל טעות פירושה מוות; בחשיבה של החייל הישראלי, הדבר הכי קל הוא לירות. פלסטינים רבים נהרגו רק בשל טעות בהבנת החייל הישראלי.

בחשיבה של החייל הישראלי, הדבר הכי קל הוא לירות. חיילים ליד מעבר כרם שלום, ב-22 בפברואר 2024 (צילום: אריק מרמור / פלאש90)

עמדתי במקומי, וכיוון שידעתי שהחייל עוקב אחרי מהחרך שלו, סימנתי בידיי כדי שיבין שאני שואל: האם ללכת ימינה או ישר? התשובה הגיעה דרך הרמקול: "לך ימינה". רוב השלבים במעבר מתבצעים בלי מגע ישיר בין החיילים לנוסעים. אין ספק שיש תחושה שכבוד האדם מושפל כשבעיני הצבא אתה רק נושא לבדיקה ביטחונית. אבל לא אכחיש שחשתי הקלה על שלא נאלצתי לפגוש ישירות את החיילים הישראלים עד כה. יש מחסומים עמוקים שקשה לחצותם. הצבא הזה כבש את אדמתי, הרג את בני, הרס את ביתי והחריב את עירי – ולכן מבחינה נפשית נוח לא לראות את פני חייליו.

אחרי שחציתי את המרחק, הגעתי לעמדת בידוק נוספת. גם שם העובדים היו ערבים. איני יודע בדיוק את זהותם, אבל בדרך כלל הם אזרחים ישראלים מדרגה שנייה. ישראל משתמשת בעובדים לא-יהודים לבצע עבודות פשוטות או דוחקת אותם לבצע משימות שיש בהן סיכון גבוה יותר, כמו מגע ישיר עם פלסטינים, בעוד האדון הציוני מסתפק במעקב מאחורי חומות מבוצרות. ערכו עלינו חיפוש באמצעות מכשירי סריקה לפני שהגענו לתחנה האחרונה במעבר.

לבסוף עמדנו מול החיילים הישראלים, חמושים ברובי סער.

עמדנו בתור כדי שהחייל יבדוק את שמותינו וימחק אותם מרשימה שהחזיק, כלומר מוודא שיצאנו את המעבר. בדרך כלל החייל לא מביט בנו ישירות וגם אני לא הבטתי בו. הושטתי את ידי עם הדרכון, הוא בדק את השם ואמר בעברית "כן" – כלומר "עבר". לקחתי את הדרכון והתיישבנו להמתין לעלייה לאוטובוס.

בינתיים החיילים והחיילות נעו סביב לנו מכל עבר, חמושים ברוביהם, דיברו וצחקו. זו הפעם הראשונה בחיי שאני קרוב במידה כזו לחיילים ישראלים, הפעם הראשונה שאני רואה את החיילים הישראלים מדברים וצוחקים. כל חיי ראיתי אותם משגרים טילים ומוות לעברנו. סקרנותי דחפה אותי לזרוק מבטים חטופים, להתבונן בתווי פניהם.

העסיקה אותי שאלה: איך ייתכן שפנים שמדברות וצוחקות מסתירות מאחוריהן רוצח? החיילים האלה הולכים לשרת בצבא שמבצע השמדה כבר שנתיים, כובש ארץ ומשעבד עם כבר 77 שנה. ייתכן מאוד שכל אחד מהם השתתף ישירות בביצוע פשעי רצח, וכעת הם צוחקים ומדברים ואוכלים! איך יכול האדם לפשר בין הסתירות האלה? האדם הוא יצור מוזר, היצור בעל היכולת הגדולה ביותר להעמיד פנים, לשקר ולרמות את עצמו.

מצד אחד הסקרנות דחפה אותי להביט בפניהם כדי לחדור לנבכי נפשם, אך מצד שני חששתי מהתרגלות נפשית לרוצחים, שכן מבט ממושך יוצר היכרות. לכן הסתפקתי במבטים חטופים ומהירים.

קילומטרים ספורים מההשמדה

עלינו על האוטובוס שהוציא אותנו ממעבר כרם אבו סאלם, ומהצד השני חיכו לנו אוטובוסים אחרים, כל אחד נושא את דגל המדינה ששגרירותה תיאמה את יציאתנו. משלחת משגרירות הולנד קיבלה אותנו בחום ונתנה לכל אחד מאיתנו אשרת כניסה, שכן אי אפשר לקבל אשרה בתוך עזה בשל ניתוקה המוחלט מהעולם, והציעו לנו גם ארוחה.

באותו רגע הרגשתי מחנק. אוכל הוא מהזכויות הכי בסיסיות של האדם, אבל בעזה הוא הפך לחלום שדמיונם של הילדים משתעשע בו. לפני שעזבתי שמעתי קבוצה של ילדים מדברים על חלומותיהם – והם הסתכמו בסוג האוכל שהם משתוקקים לו, כי לא טעמו ממנו חודשים ארוכים.

