newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הסיפור שחייבים לספר: 'חיפה כימיקלים' מההפרטה עד להודעת הסגירה

זה לא סיפור של מפעל בודד שעובדיו נלחמים כעת על פרנסתם. זה סיפור על בולמוס ההפרטה של מפעלים רווחיים לידי בעלי הון המקורבים לשלטון ושבירה ברוטלית של התארגנויות עובדים. אם תרצו, זה סיפורה של הכלכלה הישראלית בעידן הניאו-ליברלי

מאת:

כותב אורח: אפרים דוידי

סיפור התאגיד "חיפה כימיקלים" הוא סיפורה של החברה והכלכלה בישראל בעידן הניאו-ליברלי. אמנם היום (ראשון) בבוקר תתכנס ועדת הכספים של הכנסת על מנת לדון בגורל עובדיו במפעלים הוותיק שבמפרץ חיפה והחדש יותר במישור רותם, על פי בקשת ח"כ דב חנין, אבל הסיפור הוא ארוך. הוא ארוך מאוד, ומן ההכרח לספר אותו כי ממנו אפשר להסיק כמה מסקנות על העבר, ההווה והעתיד של מעמד העובדים בישראל.

והסיפור מתחיל בעת שלטון מפא"י, ב-1966, בעידן הקפיטליזם הממלכתי, כאשר הממשלה החליטה להקים את המפעל שאמור היה להשלים את פעילות הייצור של מפעלי ים המלח – אף הם באותה תקופה בבעלות ממלכתית. המפעל הוקם במטרה לייצר חנקת אשלגן וחומצת זרחתית מאשלג מים המלח ופוספטים מהנגב והוקם במפרץ חיפה ליד מפעלים פטרוכימיים שרובם היו אז של המדינה והבולט שבהם: בתי הזיקוק לנפט (בז"ן). המדינה השקיעה הון רב בהקמת המפעל. תהליכי הייצוא שהטמיעו בו בוניו היו חדשנים ולא נוסו במפעל אחר בסוגו באף מקום בעולם.

"המקורב" עם הכיסים העמוקים

בתחילת דרכו המפעל סבל מתקלות טכניות רבות, אך החל לייצר כעבור שלוש שנים. ותיקי המפעל מספרים כי הוא הפך רווחי כבר בתחילת שנות ה-70 וב-1974 אף הוחלט להכפיל את כושר הייצור. כבר אז, תחת שלטון מפלגת עבודה, החלו במשרד האוצר לתכנן את הפרטת המפעל. אבל רק ב-1978, בעת שלטון הליכוד (יצוין שהפקידות הבכירה באוצר לא הוחלפה לאחר המהפך ב-1977) החלה ההפרטה החלקית באמצעות הנפקת מניות בבורסה לניירות ערך של תל-אביב. כצעד משלים, ב-1980 מכרה המדינה 26% ממניות החברה לתאגיד הרב-לאומי אסטק ג'נרל כמקילס האמריקאי. ומכאן מתחיל הרומן של "חיפה כימיקלים" עם בעלי ההון האמריקאים. אסטק מכרה את מניותיה לתאגיד טרנס ריסורסס, שעסק בכריית אשלג בייצור חומרי גלם נוספים לתעשייה הכימית, של איש עסקים אמריקאי ממוצא ישראלי, אריה גנגר, וזה פנה למדינה על מנת לרכוש את כל מניותיה בתאגיד.

היו אלה ימיו של המהפך השני. הפעם לא המהפך פוליטי, אלא החברתי-כלכלי שבא בעקבות "תכנית הייצוב" של 1985 והפיכת המשק הישראלי לקפיטליסטי ניאו-ליברלי. קרי: נטישת הבעלות הממלכתית, ההסתדרותית או הקיבוצית על נכסים, מפעלים או כל פעילות כלכלית, לטובת בעלי הון מקומיים או זרים. גנגר היה אז אישיות מאוד ידועה, בדומה לאיל ההימורים שלדון אדלסון בימינו. הוא נמנה עם המממנים הגדולים של הליכוד (שישב יחד עם מפלגת העבודה בשלטון במסגרת ממשלת אחדות לאומית), ושל מנהיגו, הגנרל בדימוס אריאל שרון.

אגב, גנגר עבד במשך שנים עבור מיליונר אמריקאי ממוצא ישראלי, משולם ריקליס, שמימן את רכישת החווה של משפחת שרון – שהיא מאז ועד היום החווה החקלאית הגדולה בישראל שבבעלות פרטית. שרון לא שכח את חברו גנגר ונהג לקשרו לעסקאות מכניסות עם אנשי עסקים ישראלים בארץ ובעולם. כאשר שרון נבחר לראש ממשלה ב-2001 הוא השתמש בגנגר כשליחו לבית הלבן. שרון אף השתמש במשרדיו של גנגר בניו יורק לטובת צוות הקמפיין שלו בבחירות לראשות הממשלה. על פי חשדות שהועלו ואף נחקרו על ידי הרשויות בישראל, היה גנגר מעורב בפרשיות שחיתות הקשורות לראש הממשלה שרון.

> עשר סיבות לשמוח שנתניהו סוף סוף הולך הביתה

הפרטת חיפה כימיקלים היתה חלק מ"תוכנית הייצוב" של המשק הישראלי, קרי נטישת הבעלות הממלכתית, ההסתדרותית או הקיבוצית על נכסים, מפעלים או כל פעילות כלכלית, לטובת בעלי הון מקומיים או זרים. מחאת עובדי חיפה כימיקלים, 2 באוגוסט 2017 (צילום: באסל עווידאת/פלאש90)

שבירת התארגנות העובדים והעסקה ב"שיטת הדורות"

"חיפה כימיקלים" בבעלותו של גנגר זכתה לסיוע נדיב מצד מרכז ההשקעות במשרד התעשייה, המסחר והתיירות (השר היה אז… אריאל שרון!), בסכום כולל של 74 מיליון דולר. חלק מהמענקים התקבלו למרות התנגדות של מבקרת המדינה, השופטת מרים בן פורת. על פי חישובי משרד המבקר, ההטבות שניתנו לגנגר היו כרוכות בהפסד של 40 מיליון דולר למדינה והן נעשו באופן החורג מהנהלים. יצוין שבאותן שנים החל המאבק נגד מיכל האמוניה שבתחום המפעל. או כפי שנכתב בדו"ח מבקר המדינה 40 שפורסם בשנת 1989: "חלק מהמפעלים באזור מפרץ חיפה נמצאים בתחומי עיריית חיפה, חלק בתחומי עיריית קריית אתא ומפעל אחד בתחומי עיריית עכו. עם זאת מספר מפעלים: בז"ן, גדות פטרוכימיה, חיפה כימיקלים והמפעלים הפטרוכימיים טוענים זה שנים למעמד אקסטריטוריאלי מבחינת מעמדם המוניציפלי. משמעותו של מעמד כזה הינה היעדר אפשרות מעשית לאכוף עליהם את דיני התכנון והבנייה ואת דיני רישוי עסקים".

עם האוכל בא התיאבון וב-1994 גנגר הקים מפעל נוסף במישור רותם שבנגב. זהו מפעל המשלים את פעילות המפעל הצפוני הוותיק ושקיבל הטבות נוספות מצד המדינה, ביניהן קרקע חינם, פטור מהיטלים שונים, ומענקים. אך המפעל, שהיה לרווחי עד מאוד, אסר על התארגנות עובדיו. ב-2003 העובדים ניסו להתארגן והצטרפו להסתדרות ולאחר שביתה ארוכה רוב נציגיהם פוטרו. סיפורם של העובדים במפעל חיפה כימיקלים דרום שבבעלותו של גנגר הובא בסרטם של אסף סודרי ואמיר טאוזינגר "שביתה" (ישראל, 2005). הסרט מתעד את מאבקם של העובדים לתנאי עבודה בסיסיים ולזכות ההתאגדות, אותה שלל גנגר בעזרת פיזור בכוח של העובדים, החתמתם על חוזים אישיים השוללים מהם זכויות, איומים על משפחתם, פיטורים, הפרת צווים של בית הדין לעבודה ועוד. הסרט חושף את התערבותו של השר לביטחון פנים דאז, צחי הנגבי, בדיכוי השביתה על ידי המשטרה. אגב, העובדים שבו והתארגנו כעבר עשור.

גם במפרץ חיפה העובדים לא ליקקו דבש. מפעל זה נמנה עם הראשונים (שבהסכמת ההסתדרות) שלאחר השביתה הארוכה שפרצה ב-1996 ונמשכה כחצי שנה החל להעסיק עובדים בשיטת "הדורות". קרי: "דור א'" של ותיקים המועסקים בהסכם קיבוצי, "דור ב'" של עובדים חדשים המועסקים בתנאים פחותים ו"דור ג'" של עובדי קבלן או עובדים ארעיים לתקופה בלתי מוגבלת. במארס 2011 פרצה שביתה נוספת, בה העובדים סילקו את ההסתדרות ששיתפה פעולה במשך שנים עם כל ההנהלות ועברו לכוח לעובדים. בשביתה סוכם לבטל שת "שיטת הדורות". יו"ר ההסתדרות דאז, עופר עיני, לא תמך בשביתה ואף איים על ראשי ועדים שהביעו סולידריות עם שובתים.

> האם יש לשמאל אלטרנטיבה ליום שאחרי נתניהו?

על פי חישובי משרד המבקר, ההטבות שניתנו לגנגר היו כרוכות בהפסד של 40 מיליון דולר למדינה והן נעשו באופן החורג מהנהלים. מחאת עובדי חיפה כימיקלים מול הכנסת, 5 במאי 2009 (יוסי זמיר/פלאש90)

רוצה ללכת? שילך

אלה כבר היו ימיה של קבוצת טראמפ, בעלי הון בראשות ג'ולס טרמאפ מארה"ב – המכונים "הטראמפ היהודים". אותו טראמפ, בעקבות משבר מיכל האמוניה והדרישה לסלקו בגלל השלכותיו הסביבתיות הקשות, העלה את הסחטנות כלפי המדינה לדרגת אמן. בדומה למוכר הארטיקים בחופי הים המכריז מדי כמה דקות "אני הולך! אני הולך!" כדי לדברן את הקונים הפוטנציאליים, מזה שנים טראמפ מכריז "אני הולך". בינתיים הוא לא הולך. הוא רוצה עוד כסף מהמדינה. זה עבד עד עכשיו, מאז הפרטת התאגיד, ומדוע שזה לא יעבוד כעת. לכן הוא נפגש לעיתים קרובות עם ראש הממשלה בנימין נתניהו העושה כל שביכולתו כדי לסייע לו.

הון ושלטון? לא דווקא. זהו ההון בשלטון. העובדים מעריכים את רווחי "חיפה כימיקלים" בכ-300 מיליון דולר מדי שנה. מהם המיסים המשלם התאגיד עבור רווחי עתק אלה? בהיותו חברה פרטית, המידע הזה לא מתפרסם. אבל קל מאוד לחשב את ההכנסות שהמדינה הפסידה במשך כל השנים, מאז ההפרטה המלאה ב-1986: יותר מ-9 מיליארד דולר. זאת, בלי לקחת בחשבון הנחות במסים, ביטול היטל, מענקים, ועוד.

והמלצה אחרונה, ממי שכיהן במשך שנים רבות כיו"ר ועד עובדים: טראמפ רוצה לנטוש? שילך! המדינה צריכה להפקיע את המפעלים ללא תמורה ולהעבירם לבעלות העובדים.

אפרים דוידי, עורך השבועון "זו הדרך".

> אחדות היא ערך לאומני, שונות היא ערך חינוכי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf