newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"הם לקחו לנו הכל, אפילו את הקמח והמים"

ההריסה של הקהילה הפלסטינית בח'רבת חומסה בבקעת הירדן היתה השישית בחודשים האחרונים, אבל הפעם ההרס היה מוחלט, ואפילו חפצים אישיים הועלו על משאיות והושלכו במרחק 12 ק"מ. בצלם: פשע מלחמה

מאת:

כוחות צבא והמנהל האזרחי הרסו אתמול (רביעי) בפעם השישית בתוך פחות משנה את הקהילה הפלסטינית ח'רבת חומסה שבבקעת הירדן.

תושבת ח'רבת חומסה נוברת בחפצים האישיים שהצבא החרים במהלך פינוי הישוב אתמול והשליך במרחק יותר מ-10 ק"מ מהמקום המקורי (צילום: אורן זיו)

תושבת ח'רבת חומסה נוברת בחפצים האישיים שהצבא החרים במהלך פינוי הישוב אתמול והשליך במרחק יותר מ-10 ק"מ מהמקום המקורי (צילום: אורן זיו)

בשעות הבוקר של יום רביעי, בחום של ארבעים מעלות, הגיעו כוחות צבא ומנהל אזרחי למקום. הם פירקו את אוהליהם של רבים מתושבי הקהילה, החרימו אותם ואת תכולתם והעמיסו אותם על משאיות צבאיות. המשאיות הורידו את הציוד 12 ק"מ ממקום המאהל. למקום שבו הורד הציוד, הביא הצבא אוטובוסים אזרחיים, אולם התושבים חששו לעלות עליהם מפחד שהכוונה לגרש אותם למקום מרוחק יותר. התושבים ברחו להרים עד שהצבא עזב סביב השעה שש בערב.

על פי ארגון האו"ם OCHA, המנהל האזרחי הרס 27 מבנים ששימשו למגורים ולמחסה לבעלי חיים וכן מיכלי מים, תפס חבילות מזון והותיר את הקהילה ללא מזון ומים. כן תפסו אנשי המנהל האזרחי את כל החפצים האישיים, לרבות מזון, חלב לילדים, בגדים, מוצרי היגיינה וצעצועים. 11 משקי בית המונים כ־70 בני אדם, 36 מהם ילדים, איבדו את ביתם.

ארגון בצלם דחה מכל וכל  את "ניסיונה של ישראל להציג את התעמרותה בתושבי הקהילה, במטרה להעבירם בכפייה ממקום מושבם ולהשתלט על אדמותיהם, כדבר המתרחש בהסכמתם".

ח'רבת חומסה ממוקמת באזור מבודד סמוך להתנחלויות רועי ובקעות, בין כביש 90 לכביש 578 בבקעת הירדן. כדי להגיע למקום, יש לנסוע כמה קילומטרים בשטח לא סלול. בחורף ניתן לעבור את הדרך הזאת רק ברכב שטח.

אנשי הקהילה גרים ב-60 השנים האחרונות על אדמה, שנמצאת בבעלות פלסטינית פרטית ומשלמים לבעלים דמי שכירות. הקהילה, שממוקמת בשטח C, מחולקת לארבעה "מתחמים", שנפרשים על פני כמה קילומטרים. בכל מתחם כזה חיות שתיים או שלוש משפחות, ללא חיבור לרשת מים, חשמל או ביוב.

באוגוסט 1967, כמה חודשים לאחר כיבוש הגדה המערבית, האזור הוכרז שטח אש. לפי ארגון האו"ם OCHA, כ-18% משטחי הגדה המערבית, שבהם חיים כ-5,000 פלסטינים, מוגדרים על ידי ישראל כשטח צבאי לאימונים. לפי הרשויות הישראליות, התושבים בח'רבת חומסה נחשבים "פולשים", אף שהם שוכרים את האדמה מבעליה הפלסטינים.

תושבים בח׳רבת חומסה, יום לאחר שהצבא הרס את כל המבנים בקהילה, 8 ביולי 2021 (צילום: אורן זיו)

תושבים בח'רבת חומסה, יום לאחר שהצבא הרס את כל המבנים בקהילה, 8 ביולי 2021 (צילום: אורן זיו)

24 שעות לאחר ההריסה, התושבים נותרו ללא צל להתחבא מהשמש ואין להם ציוד בסיסי. בניגוד להריסות קודמות, הפעם הצבא החרים כאמור כמעט את כל רכושם, כולל בגדים, בנוסף למזרונים, שמיכות ויריעות ניילון שהוחרמו גם בפעמים קודמות.

"משאיות לקחו את הכל", סיפר וליד אבו אלכבאש, כשהוא יושב בחום הכבד ליד הריסות ביתו. ״הפעם הם לא השאירו כלום. את הקמח והמים הם לקחו. אתמול השאירו אותנו בשמש שעות ולא נתנו לתקשורת, לדיפלומטים או לארגוני סיוע להגיע. כשניסינו לצלם, אמרו לנו שאסור".

אבו אלכאבש ציין כי את ההריסה הראשונה ביצע הצבא בשיא החורף בשנה שעברה, והתושבים נשארו אז ללא קורת גג בגשם ודרכי הגישה נחסמו מהבוץ. "הם באים ביום הכי חם בשנה או ביום הכי גשום בשנה", אמר אלכאבש. הוא הצביע על נקודת שאיבה של מקורות בקרבת מקום והוסיף: "זה חוק? מאה מטר מפה יש מים וחשמל, אבל לנו אין כלום".

מוסא, פלסטיני שהגיע לתמוך בקרובי משפחה לאחר ההריסות, שאל: "היית מתחלף איתם, לחיות בלי מים וחשמל בצורה הזאת? אבל גם את המעט הזה לא נותנים להם. אין פה שום בסיס או התנחלות, ובכל זאת  מגיעים להרוס ומשאירים אותם במצב הזה".

כאמור, התושבים סירבו לעלות אתמול על האוטובוסים שהביא הצבא, מחשש שהם יגורשו לעין שיבלי, כפר הממוקם ממערב למחסום חמרה. "הם הביאו את האוטובוסים כדי לקחת אותנו, את הנשים והילדים", אומר וליד, תושב המקום. גורמים בצבא ציינו כי האוטובוסים לא הובאו כדי לפנות את התושבים, אך הריסת הבתים, החרמת ציוד והעברתו למקום אחר גרמו לכך שהתושבים משוכנעים שהכוונה היא לגרשם.

"זה ניסיון טרנספר", אמרה דפנה בנאי, פעילה במחסום ווטש המגיעה מדי שבוע לבקעת הירדן.  "בפעמים הקודמות לא לקחו הכל. הפעם השאירו אנשים רק עם הבגדים עליהם. זרקו את הדברים במקום שהם רוצים להעביר אותם אליו".

שלושה כלי רכב צבאיים הגיעו בצהריים (חמישי) למקום, דרשו מפעילים ישראלים, עיתונאים ועובדי ארגוני סיוע לעזוב את המקום, ואיימו להחרים את רכביהם. אחת החיילות אמרה לגבי התושבים שבתיהם נהרסו: "הציעו להם לעבור למקום אחר, והם סירבו". היא לא הסבירה מדוע סירבו. דובר צה"ל טען בפני "שיחה מקומית", כי גישת עיתונאים למקום נמנעה בשל "פעילות צבאית", אך הפעילות היחידה של החיילים היתה מניעת הגישה מכל מי שביקש לראות או לתעד את היקף הנזק בחומסה.

ההריסה הקודמת של קהילת ח'רבת חומסה בחורף עוררה עניין בינלאומי רב וגינויים מצד דיפלומטים אירופאים. תושב המקום איסמעיל אבו אלכבאש אמר כי הוא מאוכזב מהקהילה הבינלאומית. "אחרי ההריסה בנובמבר באו לפה אמריקאים ואירופאים, עשו פה סיור, אבל לא השתנה כלום. אני לא דואג לחפצים אלא לאנשים ולילדים. אני בשוק ממה שקרה".

עמיד בן השש, שמצא מקלט מהשמש יחד עם בני משפחות באוהל שהוקם במרחק קילומטר מהריסות ביתו, שאל מדוע הצבא לקח את אופניו. עם האופניים האלה, הוא סיפר, הוא שיחק וגם נסע בין הקהילות השונות במקום.

12 ק״מ מחומסה, בכפר עין שיבלי, נמצאו אופניו של עמיד. תושבים ופעילים ישראלים מצאו את האופניים בתוך ערימה ענקית של  ציוד שהוחרם מהתושבים והושאר על גבעה ריקה. הציוד נותר זרוק בשמש, ללא שמירה מצד הצבא או גידור. ביום חמישי הגיעו למקום מספר תושבים לחפש בגדים וחפצים.

אופניו של עמיד בן ה6, שנמצאו בתוך ערימת ציוד שהחורם על ידי הצבא מתושבים במהלך הריסה בח׳ירבת חומסה והועבר למקום מרוחק, 8 ביולי 2021 (צילום: אורן זיו)

אופניו של עמיד בן ה6, שנמצאו בתוך ערימת ציוד שהחורם על ידי הצבא מתושבים במהלך הריסה בח׳ירבת חומסה והועבר למקום מרוחק, 8 ביולי 2021 (צילום: אורן זיו)

מאז ההריסה הראשונה של הקהילה בנובמבר 2020, ביום הבחירות בארה״ב, הגיעו כוחות לבצע הריסות במקום עוד ארבע פעמים. היקף ההריסות – קהילה שלמה עם כששים בני אדם – הוא הנרחב ביותר בגדה המערבית מאז 2013.

על פי OCHA מאז תחילת 2021, הרשויות הישראליות הרסו, תפסו או כפו על בני אדם להרוס לפחות 421 מבנים בבעלות פלסטינית ברחבי הגדה המערבית. מדובר בעלייה של 24% במספר המבנים שנבחרו להריסה או לתפיסה, גידול של כמעט 110% במספר המבנים במימון תורמים שנבחרו להריסה או לתפיסה, וגידול של יותר מ־50% במספר בני האדם שנעקרו, לעומת התקופה המקבילה בשנת 2020.

מארגון בצלם נמסר לאחר ההריסה אמש: "הריסת הבתים בקהילה היא חלק ממדיניות ישראלית המיושמת ברחבי הגדה המערבית, ואשר נועדה ליצור תנאי חיים בלתי נסבלים במטרה לגרום לפלסטינים לעזוב את בתיהם, לרכז אותם במובלעות ולהשתלט על אדמותיהם. מדיניות זו היא בגדר ניסיון להעברה בכפייה של התושבים – מעשה שהוא פשע מלחמה על-פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי".

ח״כ מוסי רז (מרצ) פנה אמש לשר הביטחון בדרישה לעצור את ההריסות בשטח סי. "למדינה יש אחריות בהגנה על קהילות אלה שמפונות תדיר ולא זוכות לסעד מצידה, אך כרגע בשטח נראה כי אחריות זו אינה מיושמת. אדרבא, נראה כי המדינה פועלת ביתר שאת להמשיך להעביר באופן כפוי קהילות אלה ולהתנער מאחריותה האנושית הבסיסית כלפיהן תוך התעלמות מכללי המשפט ההומניטארי הבינלאומי".

מהמנהל האזרחי נמסר: "בהתאם לפסיקת בג"ץ, כוחות הביטחון ביצעו פעילות אכיפה בח׳רבת חומסה. הפעילות כללה הריסה והחרמת אוהלים שהוקמו פעם נוספת באופן בלתי חוקי ע״י תושבים פלסטינים שפלשו בשנת 2012 לשטח האש שבבקעת הירדן".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf