חוק האזרחות וה"תסריח" שבין חמותי ובין נכדיה

לפני למעלה מעשר שנים, גיסי, עמאד, התאהב בצ. משכם. הם לא יכלו להינשא. לא בנאבלוס ולא בג'ת. בגלל חוק האזרחות, או כפי שמכונה "חוק ביטול איחוד משפחות".

טכנית, עמאד וצ. נישאו בהתכתבות כשנציגים משתי המשפחות החתימו את הכתובה במעבר הגבול. במשרד הפנים סניף חדרה, סירבו לרשום אותו כנשוי בתעודת הזהות, כי "מי שאתה מכנה 'אשתך' צריכה להיות נוכחת כאן".

"אבל יש לי את כל המסמכים. הנה, אפילו תעודת הזהות שלה עם ייפוי כוח שלה".

הפקידה התבוננה קלות בתעודת הזהות ופלטה, "התעודה ישנה ולא מעודכנת".

עמאד הציע שיגיע למחרת עם "תעודה מעודכנת".

"אדוני, לא שמעת מה שאמרתי? זה לא משנה את העובדה שגב' צ. צריכה להיות נוכחת כאן".

"את נראית לי אישה אינטליגנטית מאוד, את בטח מבינה שבלי תסריח היא לא יכולה להיות כאן".

"אדון עמאד, אין לי את כל היום.."

ניגשתי אליה, גייסתי את "הלאום היהודי" שלי וניסיתי לדבר אל ליבה.

"מי את שלו?"

"גיסתו".

האישה הידקה-החביאה את שערותיה מתחת לשביס ומלמלה:

"גיססס…מה?"

"אשת אחיו".

"הי, שמוליק", קראה לאיש הביטחון, "אתה יכול להוציא את שני אלה", והצביעה לעברנו.

למחרת, צ. טסה לארה"ב דרך עמאן ועמאד מבן גוריון, ובבוסטון הקימו את משפחתם. עמאד, שבאמתחתו דוקטורט בהצטיינות יתרה מאוניברסיטת באר שבע, קיבל עבודה בחברה מכובדת וצ. אף היא מצאה את מקומה.

נולדו להם שני ילדים. נכדים, שחמותי ראתה אותם גדלים בתמונות.

עיד אל פיטר

לפני כשנתיים, ברמדאן, הגיעה צ. עם שני ילדיה לשכם לביקור ולא קיבלה אשרת כניסה, 'תסריח', לארץ הקודש. בן זוגי ואנוכי תכננו שבתום שלושים ימי הרמדאן, בחג "עיד אל פיטר", השכם בבוקר, ניסע לג'ת לבקר את חמותי וניקח אותה לנאבלוס.

חמותי, שחוץ מביקור בחאג' לא יצאה מעולם את גבולות המדינה, לא עצמה עין כל השבוע. התיקים עם הבישולים שהכינה, היו ארוזים ומוכנים. שמן הזית והזיתים הכבושים ניצבו שבוע לפני ליד דלת הכניסה לבית. בלילה שלפני, לא עצמה עין וביקשה מבתה לבוא ולהכין אתה עוגיות חג, את דמעותיה לשה בבצק, כבשירו של מחמוד דרוויש. תמונות הפרידה כבר עלו מול עיניה. עוד בטרם נסעה, כי מי יודע מתי תראה אותם שוב?

תכננו, לפני החשכה נחזיר אותה לביתה. היא תבקש לשבת במרפסת המשקיפה לים, לראות את השקיעה. לפני כן תבקש שנחכה עד שתגמור לטהר עצמה לתפילה.

נחזור לתל-אביב. נחנה את הרכב על מדרכה. נצעד לעבר כיכר רבין, נישא את חיינו כדגל בסיומו של יום שבגלל הפרדות וחוקים, נכדים לא קיבלו אישור לבקר את הסבתא שלהם.

כולם ישירו את imagine של ג'ון לנון ויחלמו על עולם מדומיין בלי גבולות.

תפנית בעלילה

בחצות, הודיעו לנו שגיסתי וילדיה קיבלו "תסריח"( تصريح), אישור כניסה לתחומי הקו הירוק למשך עשרים וארבע שעות.

שאלנו אם היא לא צריכה אישור בכתב, וד' מהביטחון ענתה לנו שבכל עמדת צ'ק פוינט יש מחשב וגיסתי רק צריכה להציג תעודת זהות.

תסריח

בצהרי החג נסענו לשכם להביא את צ. ושני ילדיה לסבתא אמינה. ההתרגשות הייתה גדולה.

