newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המהפך של האוסקר: הגאווה השחורה ניצחה את הנוסטלגיה הלבנה

ההכרזה על הזוכה בטקס האוסקר לא הייתה סתם פאדיחה, אלא מהפך של ממש עבור הקהילה השחורה הגאה. סרט צבעוני שפותח פצעים קהילתיים וחברתיים גבר על סרט קיטשי שמתרפק על פריבילגיות לבנות ועל ימים בהם גזענות והומופוביה יכלו להישמע בחופשיות

מאת:

כותבת אורחת: תמר בן דוד

מדהים לראות כיצד סוער האינטרנט סביב הטעות שהתרחשה בטקסט הענקת פרסי האוסקר בתחילת השבוע ולהבין שגם לתרבות החילונית הנאורה יש כמה פרות קדושות, או עגלי זהב בלשונו של תום מהגר שניסח את התופעה באופן כה מדויק. ההכרזה המוטעית על הסרט "לה לה לנד" כזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר, והתיקון שבא אחריו והכתיר את המתחרה העיקרי שלו, "אור ירח", ירשם בוודאי בדברי ימי הפאדיחות הגדולות של הטקס המעונב.

אך מעבר לגיחוך המתבקש ולצד הביקורת על פולחן התרבות הקפיטליסטית והאלילית, חשוב להכיר בטקסים מסוג זה כבעלי משמעות חברתית ותרבותית, ככאלה המשקפים ומעצבים את התודעה הציבורית. לטקס האוסקר יש חשיבות אדירה, וכדאי אולי לנסות לגעת במשמעות העמוקה יותר ששוכנת מעבר לפאדיחה. בשביל לעשות זאת עלינו קודם להבין את הקונטקסט של שני הסרטים:

"לה לה לנד" הוא סרטו השלישי של הבמאי דמיאן שאזל, בעל האובססיה הבלתי-פוסקת לג'אז – התמה המלווה את שלושת סרטיו. זהו סיפור אהבה רומנטי ומוזיקלי בין פסנתרן לשחקנית, מלא בניחוחות נוסטלגיה לג'אז של פעם שלדברי הגיבור (ושאזל) מצוי בסכנת הכחדה.

"אור ירח", סרטו השני של הבמאי בארי ג'נקינס, מבוסס על מחזה שכתב טיירל אלווין מקרייני, שניהם שחורים ממיאמי. זהו סיפור התבגרות בשלושה חלקים (המבוסס חלקית על חיי המחזאי) על ילד-נער-גבר שחור והומו שגדל במיאמי, ועל התמודדותו עם סביבתו רוויית העוני, הסמים והציפייה ההומופובית והבלתי-אפשרית לגבריות שחורה קשוחה.

הטריילר ל"אור ירח":

חשוב להבהיר – הבחירה לציין את הקשר האישי של יוצרי "אור ירח" לסיפור אינה סתמית. הקרבה שלהם לעולם אותו הם חושפים בפנינו ניכרת בכל זווית צילום ובכל שורה בתסריט, זאת לצד האהבה הגדולה שהם רוחשים לתרבות שלהם, המתבטאת ביצירה של דמויות ראשיות ומשניות עגולות ומורכבות להפליא. לדוגמה, דמותו של השחקן העולה והמבריק מהרשלה עלי (שזכה באוסקר על תפקידו בסרט כשחקן משנה), סוחר סמים המשמש בסרט דמות אב מאמץ רגיש, אכפתי ואוהב, או דמות האם של נעמי האריס, המגוננת והאוהבת אך גם המתעללת והנרקומנית – כל זאת בסרט יחסית שקט, מינימליסטי ואף קטן מבחינת התקציב וגודל ההפקה.

לעומת הריאליסטיות של "אור ירח", הסרט "לה לה לנד" מלא בחלומות בהקיץ – התרפקות על עבר בו הג'אז היה בשיא תפארתו ועל התקווה לשוב לאותם ימים. אך כמו שציינו כבר כותבים רבים (למשל פה ופה), מדובר בניתוק עמוק וחמור. לסרט לוהקו כמעט ורק שחקנים לבנים, בחירה תמוהה ומפליאה לנוכח העובדה שג'אז הוא סגנון מוזיקלי שחור. מעבר לכך, מעניינת ההבחנה לפיה עצם היכולת לחלום על העבר בנוסטלגיה כה רומנטית היא פריבילגיה ששמורה אך ורק ללבנים, אלה שאכן חיו בנוחות ובשלווה באותן שנות פאר. כי בזכרון האפרו-אמריקאי, הפרטני והקולקטיבי, צפוי לצוף עבר עגום הרבה יותר – של הפרדה גזעית ושל אלימות גזענית, ממסדית ועממית.

הטריילר ל"לה לה לנד":

אם כן, בחזרה לאירועי האוסקר, ניתן לראות כיצד מצטייר פה תרחיש הרבה יותר מורכב מסתם פאדיחה. אנו חיות בתקופה בה נשמעות יותר ויותר תלונות מצד גברים לבנים על ה"פוליטיקלי קורקט", הרגישות התרבותית והאחריות הפוליטית הנדרשות מהם – לצד הנכחה של אותו געגוע פריבילגי לימים של פעם. אבל אותם "ימים מאושרים", כפי שמתרפק עליהם הזכרון הלבן, היו ימים בהם גזענות והומופוביה יכלו להישמע בחופשיות. ואכן, לא במקרה שוטף את הוליווד גל חדש של ווייט-וואשינג (ליהוק של שחקנים ממוצא לבן לתפקידים שמצופה שיוענקו למיעוטים אתניים), בין השאר בסרטים כמו "דוקטור סטריינג'", "החומה הגדולה" ו"הרוח שבמעטפת".

והנה, דווקא בתקופה כזו קם לו סרט קטן ומבריק, שחור וגאה, שמוציא לאור עולם פנימי ואישי אך גם פותח פצעים קהילתיים וחברתיים, וגובר על סרט מוזיקלי הוליוודי קיטשי, סטרייטי ולבן להחריד שמוחק את כאבי העבר ושיועד לגרוף את הפסלון המוזהב מהרגע הראשון ועד להכרזה.

אמנם כל זה קרה בטקס שמבטא במובנים רבים את העולם ההוליוודי הבורגני, העשיר, הלבן והמנותק. נכון גם, כמו שפלט מנחה הערב ג'ימי קימל עם סיום הפיאסקו, שיש משהו מגוחך בחשיבות המוגזמת שניתנת לטקס חלוקת פרסים. אך זהו גם רגע משמעותי מאין כמוהו, במיוחד עבור הקהילה הגאה השחורה בארה"ב, הנתונה כיום לאיום כפול תחת משטרו החדש של טראמפ. הן מבחינת הזכייה כשלעצמה והן מבחינת המהפך הדרמטי והמפתיע שהתרחש על הבמה, נצחון כזה עבור סרט שמלא בגאווה שחורה על כל משמעויותיה הוא מתנה שאף אחד לא יכול היה לחלום עליה.

תמר בן דוד היא פעילה קווירית פמיניסטית, ירושלמית ומזרחית.

> ערב איידול: מה קורה כששני פלסטינים משני צידי החומה מתמודדים בגמר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf