כריסמס בבירעם: "ישראל הרסה את האבנים, לא את הקשר שלנו לכפר"

השמירה על הקהילה חשובה לא פחות מהשמירה על המבנים. הכנסייה בבירעם, דצמבר 2025 (צילום: אנה מריה חוא)

שוק הכריסמס בבירעם כבר החל כאשר הגעתי אליו בשבת בבוקר, מוקדם יותר החודש. מוזיקה הזדחלה בין ההריסות, ילדים רצו לאורך קירות האבן, ומשפחות בירכו זו את זו כאילו זוהי כיכר כפר רגילה המתכוננת לחג, ולא חורבותיו של מה שנותר ממקום שאנשיו גורשו ממנו לפני יותר משבעים שנה.

>> שיבה מעשית: הדור השלישי לנכבה חוזר להתחתן בכפרים ההרוסים

בכניסה לכפר העקור, על גב מה שישראל מכנה כעת "גן לאומי ברעם", אנשים נופפו לי לשלום, וכמה מהם התקרבו לחבק אותי. לרגע היו בטוחים שהם מכירים אותי, שאני חברת קהילה ששבה אליה אחרי היעדרות ארוכה.

כשהצגתי את עצמי כעיתונאית עלתה אכזבה מסוימת על פני כמה מהנוכחים, אבל החמימות לא חלפה. קיבלו את פניי כאילו אני שייכת. תחושת ההזדהות הזו מבטאת כיצד בירעם ממשיכה להתקיים כקהילה, גם אם לא ככפר מגורים.

בירעם הוא כפר פלסטיני נוצרי קטן בגליל העליון, מעט דרומית לגבול לבנון. הכוחות הישראליים גירשו את תושביו ב-13 בנובמבר 1948, ואף שלרובם הוענקה אזרחות ישראלית, הם מעולם לא הורשו לחזור. אבל בניגוד למרבית 500 הכפרים הפלסטיניים שנעקרו מאז הנכבה ב-1948, שקהילותיהם התפוררו או נעלמו במשך השנים, המצב של בירעם ושל הכפר הסמוך איקרית שונה. אלה הם שני הכפרים היחידים שתושביהם דרשו את זכותם לשוב באמצעות בתי המשפט בישראל, במאבק משפטי שסייע לשמר קולקטיב מתפקד.

תושביו לשעבר של בירעם וצאצאיהם מפוזרים ברחבי ישראל, רובם בג'יש (גוש חלב) – הכפר הסמוך ביותר לבירעם – ובחיפה, ואחרים הוגלו ללבנון. במשך שנים ארוכות הם שבו וחזרו לכפר וארגנו בו מחנות קיץ, טקסי זיכרון ואירועים דתיים, כדי לשמר את בירעם בזיכרונם הקולקטיבי גם בלי שהורשו לחזור לגור בו.

שוק הכריסמס השנה היה המפגש הקהילתי הגדול הראשון מאז תחילת המלחמה בעזה, אחרי שנתיים שבהן התושבים העדיפו שלא לחגוג. אנשים באו לא רק כדי לציין את החג, אלא כדי לראות זה את זה – לשבת יחד, לדבר, לצחוק, לשמוע ולהשמיע סיפורים.

בדוכנים מכרו מוצרים בעבודת יד עם מוטיבים של פלסטין ושל עזה, ותחנה לצביעת פנים משכה ילדים למרכז הכיכר. כיסאות הוצבו כדי שהמבוגרים יוכלו לשהות במקום בנוחות במשך שעות. למארגנים היתה מטרה: הם רצו שהמקום יהיה נגיש ונעים, שבני כל הדורות יוכלו לשהות בו ללא קושי.

המבקרים הגיעו מכל רחבי הארץ. שוק הכריסמס בבירעם, דצמבר 2025 (צילום: אנה מריה חוא)

השוק היה פתוח לציבור ומשך מבקרים מכל הארץ. רבים באו מיישובים פלסטיניים קרובים, והיו גם מי שנסעו מרחקים גדולים כדי להשתתף באירוע. הוא משך אליו גם מבקרים יהודים-ישראלים שרצו לנכוח בחגיגות, אבל לא כולם באו מתוך כוונה טובה.

בערוץ טלגרם של הימין הקיצוני פורסם פוסט מסית נגד השוק ובו סרטון של גבר התוהה, בנימה צינית, אם הפעילות בו "מתאימה לילדים". הוא התייחס לדף צביעה המתאר חייל ישראלי שאומר לגבר פלסטיני לעזוב את ביתו, כשלידו בוכה ילדה קטנה.

לדברי מארגני השוק, האיור הזה היה מכוון. הוא נועד למטרות חינוכיות: לספר באמצעים הכי פשוטים את הסיפור של בירעם ואיקרית, שילדיהם גדלו על סיפורים של עקירה עוד לפני שלמדו לקרוא.

המאבק המשפטי לחזור

בירעם היה מהכפרים האחרונים שנעקרו ב-1948, אולם בניגוד לרבים אחרים, כאשר הצבא הישראלי נכנס לכפר נתנו החיילים לתושבים תעודות זהות. "הם אמרו להם: 'עכשיו אתם אזרחים של מדינת ישראל שזה עתה נולדה'", הסביר ריאד ע'נטוס, דור שני לתושבים שנעקרו מבירעם.

שבועיים מאוחר יותר, אמר ע'נטוס, הגיעו ארבעה חיילים ישראלים והורו לתושבים לעזוב זמנית את המקום, בשל שיקולי ביטחון ליד הגבול עם לבנון. לתושבים נאמר שיוכלו לחזור בתוך שבועיים. אבל האישור לחזור לא הגיע מעולם, ואלה שניסו לחזור בשבועות הבאים נעצרו. לפי ע'נטוס, "במקרה אחד של ניסיון שיבה שתועד, התושבים נתפסו וגורשו לאזור ג'נין, מחוץ לגבולות המדינה".

מה שהוצג כפינוי זמני הפך לעקירה קבועה, וכך נכנס בירעם למסלול של מאבק משפטי ייחודי בן עשרות שנים. אחרי שבמשך שנתיים לא נענו פניותיהם של ראשי הכפר לרשויות, התושבים פנו לבתי המשפט. ב-1952 פסק בית המשפט העליון שתושבי הכפר יוכלו לחזור אליו ברגע שיקבלו אישור מהצבא.

מטרת הפסיקה הזו, אמר ע'נטוס, היתה ש"נפסיק לקוות ונקבל את זה שאין לנו סיכוי לחזור". כעבור שנה הצבא הרס את הכפר לחלוטין, חלק ממהלך רחב של הרס כפרים פלסטיניים שתושביהם נעקרו ב-1948. "אם תסתכלי מקרוב, תראי שרוב הקירות עדיין עומדים. את הגגות הרסו בהפצצות מהאוויר", אמר ע'נטוס. "למחרת הם חזרו ופוצצו את הבתים היותר גדולים עם חומר נפץ".

לקראת ראשית שנות האלפיים, ישראל חדלה לטעון ששיקולים ביטחוניים קונקרטיים מונעים את שיבת תושבי בירעם. בתצהירים שהגישה אז המדינה לבית המשפט, היא התייחסה למה שתואר כ"השלכות רחבות יותר".

הימין הקיצוני ניסה להסית. ילדה בשוק כריסמס בבירעם, דצמבר 2025 (צילום: אנה מריה חוא)

לפי מיכאל עאון, עורך דין מבירעם שייצג את הכפר בבתי המשפט במשך שנים, המינוח הזה ביטא את החשש הפוליטי כי מתן רשות לפלסטינים עקורים לחזור לבירעם ואיקרית יעודד דרישות דומות מקהילות אחרות. לפי הניסוח הזה, המכשול הוא כבר לא ביטחון, אלא התקדים שתסמן השיבה.

לצד המאבק להכרה מצד בתי המשפט בישראל, מאז 1993 ניסו שוב ושוב חברי כנסת פלסטינים לקדם חקיקה שתאפשר לתושבי בירעם ואיקרית לגור בכפריהם. הפעם האחרונה היתה ב-2022. בכל פעם שההצעות האלה הגיעו למליאת הכנסת, הן נדחו.

הכפר עדיין חי אצל תושביו

אבל הניסיונות לחזור לבירעם לא צומצמו לעתירות לבית המשפט ולמהלכי חקיקה. ב-1983, תושבים עקורים הקימו את "נוער השיבה", יוזמה עממית שהובילו בני הדור השני של הכפר. הם בחרו להעצים את המאבק באמצעות מחאות ופעולה ישירה, והסיטו את המוקד מהליכים משפטיים לחיזוק הנוכחות בשטח.

"הסיפור של בירעם לא נח, אפילו לא ליום אחד", הסביר ע'נטוס, שהצטרף ל"נוער השיבה". "מאז 1948 המשכנו לחזור ולהיאבק בדרכים שונות. כל דור מצא את הדרך שלו".

אבן דרך משמעותית במסע הזה נרשמה בספטמבר 2013, כאשר פלסטינים מ"נוער השיבה" העמידו נוכחות קבועה ליד הכנסייה של הכפר וסירבו לעזוב למרות צווי פינוי שהוציא מנהל מקרקעי ישראל. "הצעירים באו והתיישבו שם, בתוך מה שהמדינה מגדירה כגן לאומי, וסירבו ללכת", הסביר עאון. אחרי שהוגשה עתירה לבית משפט השלום בצפת, הוצא צו שהקפיא את הפינוי והרשה לתושבים להישאר שם עד הקיץ הבא, בתנאי שיפקידו ערבות כספית.

במהלך אותה תקופה גרו בכפר 200 איש וארגנו מפגשים בערבים, פסטיבלים ואירועי תרבות. "לראשונה יכלו אנשים מבירעם לחזור אליו, לגור בבתיהם ולחוות את הכפר מחדש, אפילו אם רק לשנה אחת", אמר עאון. ההפוגה הסתיימה לאחר שהמדינה ערערה על הפסיקה וערכאה  גבוהה יותר הורתה לפנות את המקום ולשים קץ לניסוי השיבה.

לאחרונה, צעירים מבירעם נטלו על עצמם להחזיר חיים לכפר ולשוב ולגייס למאמץ מעורבות קהילתית. לפני חודשיים ארגנו מתנדבים מבצע ניקיון, ניקו שבילים בין הבתים ההרוסים ופתחו מחדש את הגישה לאתר. אחריהם הגיע מחנה עבודה של מתנדבים שנמשך ימים ארוכים. שוק הכריסמס הוא חלק מהמאמץ הרחב יותר להחזיר נוכחות יומיומית למקום.

"בכל פעם שאנחנו נפגשים כאן, זה מזכיר לנו שגם אם הבתים אינם עוד, הכפר עדיין חי אצל האנשים שלו", אמר שרבל דקוואר, דור שני לתושבי בירעם, שמתגורר היום בחיפה.

זוכר כל אבן. איברהים עיסא (משמאל) בחגיגות הכריסמס בבירעם, דצמבר 2025 (צילום: אנה מריה חוא)

ההמשכיות מגולמת באופן החי ביותר בדמותו של איברהים עיסא, בן 92, שכולם בכפר מכנים אותו "ג'ידו", סבא. "היום אני האיש הכי מאושר בעולם, אני רואה את הבנים והנכדים שלי כאן בבירעם", אמר עיסא.

בעומדו מול בית סבתו, עיסא משחזר כיצד נהג לשחק בחצר בקיץ. למרות ראייתו הלקויה וגילו המבוגר, הוא זוכר כל אבן בכפר, מספר את סיפוריו כאילו התגורר כאן במשך 77 השנים האחרונות, והחיוך לא מש מפניו. "נהגתי לעשות קיצורי דרך בהרים, ממש מלב שטחי הפרא, כדי להגיע לכאן. אני לא יכול לעזוב את המקום הזה. המשפחות שלנו קבורות כאן".

לא תמיד היה אפשר להיקבר בבירעם. אחרי ביטול הממשל הצבאי ב-1966, תושבים התחילו לנסות לשקם רסיסים מהחיים שלהם בכפר ודרשו את הזכות להתפלל בכנסייה ולקבור במקום את מתיהם. לפי עאון, הקבורה התאפשרה בערך ב-1970, אחרי שמחאות קולניות ומתמשכות אילצו את המדינה לסגת.

"בן ונכד שלי קבורים בתוך הכפר, וכך גם אחרים (קברו את בני משפחתם)", אמר עיסא ל-972+. "משום כך יש לכריסמס משמעות כה עמוקה: אנחנו קוברים את יקירינו במקום הזה, אבל גם חוגגים כאן עם יקירינו. אנחנו מרגישים בבית".

בעיניו של עיסא, שוק הכריסמס היה יותר מטקס של חג: הוא הוכיח שהמאמצים ארוכי השנים להשאיר את הכפר בחיים נחלו הצלחה, חרף הניסיונות השבים ונשנים של הממשלה לסכל אותם.

"מה שאת רואה היום הוא תוצאה של מעשה ידיי. בתקופת הממשל הצבאי הכנסייה הוזנחה, לא היה חשמל. לא הרשו לי להביא לכאן ציוד כדי להעמיד עמודי חשמל", הסביר עיסא. "אז הייתי בא בלילה, סחבתי את העמודים על הגב שלי וחפרתי באדמה בעצמי. הכל היה בשביל בירעם".

הם לא יכולים להרוס את השייכות למקום הזה

במשך עשרות שנים טיפחו אנשי בירעם קשרים חברתיים הדוקים ושמרו  את הכפר בחיים במעשה ולא רק בזיכרון. משפחות רבות ממשיכות להתחתן ביניהן ולחזק את הקשרים שנקטעו בגלל העקירה. בשוק הכריסמס פגשתי פלסטינים ששני הוריהם היו מבירעם, גם אם חלק אחד מהמשפחה התיישב בחיפה וחלק אחר בג'יש.

חגיגה ספונטנית. ליצן בשוק כריסמס בבירעם, דצמבר 2025 (צילום: אנה מריה חוא)

דקוואר הדגיש שמאמצי השיבה החוזרים ונשנים משמרים את הקהילה, ביטוי קולקטיבי של זהות פלסטינית, בזמן שאינדיבידואלים שמנסים לשמר את הזהות הזו עומדים בפני סכנה. "ברגע שאנשים ממשיכים לחזור לכאן לתפילה, לחגים, להתכנסויות כמו ההתכנסות הזו, זה יוצר תחושת ביטחון", אמר. "ככל שאנחנו נאספים יחד, כך אנשים מפחדים פחות. הקהילה מגינה על עצמה".

התושבים המבוגרים יותר שביקרו בשוק נמשכו אל שרידי הבתים שהם גרו בהם בעבר ושחזרו את השגרה שלהם ואת הפינות המוכרות. פלסטינים צעירים יותר הלכו אחרת בין ההריסות, בחפשם בתים שהם מכירים באמצעות סיפורי המשפחה. רבים מהם לא תפסו את  השיבה רק כשיפוץ של מבנים פיזיים, אלא גם כשימור קשרים, קיום טקסים ותחושת שייכות קולקטיבית. אפילו מי שמעולם לא חיו בבירעם דיברו עליו כעל מקום שחינכו אותם לראות אותו כביתם.

לדברי הפסיכולוגית הפלסטינית אסראר כיאל, בקולוניאליזם התיישבותי, העקירה מיועדת לפגוע במרקם החברתי לא פחות מאשר במרחב הפיזי, והמטרה היא לפורר את הקהילות ולבודד את חבריהן. בבירעם, התהליך הזה לא ממש צלח: בניגוד לכפרים עקורים אחרים, הסבירה כיאל, תושבי בירעם הצליחו להתמודד עם האובדן באופן קולקטיבי והשיגו הכרה רשמית בעוול שנעשה להם.

הכרה זו, מוגבלת ככל שתהיה, עזרה להגן על הקהילה מפני קריסה פנימית. וכאשר אנשים מסרבים להתמודד לבדם עם האובדן, העקירה אינה מצליחה לשבור כליל את מה שביקשה להרוס. כפי שניסח זאת אחד המבקרים בשוק, "הם אולי הרסו את האבנים, אבל הכיבוש לא יכול להרוס את רגש השייכות שלנו למקום הזה".

לקראת סוף היום, השוק הפך למשהו פחות מאורגן. מוזיקה עלתה מהקהל, בהובלתו של הזמר הפלסטיני עלאא עזאם, בלי במה ואפילו בלי הודעה מוקדמת. השירה הפכה עד מהרה לריקוד: פלסטינים מכל הגילאים הצטרפו למעגל דבקה, ואחרים נאספו מסביב, צילמו, חייכו וקראו קריאות עידוד. ילדים רצו למרכז ורקדו בחופשיות, בעוד הקצב של רקיעות הרגליים הדהד בין ההריסות.

לרגע ניעור הכפר לחיים, בצליל ובתנועה: פלסטינים שבים, שרים ורוקדים על אדמתם, גם אם לרגע חולף.

סמאח ותד היא עיתונאית וחוקרת פלסטינית החיה בישראל. המאמר פורסם במקור במגזין 972+. תרגום מאנגלית: מירון רפופורט