אני מגשים עכשיו את מה ששני מיליון בני אדם הנצורים בעזה חולמים עליו – חופש, ביטחון ומזון – אבל המחנק נשאר. חילצתי את עצמי בלבד, ואדם לא יכול לחגוג את חילוצו שלו בלב שלם כל עוד בני עמו נותרים בסכנה.

ניסיתי להקל על תחושת הבגידה ואמרתי לעצמי: חייתי איתם 690 ימים, חלקתי איתם את האובדן, את הרעב, את הפחד ואת העקירה. ניסיתי להוסיף ולהרגיע את הסכסוך הפנימי, ואמרתי לעצמי: לא יכולתי לעזור להם כשהייתי לכוד בעזה, אולי אחרי שאצא אוכל לעשות משהו כדי להשמיע את קולם.

עזבנו את עזה לכיוון מעבר הירדן.

זו הפעם הראשונה בחיי שאני נכנס לאדמות שנכבשו ב-1948. הרוב המוחלט של המשפחות בעזה, כולל משפחתי, גורשו בכוח מהערים והכפרים שבתוך ישראל. השיבה למקומות המקור היא חלום משותף לפליטים הפלסטינים, והיא הסיפורים שהסבים והסבתות מספרים לנכדיהם. לכן חלמתי לבקר בהן. סוף סוף ראיתי אותן היום – אבל מבעד לזכוכית האוטובוס, כשאנחנו מגורשים. אסור לרדת בדרך.

הנהג סיפר שהכריחו אותם לנסוע במסלול ארוך דרך הנגב, ערד וים המלח, ושיש דרך קצרה יותר שחוסכת זמן דרך הגדה המערבית. אולי הם חוששים שמישהו מהנוסעים יירד בגדה, ואולי הם לא רוצים שהפלסטינים יהיו מאוחדים ולו ברמה הנפשית, שכן מראות הערים בגדה ותנועת האנשים בה עלולות לעורר תחושות של געגוע וחיבור לחלקים אחרים של המולדת. איני יודע, אבל איני שולל דבר במנטליות הקולוניאלית.

בצד הדרך אני רואה תנועה וחיים פעילים. האנשים האלה נמצאים במרחק קילומטרים ספורים מההשמדה שצבאם מבצע, חלקם חיילים שהשתתפו בפועל בהשמדה, אולי עכשיו הם בחופשה. שם ניתך המוות על שני מיליון בני אדם במחנה מעצר מחריד ובתנאים בלתי אנושיים של פחד, רעב ומחסור. וכאן החיים מתנהלים בשקט, והאנשים האלה, העסוקים בשגרת חייהם, אינם חשים שיש כאן עוול. אולי משום שאינם רואים את הקורבנות שמעבר לגדר כשווים להם באנושיותם, ושחייהם של הקורבנות חשובים. לכן הם יכולים להשלים עם מציאות ההשמדה ולהמשיך את חייהם כאילו לא קרה דבר.

לאורך כל הדרך ראיתי שדות רחבים וריקים שנראים אינסופיים. היישובים, כמו נאות מדבר במדבר עצום. למה ישראל מגרשת אותנו מאדמותינו ומונעת מאיתנו לשוב, בעוד יש כל כך הרבה קרקע פנויה?

נזכרתי במחקריו של ההיסטוריון הפלסטיני סלמן אבו סיתה, שמסקנתם היא שיש די קרקע בפלסטין ההיסטורית לשיבת כל הפליטים המגורשים ולחיים לצד האוכלוסייה היהודית. ברור שהבעיה אינה תלויה במחסור במשאבים, אלא בתאוות בצע קולוניאלית ובעקרון עליונות גזעית.

הנהג הציע לי לשבת במושב קרוב אליו כדי שנשוחח. הוא סיפר לי שהוא מירושלים. לפלסטינים בין הנהר לים אין רצף גאוגרפי, שכן ישראל מתעקשת לחזק את הפיצול בין הפלסטינים כדי לפרק את הזהות הפלסטינית. למשל, אני, כמו רוב בני דורי והדורות הצעירים, לא ביקרתי מעולם בירושלים או בגדה המערבית. לכן התרגשתי לפגוש פלסטיני מירושלים. החלפנו סיפורים. הוא סיפר שהוא אינו יכול לנסוע לחו"ל כבר 20 שנה בגלל בעיה של זהות ומעמד בירושלים. לכל פלסטיני יש טרגדיה אישית שיצרה מציאות הכיבוש.

השארתי מאחוריי חלק ממני

אחרי כחמש שעות הגענו למעבר הגשר שבין פלסטין לירדן. אחרי המתנה של כשעתיים באוטובוס עלה קצין ביטחון ירדני, ולצדו חייל ישראלי, לבדוק שוב את השמות. התקשורת ביניהם היתה חלקה הודות לתיאום היומיומי. שלום מייצר רגשות יפים, אך שלום יציב רק כשהוא נבנה על צדק וסיום העוול.

לאחר מכן עברנו לאוטובוס אחר, עם נהג ירדני. הנהג נופף בידו לחיילת ישראלית שעמדה בסמוך, מה שמלמד שהוא מכיר אותה אישית, ודאי הודות לעבודה היומיומית במעבר. עזתים אינם מכירים את החיילים הישראלים אלא מאחורי חומות או כשהם טסים במטוסים שמעליהם, ולכן מראות כאלה אינם מוכרים להם.

האוטובוס הסיע אותנו למבנה קרוב בשטח ירדן. ישבנו שם לעוד בדיקת דרכונים. המתנה שארכה יותר מחמש שעות. לא מובן מדוע ההליכים האלה כה ארוכים, שכן השלטונות הירדניים ידעו מראש על בואנו וידעו שנשהה בירדן רק שעות ספורות.

ההמתנה הסתיימה אחרי חצות, והאוטובוס נסע למלון קרוב לשדה התעופה. נציגת השגרירות ההולנדית אמרה לנו שעלינו להיות בשדה בשמונה בבוקר, כלומר שלא נוכל לישון יותר מחמש שעות. נראה שהירדנים מזרזים את יציאתנו, וייתכן שהחיפזון הזה נובע משיקולים פוליטיים. ממשלות ירדן ומצרים שבות ומצהירות שהן מתנגדות לגירוש הפלסטינים מעזה, אבל התנגדות זו לא יכול להתבטא רק במהלכים ביטחוניים, אלא בכך שיעניקו לתושבי עזה תנאים להישאר. ההתנגדות לגירוש תהיה יעילה כשהממשלות האלה יפעילו לחץ אמיתי לסיום הטבח והרס הערים בעזה.

בעזה לא היה לנו זמן אפילו לבכות על אהובינו. הריסות של בית קברות ברפיח, ב-20 באפריל 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

בשדה התעופה חיכינו שבע שעות נוספות, כי מועד הטיסה נדחה. קניתי כוס קפה ממוכר ירדני. כשנודע לו שאני מעזה ושאיבדתי את בני, ניחם אותי במילים כנות ואמר: "כולנו ניענש על שנטשנו אתכם. על אף אחד מאיתנו – ממשלות ועמים – החשבון לא יפסח". הוא חזר על כך עשר פעמים: “כולנו ניענש, כולנו ניענש…".

בזמן ההמתנה שלחתי הודעות לכמה מבני משפחתי ועדכנתי אותם בהפתעה שלא ציפו לה: הצלחתי סוף סוף לצאת. בתי בָּתוּל, בת עשר, שמטופלת באמירויות אחרי פציעתה, שלחה לי הודעה קולית נרגשת: "אבא, באמת? אני לא מצליחה להתאפק מרוב שמחה!". בתול חששה לגורלי כשהייתי בעזה. לראשונה מאז תחילת המלחמה שלחתי תמונת סלפי לאחותי במצרים. היא הגיבה בבכי, נדהמה מחיוורוני ומאובדן המשקל. זה מצבם של כל העזתים; המלחמה אכלה משהו מכל אחד מאיתנו.

המטוס המריא סוף סוף. הגבולות מצטמצמים והמרחב משתרע. אני אוהב את מראה החירות המתלווה למעוף המטוס. עכשיו אני יכול לומר: ניצלתי מההשמדה. גופי כבר לא בעזה.

השארתי מאחוריי חלק ממני.

קבר בני עבדאללה, שלא יכולתי לבקר בו מאז הפלישה לרפיח. הוא נמצא תחת שליטה צבאית ישראלית. שמעתי שהם חרשו לגמרי את בית הקברות; איש לא יכול להגיע לשם כדי לבדוק. השארתי מאחור משפחה, חברים ועם, שממשיך לעמוד מול כל סוגי המוות.

כשנזכרתי שלא הצלחתי לקחת איתי את חפציו המעטים של עבדאללה, פרצו דמעותיי. איך האדם עובר חוויות קשות כל כך ואז נשבר בגלל עניין פעוט? זו שאלה של רגשות כבושים ומצטברים; בעזה לא היה לנו זמן אפילו לבכות על אהובינו.

אחמד אבו רתימה הוא עיתונאי ואקטיביסט, מיוזמי צעדת השיבה הגדולה המקורית. הדברים התפרסמו לראשונה בעיתון בהולנדית קורספונדנט