למרות כל מה שהכינה, חמותי הייתה מודאגת כרגיל שאין מספיק אוכל וכל המקומות שמוכרים פלאפל סגורים בחג. הרגענו אותה והבטחנו שבדרך חזרה משכם, נעצור בבקה אלע'רבייה ונקנה משם פיצה.

הנופים ההרריים עוצרי הנשימה בדרך לשכם חיפו על החום, על חומת ההפרדה ועל גדרות התיל מסביב להתנחלויות.

צ . ושני ילדיה עלו לרכב ויצאנו חזרה לג'ת. הילדים היו נרגשים ודרוכים לקראת הטיול. היה חם והתנחמנו בעובדה שהדרך לא ארוכה, כ-40 דקות.

ירדנו במורד ההר בכביש פתלתל, לעבר מחסום ג'למה. עצרנו, הגשנו את תעודות הזהות. גם צ. הגישה.

"איפה התסריח שלך"? שאלה הבודקת במחסום. גיסתי פתחה עיניה, מכוון  שאינה דוברת את השפה.

"תסריח. וויין?" שאלה הבודקת כשהיא מנופפת נייר ומדגימה למול עיננו.

ענינו שהתסריח במחשב שלה.

הבודקת ענתה שהיא לא שמעה בחיים על דבר כזה ואין מחשבים במחסום, והיא צריכה את התסריח מנייר. היא בקשה שנחזור לשכם, כי היא לא יכולה לתת לנו לעבור, ושניסע למעבר "שער אפרים". שם יש מחשב. ניסינו לברר היכן המעבר, והיא ענתה "תסתכלו ב-WAZE".

"מה המרחק"? שאלנו.

"אולי שעה, שעה וחצי מכאן. מצטערת, אתם מעכבים אותי. יש לי עבודה". המחסום היה ריק והיינו היחידים שביקשו לעבור.

עשינו רברס. תועים, תוהים וטועים בדרכינו. ה-WAZE לא עובד בשטח A. לא ידענו ולא היה לנו כוח וגם לא סבלנות לחפש איך משנים את ההגדרה, כך שינווט בשטחי A.

נסענו ונסענו והגענו לטול כארם, הסתובבנו בכל העיר. חג, סגור. שאלנו אנשים על המחסום הקרוב. על שער אפרים. איש לא ידע להשיב, אבל מצאנו מחסום אחר. שוב שלפנו תעודות, שוב אותה התשובה, הפעם מקצינה פחות נחמדה שאמרה: "אתם יכולים לעבור, אבל קודם תעמיסו את האמא עם הילדים ותחזירו אותם לשכם". אמרנו שהילדים כבר שעתיים בדרך, אבל למי אכפת? עשרה חיילים ואנשי ביטחון במחסום, אף לא מכונית אחת ואיש מהם לא מצא לנכון לעזור לנו.

צ. נאנחה בעצב, "בג'ת בטח אין להם מושג מה שאנחנו עוברים פה".

השמש קפחה על שמשות החלון, הילדים רצו מים ומסביב אדמת טרשים "קירחה", אין קיוסק, אין מים. נסענו בעקבות השלט לקלקיליה, מקום שמעולם לא הייתי בו. נהיא חשבה פעם לעיר תוססת, היום דימונה היא ניו יורק לעומתה. נסענו בין הסמטאות ומצאנו איזו מכולת נידחת, האיש צייד אותנו בבקבוקי מים ואמר שיש מחסום של המתנחלים במרחק של רבע שעה, ושננסה לעבור שם.

פניתי לצ. ואמרתי לה שתכניס את הדרכון הירוק שלה לתיק ותוציא את הדרכון האמריקאי ושמרגע זה היא נולדה באמריקה, ובאה לבקר את דודתה החולה בשכם.

אחרי כמעט ארבע שעות של "סיור מחסומים" הייתי מוכנה להניף את דגל ישראל על האוטו ולחבוש על הראש של בן זוגי כיפה סרוגה, "נ נח נחמן מאומן", רק שנצא מהסיוט הזה.

מחסום המתנחלים היה "ידידותי", שאלו רק מה נשמע וענינו: "על הכיפאכ"!

הדרך לג'ת מעולם לא הייתה יפה יותר.

" הי, הנה מקדונלדס. כמו באמריקה!" צהלו הילדים.

אורנה עקאד היא סופרת, מחזאית ובימאית תיאטרון, ואקטיביסטית