המועמדים בירושלים שכחו: 40% מתושבי העיר חיים תחת כיבוש

בעוד ארבעה חודשים ייבחר ראש עירייה חדש לירושלים. עד כה שמונה מועמדים הכריזו על כוונתם לרוץ לראשות העירייה, ועם כל ההבדלים ביניהם דבר אחד משותף לכולם: כולם מתכוונים לייצג את ירושלים היהודית, לסייע לתושביה היהודים של העיר ואין בכוונתם לומר מילה על הכיבוש. שלא לדבר על לנסות לעצור אותו בירושלים.

ירושלים היא עיר מיוחדת – עיר בירה, עיר קדושה, העיר הגדולה בישראל ועיר מורכבת מכל הבחינות. ירושלים גם מיוחדת כי הכיבוש קיים בתוך העיר. זאת אפשר לראות בחומות ההפרדה בתוך ירושלים, וגם בכך כי יש הבדלים במעמד האזרחי בין תושבי העיר. ששים אחוז מהם הם אזרחים, לארבעים אחוז יש מעמד תושבות: התושבים הפלסטינים של מזרח העיר. הם אינם אזרחים, הם אינם מצביעים בבחירות המוניציפליות למרות שהם יכולים, אך הם עדין חלק מתושבי ירושלים.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

נציגי הימין שבין המועמדים לפחות מתבטאים בנושא בכך שהם מכריזים נאמנות לירושלים "המאוחדת". מגדיל ועושה ביניהם זאב אלקין, שתכניתו הבעייתית להרחקת השכונות שמעבר לחומה מהעיר היא התכנית היחידה שיש למי מהמועמדים לגבי מזרח ירושלים. כמובן שבמהלך בניית התכנית וקידומה לא שוחחו ולא התייעצו עם תושבי מזרח העיר. אבל גם מועמדים אחרים, מי שאינם מזדהים כאנשי ימין (חלילה שיזדהו כאנשי שמאל) לא מנסים לדבר על הנושא. הרי נראה מובן מאליו שלראש העירייה, יהיה מי שיהיה, תהיה תכנית למזרח העיר, ליותר משליש מהתושבים שלו, לבעיה בוערת בירושלים.

ילדים פלסטינים על מחסום בכניסה לראס אל-עמוד בירושלים (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

רק למען ההבהרה. במזרח ירושלים חיים 330 אלף איש. כלומר אם הייתה מופרדת מירושלים והופכת לרשות עצמאית (כפי שראוי שיהיה), היה מדובר בעיר השלישית בגודלה בישראל או הגדולה ביותר בפלסטין. גם אם המועמדים לא רוצים להשתמש במילה "כיבוש", הרי שהיה ראוי שיתייחסו בצורה אסטרטגית לשלל הבעיות והאתגרים במזרח ירושלים כמו פערים בתשתיות, מיעוט השקעה בחינוך, היעדרם של מרכזי תעסוקה ומסחר, חומה המנתקת קרוב למאה חמישים אלף מהם מהעיר, מחסומים המוקמים מעת לעת בין השכונות וכמובן – העובדה שתושבי מזרח ירושלים אינם אזרחים. וכמובן, גם לעובדה שלמרביתם זהות פלסטינית, ורבים מהם בכלל מעוניינים לחיות במזרח ירושלים כעיר פלסטינית, בירת המדינה הפלסטינית.

עבור המועמדים מדובר בחישוב פוליטי קר ופשוט. ההנחה היא כי מרבית תושביה הלא-חרדים של ירושלים הם ימנים. זו הנחה שמקבלת אישוש מתוצאות הבחירות לכנסת שוב ושוב. אך למעשה מדובר גם בהתבטלות של מועמדים מוניציפליים בפני כוחה וסמכותה של הממשלה. זו נטייה של מועמדים במגרש המוניציפלי להרחיק מעצמם את הבעיה הגדולה, החשובה, הבוערת והמרכזית של העיר שהם מתיימרים להוביל. כאמור, זו גם התעלמות מיותר משליש מתושבי העיר.

ההתעלמות מהתושבים הפלסטינים אינה רק ניסיון לא להיתפס, חלילה, כשמאל. הפלסטינים תושבי ירושלים מחרימים את הבחירות המוניציפליות מאז סופחו השכונות והכפרים שלהם לירושלים ב-1967. כבעלי מעמד תושב הם זכאים להצביע ולהתמודד למועצת העיר (אך לא לראשות העירייה) – אך אינם עושים זאת בשל חרם אפקטיבי מצד אש"ף והרשות הפלסטינית מתוך חשש שהצבעה פירושה נורמליזציה של מצב הכיבוש. חרם זה חודש בימים האחרונים על ידי הרשות הפלסטינית.

