השוכרים בברלין מסמנים את הדרך למאבק בספקולציה בדיור

רוב המצביעים בברלין תמכו במשאל עם שנערך השבוע, במקביל לבחירות הכלליות בגרמניה, בהצעה להפקיע דירות מגורים ולהפוך אותן לדיור ציבורי.

56.5% מהמצביעים – יותר מרבע מכלל בעלי זכות ההצבעה, יותר ממיליון איש – קבעו שיש לחוקק חוק שיאפשר לממשלת ברלין להפקיע יותר מ-200 אלף דירות מגורים, ובלבד שהדירות בבעלות אדם או חברה, המחזיקים ישירות או בעקיפין, ב-3,000 דירות או יותר.

יש להדגיש: לא מדובר בהלאמה, אלא בהפקעה ו"הצברה" – העברה לידי הציבור, לשם ניהול דמוקרטי ובר-קיימא.

הדיור הציבורי באירופה אינו דומה למה מכונה באותו שם בישראל. לא מדובר בדיור לעניים, אלא בפתרון של שכירות, ללא מגבלת זמן, המשמש את רוב שכבות האוכלוסייה. הדיור הציבורי מנוהל בדרך כלל כקואופרטיב דיירים, עם נציגות של הבעלים ושל השלטון המקומי. בנוסף על הדיור הציבורי, ברוב הערים באירופה יש שיעורים נכבדים של דיור קואופרטיבי בבעלות הדיירים, המתנהל בתנאים דומים.

שכירת דירה בברלין אינה דומה לשכירת דירה בישראל. השוכר מוגן מפני עלייה דרמטית בשכר הדירה, וככלל הוא רשאי להתגורר בדירה במשך שנים רבות, מבלי שבעל הדירה יוכל לפגוע בתנאי השכירות. אולם להגנות הללו יש חריגים, ובהם שיפוץ מקיף, המאפשר העלאה של מחירי השכירות.

עלות השכירות בברלין היא אחד הנושאים המרכזיים על סדר היום המקומי. 84% מתושבי העיר מתגוררים בשכירות, ובהתאם כוחם הפוליטי משמעותי מאוד. יחד עם זאת, בעשור האחרון הוכפלו מחירי הדירות – גם בגלל גידול בביקוש, אך בעיקר בשל ריכוז בעלות על דירות בידי חברות נדל"ן המחוייבות למחזיקי המניות ולא לדיירים.

מאז נפילת חומת ברלין, כשליש מהדירות בבעלות ציבורית הופרטו לידי חברות הנדל"ן, עובדה שהביאה למחסור גדול בדירות בנות השגה ולקושי של המערכת הפוליטית לתת מענה הולם.

עיריית ברלין התחייבה ב-2018 להקים 200 אלף יחידות של דיור ציבורי עד 2030, מחצית מהן בשכר דירה בר-השגה. אולם היישום בינתיים לוקה בחסר. ההצעה הנוכחית אמורה לתת מענה לזכות לדיור, המוכרת בחוקה, ולאפשר הפקעה של עד 240 אלף דירות.

על פי ההצעה, הפיצוי על הדירות יהיה נמוך ממחירן הריאלי, בהתאם לסעיף בחוקה המאפשר הפקעה לשם שימוש ציבורי חשוב – לעניין זה – הזכות לדיור. המודל המוצע הוא שהדירות ינוהלו באופן דמוקרטי, על ידי נציגי התושבים ונציגי ציבור’ ולא ניתן יהיה למוכרן.

בשנים האחרונות נעשו כמה ניסיונות להתמודד עם משבר הדיור בברלין. באפריל האחרון פסל בית המשפט הפדרלי של גרמניה את החוק הברלינאי שקבע תקרה לשכר דירה למשך חמש שנים, ואף חייב הורדת שכר דירה במקרים רבים.

החוק היה בתוקף יותר משנה והניב תוצאות מרשימות – רבים נהנו מירידה ממוצעת של כ-200 אירו בשכר הדירה. אולם במקביל נעצרו התחלות הבנייה, ככל הנראה בעיקר בציפייה לתוצאות ההליך המשפטי.

גם נושא הגבלת איירביאנבי בברלין עבר תהפוכות. בין 2016 ל-2018 התקיים איסור כמעט מוחלט. ב-2018 שוחררו קצת המגבלות, ומאז מותר להשכיר דירות, אך בתנאים מחמירים ורק לאחר אישור ועד השכונה. הקנסות על השכרה בניגוד לכללים הם עשרות אלפי אירו.

כוח משמעותי

קשה להסיק מהמקרה הגרמני לגבי ישראל. בישראל הזכות לדיור היא תיאורטית כמעט לחלוטין. דיור ציבורי הוא בשוליים שבשוליים, ונועד מלכתחילתה לתת מענה לעניים בלבד. וכמו כל פתרון לעניים בלבד, הוא פתרון שנוהל באופן גרוע והיקפו הצטמצם עם השנים. הסיוע בשכר דירה לזכאים (שאינם יכולים לקבל דיור ציבורי, כי פשוט אין מספיק) הוא מביש, ואינו מאפשר התמודדות עם שכר הדירה המאמיר.

בישראל הפתרון הציבורי עד שנות ה-80 היה בנייה ציבורית ורכישה במחיר השווה לכל אדם עובד. מאז, המדינה עסוקה בעיקר בלמקסם את מחיר הקרקע ולאפשר לקבלנים לבנות באופן שיכניס להם כמה שיותר רווחים. הפתרונות לתחום הדיור מתמצים בנסיונות לעודד קבלנים לבנות.

ההצעה היחידה שהיתה יכולה לתת מענה מסויים היתה ההצעה של כחלון למסות דירה שלישית – תיקון לחוק שנפסל על ידי בית המשפט העליון, כי הובא לכנסת ברגע האחרון ועבר בלי דיון ממצה. מצחיק שמי שהגיש את העתירה היו חברי כנסת שדוקא תומכים בשוויון וצדק חברתי, מה שמוכיח שפעולה בניגוד לאידיאולוגיה רק כדי לדפוק את הממשלה אינה מאפיינת רק את הליכוד בראשות בנימין נתניהו.

משרד האוצר אינו רוצה להוריד את מחירי הדירות, כדי לא לפגוע בהכנסות ממסים. עיריית תל אביב נותנת שוב ושוב הקלות לקבלנים, כדי שרווחיהם לא ייפגעו. רכישת דירות לשם השקעה היא אחת הפעולות הכלכליות הרווחות ביותר בקרב בעלי הון, ואין מי שפועל לצמצום התופעה הפוגענית.

הצעת ההפקעה בברלין באה בהמשך ליוזמות הללו ולהתעקשות של בעלי הון למקסם רווחים על חשבון תושבי העיר. למרות התמיכה הגורפת, הסיכוי שההצעה תיושם הוא קלוש. אמנם מפלגת השמאל דה-לינקה תומכת נלהבת בהצעה והירוקים מתנדנדים, אך הסוציאל-דמוקרטים מתנגדים. נציגתם, פרנצ'סקה גיפי, שככל הנראה תהיה ראש העירייה, לא רוצה שברלין תהיה מזוהה עם מתודות של הפקעה.

ההתמודדות של המערכת הפוליטית עם תאגידים בעלי כוח כלכלי רב, כושלת פעמים רבות. ההעדפה הבוטה של מערכת המשפט את הזכות לקניין על פני זכויות אחרות, מטילה צל כבד על החירות הפוליטית, והפוליטיקאים, גם אם הם קשובים לצורכי הציבור, מעדיפים ברוב המקרים להימנע מתיוג "קיצוני" ומהתמודדות עם גופים כלכליים חזקים מדי, כדי לא להיתפס בכישלון.

אך תנועת המחאה שהובילה ליוזמת ההפקעה ולתמיכה הגורפת בה היא כוח משמעותי, שלא עומד להיעלם. גם אם ההפקעה לא תצא לפועל וגם לאחר ביטול התיקון לחוק בנושא השכירות, המאבק ימשיך. זהו מאבק על זכויות יסוד, כמו גם על מהות הדמוקרטיה, שגבולותיה מוגדרים היום לפי האינטרסים של בעלי הקניין.

העיקרון הבסיסי צריך להיות ברור והוא נכון לברלין כמו לתל אביב – דירה היא מקום לחיות בו, ולא השקעה לספקולנטים.