"כישרון הפיוט שלי נסוג בבושה מפני הנער הנהדר הזה"

התנועה האסלאמית בישראל חרטה על דגלה את המאבק בנורמליזציה החברתית של ההומוסקסואליות. החל מיום ההצבעה על חוק ההמרה, ההתנגדות לביטויים פומביים של יחסים חד-מיניים הפכה למוקד מסע התעמולה של התנועה, ואחת הסיבות המוצהרות לפילוג מן הרשימה המשותפת. במודעות הבחירות, התנועה ממצבת את עצמה כמפלגה שמרנית וכשומרת הסף של הערכים המסורתיים של החברה הערבית.

האירוניה היא שהמסורת האסלאמית, במובן הרחב של המילה, עשירה באופן יוצא דופן בביטויים מורכבים ומרגשים של תשוקות חד מיניות. למרות האיסור ההלכתי, מוטיבים הומוסקסואליים מובהקים הם חלק מרכזי בהיסטוריה של הספרות והשירה הערבית והפרסית. כותבי טקסטים הומוארוטיים ראו עצמם כאנשים מאמינים, ולעתים קרובות  שזרו את האהבה החד-מינית בתוך החוויה הדתית שרצו לבטא. היצירות שלהם מהוות חלק אינטגרלי מן המורשת האסלאמית.

אפשר להתחיל עם ג'אחט', מענקי הספרות הערבית בתקופה העבאסית, והמסה ההומוריסטית שלו על ההשוואה בין נערים ושפחות. שני אריסטוקרטים מבגדאד דנים ביתרונות ובחסרונות של יחסי מין הטרו והומו-סקסואליים. זה המעדיף נערים מסביר כי הוא מעדיף את הנאות העולם הזה על פני אלו של העולם הבא, ואת העידון, ההנאה והתחכום של החיים בעיר הגדולה על פני אורח החיים הבדואי הפשוט. לנערים יש גם יתרונות מעשיים, שכן הם לא נכנסים להריון.

ולהמשיך עם אל-ג'רג'אני, קאדי מן המאה האחת עשרה, חיבר ספר שעוסק בביטויי לשון (euphemism) המתארים פעילות מינית, מכל הסוגים ומכל הגוונים. האבחנה הראשית בספרו של אל-ג'רג'אני אינה בין יחסי מין המותרים על פי ההלכה ובין אלה שלא, אלא בין השותף האקטיבי לשותף/ה הפסיבי/ת, בין החודר לנחדר/ת. הספר מלא בגסויות שלא ניתן לתרגם, או שכיום אינן יאות להופיע בדפוס. אבל במאה האחת העשרה הקאדי אלג'רג'אני לא ראה כל בעייה בפירסום ספרו לקהל קוראים רחב.

יחסים חד מיניים בין נשים גם הם זוכים לדיון לא מבוטל בספרות הערבית של ימי הביניים. בגלל מיעוט הטקסטים שנכתבו על ידי נשים, הפרספקטיבה נוטה להיות גברית, והציטוטים אנטומיים  ומחוספסים. באנציקלופדיה של התענוג, שנכתבה במאה העשירית, המצדדות ביחסים לסביים מדגישות את היתרונות הפרקטיים: חופש ממגבלות הנישואין, מצירי הלידה ומעריצוּת הבעלים. אבל יש גם שורות כאלה:

"הלוואי ומנעמי החיים יינתנו לאלו שנהנות זו מזו עד יום הדין; אם גברים היו חווים זאת, לא היו יכולים לעצור בעד עצמם, אבל בעל זקן לא יזכה בכך לעולם".

אלמנטים הומוסקסואליים הם מרכזיים בשירה המיסטית של הזרם הסופי, בעיקר בפרסית. הדיוואן של ח'אפט' משיראז, ספר השירה הפופולרי ביותר בעולם האסלאם מאז המאה הארבע עשרה, עוסק בשתיית יין ובאהבה, לעתים קרובות הומוארוטית. ספר השירה המפורסם ביותר של המיסטיקן ג'לאל  אלדין רומי מוקדש לדמות המיסתורית שמס, מושא אהבתו, לעתים הגשמית ולעתים הרוחנית. שלא לדבר על המשורר הסופי ההומוארוטי פאר אקסלנס, סעדי: "נפלאות הן הכלות של כשרון הפיוט שלי, שירי הבתוליים; אך גם הן נסוגות בבושה למראה הנער הנהדר הזה!"

ויש גם סתם תשוקה חד מינית, תשוקה לא סימלית או מיסטית, לא כרוכה ביחסי אדון ועבד. ההיסטוריון והסופר אל-צפדי, בן העיר צפת, הותיר לנו את "תלונתו של חולה האהבה", פנטזיה רומנטית בנאלית כמעט. המספר נתקל בחבורה של פרשים תורכים ומתאהב באחד מהם. אחרי ייסורי געגוע ממושכים, השניים מצליחים לבלות לילה יחדיו. התיאור של האינטימיות הגברית הוא רך, אבל לא מותיר ספק לגבי מימוש היחסים. השניים נפרדים בבוקר ומקווים להיפגש שוב.

אין שום צורך לאידיאלזציה של ההומוארוטי במורשת האסלאמית. הכותבים היו מודעים לאיסור ההלכתי החמור. גם אם כמעט איננו שומעים על מקרים של ענישה בידי השלטונות, החשש מרצונו של האל נוכח לעתים קרובות. אבו נוואס, אביר הביטוי החופשי, מבקש לשווא כי יינתן לו נער "חלאל". לא פחות מכך, הספרות ההומוארוטית נוטה לפאר יחסי ניצול בין הגבר האדון ובין מושאי תשוקתו הצעירים.

יחד עם זאת, אין ספק כי הכתיבה ההומוארוטית היא מרכיב אמיתי ומרכזי במורשת הספרותית של עולם האסלאם. לא מדובר בקולות בודדים או שוליים. לא מדובר בגברים שידם אינה מגעת למצוא אישה. התשוקה החד מינית, גם אם עמדה בניגוד לחוק, נתפסה על ידי הכותבים ועל ידי קוראיהם כחלק מן הטבע האנושי.

התנועה האסלאמית בישראל אינה מפלגה הלכתית. היא אינה קוראת ליישום השריעה. בתחום המשטר הפוליטי, היא מאמצת את המשטר הדמוקרטי לפי פרשנותה לעקרון השורא. ודאי שאינה קוראת להחזרת מוסד העבדות, המוכר בהלכה האסלאמית כמו גם היהודית. גם בנושא היחסים החד מיניים, עמדתה אינה חייבת להיות מוכתבת על ידי ההלכה.

התנועה האסלאמית רואה את עצמה כמפלגה שמרנית, המבקשת לבסס את החברה המודרנית על מורשת תרבות האסלאם. האם יש לה את האומץ להכיל את מכלול העבר האסלאמי, לא רק את ההלכה, הציווי והאיסור, אלא גם את השירה, האהבה התשוקה?

 פרופ' יוסף רפופורט הוא מרצה להיסטוריה של האסלאם, אוניברסיטת קווין מרי, לונדון