הצטרפתי לליגה נגד השמצה כדי להיאבק בגזענות. הייתי נאיבית

בשלהי שנת 2017, בזמן שעבדתי בליגה נגד השמצה, פרסמתי בחשבון הפייסבוק הפרטי שלי פוסט שביקר את הצבא הישראלי על מעצר הנערה הפלסטינית עהד תמימי בכפרה, נבי סאלח, שבשטחים הכבושים. כתבתי שבעיניי, החזקת קטינה בכלא צבאי היא דבר פסול. זמן קצר לאחר מכן, מישהו התקשר למנהל שלי בעבודה ודרש את פיטוריי.

בסופו של דבר, המנהל רק העיר לי "לשים לב יותר" למה שאני משתפת ברשתות. אבל התברר לי שעמדותיי ביחס לסוגייה הפלסטינית נבחנו תחת זכוכית מגדלת בגלל הארגון שבו עבדתי. בתוך מספר שבועות החלטתי לעזוב את הארגון.

הצטרפתי לליגה נגד השמצה במאי 2016 כמנהלת פיתוח באזור מיזורי, מזרח קנזס, ודרום אילינוי, אחרי שהשלמתי תואר שני בלימודי המזרח הקרוב ובלימודי יהדות באוניברסיטת ברנדייס. ראיתי בעבודה הזו הזדמנות להשתמש בידע שלי על האזור כדי לקדם הבנה מעמיקה יותר של המציאות בישראל-פלסטין וכן במטרה לסייע להפחית את ביטויי האיסלמופוביה בקרב הקהילה היהודית. אולי הייתי נאיבית, אבל לא הבאתי בחשבון שהעמדות הפוליטיות שלי – אני אנטי ציונית – יחסמו בפניי כל אפשרות של קידום בארגון שמכריז על עצמו כפועל "להבטיח צדק ויחס הוגן לכל".

התפקיד המרכזי שלי היה לגייס משאבים עבור הארגון באמצעות יצירת קשרים עם דמויות מרכזיות ובעלות השפעה בקהילה, כמו אישים בשגרירויות הישראלית והאמריקאית, הפדרציות היהודיות, הוועד היהודי האמריקאי, הוועד הארצי של נשים יהודיות, ובתי כנסת מקומיים, ובאמצעות ארגון אירועים. אבל לעתים קרובות הזדמן לי לראות את התגובה הראשונית לפשעי שנאה, ולעבוד על תגובות לכמה אירועים אנטישמיים נתעבים, שהתרחשו בשנים 2016-17, משטף איומים בהטמנת פצצות בארגונים יהודיים ועד השחתת בתי קברות יהודיים ואלימות הלאומנים הלבנים בשרלוטסוויל, שהסתיימה ברצח הת'ר הייר.

יצא לי להשתתף גם בסדנת הדרכה בנושא יחס שוויוני שהצוות שלנו ערך לגופים שונים, ביניהם שוטרים מאזור סנט לואיס. בהתחלה התרשמתי עמוקות מרמת הידע והמקצועיות שהפגינו מתנדבי הצוות, שניהלו את הסדנה. אבל אט אט שמתי לב שהשוטרים שלהם ערכנו את הסדנה, היו מנותקים לגמרי, מבלי שאיש יעיר להם על כך. כאשר הם סיירו במוזיאון השואה המקומי, בבניין הפדרציה היהודית בסנט לואיס, בהדרכת מדריכה מעולה, הם היו עסוקים כל הזמן בטלפונים הניידים שלהם.

ההדרכה כללה מצגת נוקבת על האופן שבו המשטרה הגרמנית שיתפה פעולה עם המשטר הנאצי בזמן השואה, ובאיזו קלות משטרה יכולה להירתם למטרות גזעניות. הבעיה לא היתה עם המצגת, אלא עם המשטרה, מה שגרם לי לתהות מדוע אנחנו ממשיכים להשקיע משאבים ארגוניים בשוטרים.

כשדיברתי עם שוטרים על הליגה נגד השמצה, הם לעתים קרובות היו פוצחים בשטף סיפורים על ביקור שלהם בישראל במימון הארגון, ביקור שבו למדו על טרור-נגדי ועל "משטור המונים". הרגשתי אי-נוחות גוברת ביחס לתוכנית שעזרה לשלוח לישראל שוטרים למטרות אימונים, משום שידעתי שביניהם נמצא גם אחד הכוחות המסוכנים וחסרי העכבות בארצות הברית: משטרת מטרופולין סנט לואיס, שהיתה מעורבת בדיכוי האלים של מחאת פרגסון, אחרי ששוטרים ירו למוות במייקל בראון ב-2014.

בתוך חודשים ספורים מתחילת העבודה שלי בליגה נגד השמצה, עמדת הארגון בעניין כבר היתה ברורה לחלוטין: הם ראו במשטרת סנט לואיס כוח קרבי מקצועי, שנענש על חטאו של תפוח רקוב אחד. אלא שזה היה רחוק מהאמת; במו עיניי ראיתי את הסלידה העמוקה של השוטרים האלה מהסדנה ליחס שוויוני שעברו. הדברים שאמרו במהלך המפגשים היו מעוררי בחילה. אחת ההערות השגורות היתה שהם לא הבינו את הטעם בהשתתפות בסדנה, כי הבעיה האמיתית "פשיעה של שחורים נגד שחורים".

השיחות איתם סטו לא פעם לתלונות שלהם על כך שהם נאלצים לבוא במגע עם אזרחים שחורים, או על התיעוב הכללי שלהם לאנשים שלא כיבדו את סמכותם. לא היה מדובר בכמה תפוחים רקובים; זאת היתה המערכת כולה, ואנחנו אפשרנו לזה לקרות, שיתפנו עם זה פעולה, והענקנו לה מגן להסתתר מאחוריו. הליגה נגד השמצה המשיכה את שיתופי הפעולה שלה עם המשטרה גם אחרי תקריות הירי הלא חוקיות. בעיניי, זאת היתה עדות להתעלמות המוחלטת של הארגון מחוויית החיים של האזרחים השחורים בארה"ב.

צדק למי?

אני סבורה שהליגה נגד השמצה עושה, לפרקים, עבודה בעלת ערך בחינוך על אנטישמיות. אבל העבודה הזו מתמוססת כליל על ידי המחויבות של הארגון לביצור מערכות של דיכוי בישראל ובארה"ב, ועל ידי שיתוף הפעולה שלו עם המשטרה האמריקאית ועם ממשלת ישראל, כולל מדיניות המונעת מהארגון עצמו או ממי מעובדיו להכיר פומבית במתרחש בפלסטין או בעובדה שהפלסטינים חיים תחת כיבוש צבאי ישראלי.

במהלך מפגש הדרכה להנחיית סדנת יחס שוויוני, הקדשנו הרבה יותר זמן לדיבורים על אנטי-ציונות מאשר על אנטישמיות או גזענות. כחלק מההדרכה, ניתנה לנו הזדמנות לדבר עם קן ג'קובסון, סגן המנהל הארצי של הליגה נגד השמצה. שאלתי אותו מה עמדת הארגון ביחס לשטחים הכבושים, שכן הנושא מעולם לא עלה במהלך ההדרכה. ג'קובסון השיב לי שאנחנו לא מכנים את השטחים "כבושים", אלא רק "הגדה המערבית".

החלטתי שהגיע הזמן לפרוש בסוף דצמבר 2017, כשערכנו סעודה ומסיבת הוקרה למשטרת סנט לואיס, לכבוד שני שוטרים שפענחו פשע שנאה. ההתנגדות שלי היתה להזמנתו של ג'פרי רורדה, פוליטיקאי לשעבר, קצין משטרה לשעבר, וכיום המנכ"ל והמנהל העסקי של איגוד שוטרי סנט לואיס, שמהווים חלק מ- the Fraternal Order of Police, איגוד ארצי התנדבותי של שוטרים ואנשי מערכות אכיפת החוק בארה"ב.

רורדה מוכר היטב בסנט לואיס בשל היותו תומך נלהב בעליונות לבנה, בשל ההתגרות שלו במשפחתו של מייקל בראון ובכל קהילת פרגסון, ובשל הפצת תיאוריות קונספירציה על אודות הנשיא לשעבר, ברק אובמה. לא רציתי להיות איתו באותו החדר, לא כל שכן להזמין אותו לאירוע שארגנתי. כאשר הבעתי את ההסתייגויות שלי בפני האחראי הישיר עליי בעבודה, נאמר לי בפשטות שאני חייבת להזמין אותו, ושזה ייראה לא טוב אם לא אעשה זאת.

זה הספיק לי. מצאתי עבודה אחרת ועזבתי את הליגה נגד השמצה בתחילת 2018 בתחושת בושה על שלא עמדתי על שלי. מעולם לא חשפתי את הסיבה לעזיבתי עד שכתבתי על זה לפני כחודש בציוץ בטוויטר, ומעולם לא הוצע לי ראיון עזיבה, שבו הייתי יכולה אולי לומר לממונים עליי את הסיבות לעזיבתי. בסיכומו של דבר, הליגה נגד השמצה נכונה לגמרי להשליך את האזרחים השחורים בארה"ב ואת הפלסטינים מתחת לגלגלים כדי להבטיח תרומות של גורמי ימין. עד שזה לא ישתנה, הארגון הזה לא יכול להתיימר בתום לב למחויבות ל"צדק ויחס הוגן לכל".

טאשה קמינסקי היא סופרת ופעילה בארגונים ללא כוונות רווח. היא המייסדת של "אשרינו" ו"מה טובו", שני ארגונים יהודיים ללא כוונות רווח בלב סנט לואיס. בעלת תואר שני בלימודי המזרח הקרוב ולימודי יהדות מאוניברסיטת ברנדייס, ושני תארים מאוניברסיטת פלורידה בכתיבה יוצרת ולימודי דתות. המאמר התפרסם במקור במגזין 972+. מאנגלית: אורלי נוי