נחשוב מה שנחשוב על מה נכון לתושבי מזרח ירושלים לעשות – הם בוחרים כפי שהם בוחרים. מעבר לכך, ברשויות מקומיות רבות אחוז ההצבעה נמוך. זה ודאי לא מצדיק שהמועמדים לראשות המועצה יתעלמו מהתושבים שאינם מצביעים. פתרון לא רע למצב הקיים הוא תכנית לחלוקה של העיר, מה שאיש מהמועמדים לא מעוניין לקדם. ממש כפי שאיש מהם לא מעוניין להציע כל פתרון ארוך טווח למצב.

מגוחך שאותם מועמדים שמתעלמים מאחת הבעיות הכי בוערות בעיר ומשאירים לממשלה ולכנסת לענות על השאלות הקשות והחשובות בנוגע לירושלים, מכנים את מי שלא חיו בעיר שנים בשם "טרמפיסטים" או מלינים על יחס הממשלה לעיר הבירה. העיר אכן מוזנחת ויש הרבה מה לעשות כדי לשפרה ולשקמה, אך למועמדים אלו אין להלין אלא על עצמם ועל קודמיהם. מי שבאופן שיטתי מותירים את הבעיה המרכזית של ירושלים לממשלה, לא יכולים לצפות שייקחו אותם ברצינות כמנהיגים מקומיים. כך היה עם ברקת בעשור האחרון. אין סיבה לצפות שיהיה אחרת עם מחליפו או מחליפתו.

הממשלה, ודאי שממשלת הימין הקיצוני הנוכחית, רואה בירושלים "סמל" ולכן היא יכולה לשמש כמגרש משחקים להפגנת לאומיות ולאומנות. מדובר בהרבה הצהרות ריקות, אבל גם בצעדים מעשיים: התנחלויות בתמיכת המדינה בסילוואן, בשייח' ג'ראח ובעיר העתיקה; הקמת חומת ההפרדה בעיר וניתוק שכונות מזרח העיר, הזנחת שכונות מזרח ירושלים. ההתערבות הזו התחילה בעצם ב-28 ביוני 1967, שבועיים אחרי מלחמת ששת הימים, כשהממשלה החליטה על הרחבה מלאכותית ופוליטית של גבולות העיר, והיא נמשכת מאז.

ככל שמועמדים לראשות העירייה, רשימות למועצת העיר ותושבי העיר עצמם יהיו מוכנים להמשיך את ההתעלמות מתושבי מזרח ירושלים, יהיו מוכנים להתעלם ממצב הכיבוש הקיים בבירה – כך ימשיך ניהול העיר להיות נתון בידי הממשלה. כלומר, אנשים כמו רגב, בנט, שקד ושאר פופוליסטים שאינם גרים בירושלים יכתיבו לתושבי העיר את המשך חייהם.

בכל מערכת בחירות רצות לא מעט רשימות עם הסלוגן "להחזיר את העיר לתושבים". זה סלוגן בנאלי, קלישאתי ולרוב מטופש. אך בירושלים זו צריכה להיות הדרישה של כלל תושבי העיר – ניהול העיר צריך לשוב אל תושביה. מדובר לא רק בבחירה להשאיר מתחמים ועסקים פתוחים בשבת למען הציבור החילוני בעיר, אלא בעיקר בחזון לעתיד ירושלים. חזון שלא יכול להתעלם ממזרח העיר.

הייתי רוצה לראות מועמד לראשות העירייה, שלא  לדבר על ראש עירייה, שמוכן לומר את המלה "כיבוש" לגבי המצב במזרח ירושלים. בדרך לשם אשמח לראות מועמדים לראשות עיריית ירושלים שמוכנים להציג תכנית אמיתית לפתרון בעיות מזרח העיר, שמוכנים להכיר במציאות הקשה בעיר הבירה.

קל למועמדים מוניציפליים להישאב ולהישאר בשלל הדיונים הנוגעים למערב ירושלים. אלו דיונים מוניציפליים סטנדרטיים המתקיימים בכל רשות בישראל. אבל ירושלים מיוחדת. כי בירושלים חלק מתושבי העיר נתונים תחת כיבוש. ראוי לטפל בשאלה הזו, אבל עוד קודם – חייבים לדבר עליה.

עמיר סגל הוא יו"ר סניף מרצ ירושלים