הנסיגה מאפגניסטן: טראמפ אולי הלך, אבל "אמריקה קודם" עוד פה
החלטתו של הנשיא ג'ו ביידן לצאת מאפגניסטן שיקפה את דעת רוב הציבור האמריקאי. שביעות הרצון הראשונית אמנם התחלפה בביקורת עזה עקב ההתקדמות המהירה של הטאליבן והתמונות משדה התעופה, אבל כבר די ברור שקאבול אינה סייגון
6 מכל 10 אמריקאים סבורים ש"המלחמה לא שווה שנילחם אותה". חיילים אמריקאים מגינים על שדה התעופה הבינלאומי בקאבול, ב-15 באוגוסט 2021 (צילום: חיל הנחתים האמריקאי)
מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2001 הביאה למותם של יותר מ-3,000 איש, פירקה את קו הרקיע של ניו יורק לגורמים וסימלה עבור רבים את סופה של "המאה האמריקאית".
זמן קצר לאחריה פנה הממשל האמריקאי, בהובלת ג'ורג' וו. בוש הרפובליקאי, לממשלת הטליבאן באפגניסטן, עם בקשה אחת פשוטה וישירה: העבירו לידינו את מנהיגי ארגון אל קעידה והעומד בראשו, אוסמה בן לאדן. הטליבאן, שמנהיגיו המקוריים לחמו כמעט כולם בשורות המוג'הדין המתוחזק, הממומן והמחומש בידי האמריקאים נגד בריה"מ עשור קודם לכן – סירבו.
לא חלפו שלושה ימים, וב-14 בספטמבר של אותה השנה אישרו בתי הנבחרים האמריקאים את השימוש בכח צבאי, כלומר את הפלישה לאפגניסטן, בהצבעה יוצאת מן הכלל: 98-0 בסנאט; 420-1 בבית הנבחרים. הנציגה ברברה לי (דמוקרטית, קליפורניה) היתה היחידה שהתנגדה אז למלחמה.
ב-7 באוקטובר של אותה השנה יצא לדרך מבצע "חירות מתמדת" – שם הקוד שבחרו האמריקאים ובני בריתם (שכללו, בין היתר, את הבריטים, הצרפתים, הגרמנים ועוד) לפלישתם הצבאית למדינה.
כ-20 שנה לאחר מכן, שנתיים יותר מאורכה הכולל של המלחמה בווייטנאם, הכריז נשיא ארה"ב ג'ו ביידן שבכוונתו לכבד את החלטת קודמיו ואת הסכם השלום שעליו חתם ממשל טראמפ עם ראשי הטליבאן (ממשלת אפגניסטן ה"חוקית", שבה הכיר העולם, לא היתה צד להסכם זה) – ולסגת מהמדינה.
זו היתה החלטה צפויה בה במידה שהיא היתה קונצנזואלית: רוב הציבור האמריקאי לא הכיר, הבין או רצה במלחמה הנמשכת בארץ הרחוקה מזה שנים, אף שרובו המכריע תמך בה כשרק יצאה לדרך. יותר מ-6 מכל 10 אמריקאים, לפי סקר שפורסם ב"וושינגטון פוסט", טענו שהמלחמה "לא שווה שנילחם אותה".
כמעט 2,500 חיילים אמריקאים ויותר מ-45 אלף חיילים אפגנים נהרגו, ועדיין – לא רק שניצחון לא נראה בהישג יד, אלא שהשהות האמריקאית באפגניסטן גמעה משאבים, כח ותשומת לב מההנהגה בוושינגטון. עצם הנסיגה, אפוא, היה עניין של זמן ושל נכונות לקבל החלטה – מהסוג שברק אובמה ודונלד טראמפ גם יחד סירבו לקבל או בחרו לגלגל הלאה, אל הנשיא הבא.
כדבריו של הנשיא ביידן, שניסה להגן על ההחלטה: "אי אפשר להשיג דבר עם אנשים שלא מוכנים להילחם בעצמם (את זה אמר בניסיונו להעביר חלק מהאחריות לכתפי הצבא האפגני, שהתפרק בתוך ימים למרות אימון וחימוש אמריקאי), אבל אני לא מוכן לגלגל את ההחלטה לנשיא הבא אחרי – האחריות היא עלי, החלטתי כדעת רוב הציבור".
ההחלטה, שהגיעה בהמשך ישיר להסכם השלום שנחתם כאמור בין הממשל היוצא לבין הטליבאן באפגניסטן, התקבלה בתחילה בשביעות רצון על ידי רוב הציבור. ואולם, איש – לרבות הנשיא עצמו, שיצא לחופשה של שלושה ימים בקמפ דיוויד זמן קצר לאחר מכן – לא ציפה למפולת הבוץ שהביאה עמה.
פחות משבועיים נדרשו לטליבאן כדי להביס את הצבא הרשמי, שלמרות חימוש, אימון ומימון אמריקאי ארוך שנים נסוג בבהלה מפני יותר מ-70 אלף לוחמים חמושים, שרכבו על טנדרים לעבר הבירה. בקושי עשרה ימים נדרשו עד שהנשיא ברח מהמדינה והטליבאן נכנסו, כמעט בלי לירות כדור אחד, לארמון הנשיאותי בקאבול.
האמריקאים מצאו את עצמם בשיאה של נסיגה נמהרת, כשאלפי אנשיהם על הקרקע מחפשים את הדרך החוצה, ואלפים רבים של אפגנים רודפים אחרי מטוסיהם הממריאים בניסיון נואש להימלט עמם.
התמונות תדלקו דיווחים זועמים וביקורתיים מהסוג שממשל ביידן – שרגע לפני כן חגג ניצחון גדול עם העברת הצעת חוק התשתיות בתמיכה דו-מפלגתית בסנאט – לא היה מוכן או רגיל אליהם. מ"פוליטיקו" ועד "ניו יורק טיימס", אחרוני הליברלים ביקרו הממשל על החלטה פזיזה ולא מתוכננת כשורה, על תבוסה בפני אסלאם רדיקלי, שוביניסטי, קסנופובי, על מה שהם הגדירו "נפילת סייגון השניה", משל היתה אפגניסטן לווייטנאם.
אזרחים אפגנים במטוס של חיל האוויר האמריקאי, ב-15 באוגוסט 2021 (צילום: חיל האוויר האמריקאי)
רשת ABC, על פניו ליברלית למדי דווקא (ומעסיקתו של נייט סילבר מהאתר המוערך 538), החלה להכניס את הגמגום של ביידן לתמלולי נאומיו (!), פחות מחצי שנה אחרי שבחרה כשאר הרשתות הגדולות לחגוג את ניצחונו הגדול של הילד המגמגם בבחירות. סנאטורים – לרבות דמוקרטים – ביקשו לפתוח בחקירה לתוך נסיבות הכישלון.
מילותיו של הנרי קיסינג'ר – "החדשות הטובות הן שהמלחמה נגמרה. החדשות הרעות הן שהפסדנו" – שנאמרו על רקע ההפסד בוויטנאם, הדהדו שוב. אהדת הציבור לביידן נפגעה אף היא: הנשיא, שנכנס לתפקידו עם אהדה ציבורית יציבה (אך לא גבוהה במיוחד) של כ-55%, החל מאבד גובה וירד לראשונה אל מתחת ל-50% בסוף השבוע האחרון.
נסיגה צבאית אינה נסיגה דיפלומטית
מוקדם עדיין לקבוע כיצד אמריקה תקבל את הנסיגה בטווח הקצר-בינוני, כל שכן הארוך. מחד, נדמה שהבשילה העת לבחינה רטרוספקטיבית של המדיניות האמריקאית בעשורים האחרונים, אם לא המאה האחרונה. כבר עכשיו, עיתונים ברחבי המדינה (כשהם לא עסוקים בנשיא), פונים שוב לנציגה לי בניסיון להבין מדוע התנגדה אז למלחמה וכיצד הפכה ליחידה שעשתה כן.
פרשנים פוליטיים רבים ומגוונים, כמו פוליטיקאים פעילים, נדרשים לקרב הנראטיבי. אליס סטפניק, הרפובליקנית מספר 3 בבית הנבחרים, שנכנסה לתפקידה אחרי שסיעתה הדיחה את ליז צ'ייני מתפקידה בגלל שסירבה לתמוך בטראמפ, יצאה נגד ביידן וטענה שנפילת קאבול תהא עבורו כנפילת סייגון עבור הנשיא ג'ראלד פורד ב-1975. הנציגה צ'ייני, מצדה, הזכירה שאלמלא ההסכם שחתם ממשל טראמפ עם הטליבאן, סביר שביידן לא היה ממהר לסגת מהמדינה כלל.
ג'ושוע זייץ ממגזין "פוליטיקו" טען שעצם ההשוואה שגוי, ושאין להשוות בין הנסיבות ולא ההשלכות המסתברות שלה על ארה"ב. במובנים רבים, זייץ צודק: אמנם בשני המקרים נסוגו האמריקאים ממלחמה שנועדה לשנות את פניה של ארץ רחוקה ונגמרה בכישלון, כקביעת רוג'ר כהן ב"ניו יורק טיימס" – ואולם הנסיבות, כמו גם התוצאות, שונות בתכלית.
המלחמה בווייטנאם היתה אירוע מפלג פי כמה, שהגדיר את קווי המחלוקת של הפוליטיקה האמריקאית. לא כך המלחמה באפגניסטן. גם המחיר שונה בתכלית – לא רק מספר החיילים שנהרגו (בוויטנאם מתו כ-58 אלף חיילים אמריקאים) במהלך המלחמה שונה לגמרי, אלא הזירה הבינלאומית.
עובדי השגרירות האמריקאית באפגניסטן מגיעים לבסיס חיל האוויר בקטאר, ב-15 באוגוסט 2021 (צילום: קיילי קרדנר, חיל האוויר האמריקאי)
ארה"ב של 1975 היתה שקועה במלחמה הקרה מול בריה"מ; העיסוק במלחמה ישב בליבת הפוליטיקה המקומית ובמידה רבה, העולמית; הנשיא פורד כלל לא נבחר לתפקידו, אלא מונה עקב התפטרותו השערורייתית של ריצ'ארד ניקסון. ב-2021, ביידן הוא נשיא המעצמה החזקה בתבל שמנהל מלחמת מאסף לשמירת מעמדה; שנבחר בקולותיהם חסרי התקדים של לא פחות מ-81 מיליון איש; ושמונה עד כה בעיקר הצלחות בזירה המקומית, שמגובים בהבנה פנים-מפלגתית שיש לתמוך בו כדי למנוע מטראמפ לעלות שוב.
קשה לקבוע כעת עד כמה התפיסה העצמית של ארה"ב תושפע מעוד תבוסה. התפיסה הלאומית את אמריקה כשוטר העולמי, מבשר הדמוקרטיה, לאו דווקא השתנתה. אמנם כבר בימי טראמפ נדמה היה שארה"ב נסוגה מהזירה הבינלאומית, אבל עצם בחירתו של ביידן מעידה שזו לאו דווקא הרוח הנושבת בה.
ממילא, נסיגה צבאית לא מבשרת נסיגה דיפלומטית. ביידן הכריז זה מכבר ש"אמריקה חזרה", ולא סביר שייסוג משאיפתו לעמדת מנהיגות גלובלית ביחס למגיפת הקורונה, לעוני ורעב, למשבר האקלים וכן הלאה.
ניתן לקוות ששעה זו תיצור עבור האמריקאים צוהר לבחינה עצמית מדוקדקת, שתתרכז בשאלות של הדוקטרינה הצבאית שלה, מטרות מדיניות החוץ שלה והנכונות לשימוש בכוח צבאי למטרות מעורפלות (מלחמה בטרור? הפצת הדמוקרטיה? קידוח ושאיבת נפט מאדמות פוריות?), ואולם אין כל ערובה שבעידן זה של פילוג דרמטי שהתחיל לפני – ולאו דווקא בגלל – המלחמות במזרח התיכון, הנסיגה הנוכחית לא תהיה בסך הכל עוד קרדום לחפור בו עבורם.
כך או כך, נדמה שניתן לקבוע בזהירות המתבקשת שקאבול אינה סייגון. אבל זה לא אומר, כמובן, שהשלכותיה לא יהיו גדולות פי כמה. וממילא, בין אם אמריקה חזרה ובין אם לא, "אמריקה קודם" היתה אולי סיסמת הקמפיין של הנשיא הקודם – אבל היא משקפת את תפיסת עולמם של רוב אזרחי המדינה, בין אם הצביעו לו או לביידן.
עידו דמבין הוא מנכ"ל מכון מולד – המרכז להתחדשות הדמוקרטיה. כותב ומרצה על פוליטיקה אמריקאית, כותב את הבלוג "מר דמבין הולך לוושינגטון"
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
