הלוואי שהמחאה היתה אנרכיסטית

נראה שהמילה "אנרכיסטים" נמצאת לאחרונה בכל מקום. מראש הממשלה, בנימין נתניהו, שקרא לפעילה שהתעמתה איתו "אנרכיסטית" ולמפגינים מול המספרה שבה שהתה שרה נתניהו "פעילי האנרכיה"; דרך השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, שרק בשבוע שעבר קרא ל"אפס סובלנות כלפי אנרכיסטים שתוקפים שוטרים, פורצים מחסומי משטרה ומביאים לאנרכיה"; השר במשרד המשפטים, דודי אמסלם, שכינה את המוחים "אנרכיסטים בריונים"; ועד לשרת התחבורה, מירי רגב, שכינתה את המחאה "אנרכיה של פריבילגים".

מקום של כבוד יינתן גם לבנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, שכתב בטוויטר: "הם לא אנרכיסטים, הם טרוריסטים!" (בבחירת מילים שיותר מכל מזכירה את פזמון השיר האלמותי קאאונסא"פ של להקת 21).

גם בתנועת המחאה לא יושבים בחיבוק ידיים. רק שלשום כתב ראש האופוזיציה, יאיר לפיד, בטוויטר: "המיליציות של סמוטריץ' ובן גביר הן האנרכיסטים האמיתיים". פוסט ויראלי בפייסבוק משבוע שעבר מציג את ח"כ אריה דרעי, שר האוצר בצלאל סמוטריץ', ובן גביר בתור "באמת אנרכיסטים", ופוסטים נוספים מציגים כך את הפורעים בחווארה.

לחלופין, המוחים מנסים בכל כוחם להוכיח שהם אינם אנרכיסטים כלל וכלל. למשל, ח"כ בני גנץ בנאומו בהפגנה במוצ"ש האחרון: "אנשי המחאה לא פחות פטריוטים מכם. לא פחות אוהבים את המדינה מכם. ואם רבע מיליון המפגינים הם אנרכיסטים – אז גם אני אנרכיסט גאה" (בהיפוך על דרך השלילה).

מאותה הפגנה, הקומיקאית עדי אשכנזי פרסמה סדרת סטוריז באינסטגרם, שמטרתה לסתור את טענות המלעיזים, וכוללת את האמירה: "לא אנרכיסטים ולא נעליים". בשבוע שעבר, מפגין שנעצר על השתתפותו בחסימת נתיבי איילון אמר ל-ynet: "שירתנו בצבא ובמילואים, אנחנו ממש לא אנרכיסטים. אנחנו אוהבים את המדינה". וממש אתמול (שלישי), כתבה יו"ר מפלגת העבודה לשעבר, שלי יחימוביץ', גם ב-ynet: "עוז הנפש שמגלים עכשיו מי שכעת מכונים 'אנרכיסטים' מרשים לא פחות מהשירות המפואר שלהם בצה"ל".

אז המילה "אנרכיסטים" בכל מקום, אבל רק ככינוי גנאי. למעשה, וכיאות להלך הרוח השקרי של הפוליטיקה הנוכחית, שבו מילים מאבדות ממשמעותן, דומה שהמילה "אנרכיסטים" התנתקה ממשמעותה האמיתית והפכה לסימולקרה – ייצוג של ייצוג של ייצוג שאיבד כל קשר למקור – וכעת פירושה הוא "אנשים אלימים ובלתי מוסריים שאין לסבול את קיומם".

מצד הממשלה ותומכיה, השימוש במונח נועד להשיג לגיטימציה לאלימות משטרתית ולסתימת פיות, שהרי לכאורה אנרכיסטים ראויים לכך מעצם היותם כאלה. לכן, בנוסף המשמעות שלעיל, המילה גם משמשת קוד ל"מי שראויים לאלימות". תנועת המחאה מצידה אינה מערערת על המשמעות הזאת, אלא רק מחזקת אותה. לכן את האמירות על "האנרכיסטים האמיתיים" ואת הנסיונות הבלתי נפסקים להוכיח ש"אנחנו לא אנרכיסטים" יש לפרש כאמירה שהממשלה היא אלימה ובלתי מוסרית, ושהמפגינים אינם ראויים לאלימות. בכל מקרה, שני הצדדים מסכימים במידה שווה שאנרכיזם הוא תופעה אלימה, פסולה ובלתי מוסרית, שאין לסבול אותה ושיש לעצור אותה באלימות.

הבדל של מידה, לא של מהות

בעולם שמחוץ למכבסת השקרים הזאת עדיין יש למילים משמעות, כולל ל"אנרכיסטים". אנרכיסטים.ות הן מי שדוגלות באידאולוגיה האנרכיסטית – התנגדות כוללת לכל צורות ההיררכיה והדיכוי, ומאבק למען שחרור מהן. בראש הדיכויים שאליו מתנגדות האנרכיסטיות נמצאת המדינה וזרועותיה, על שלל צורות האלימות שהיא זורעת מדי יום ביומו, אך הביקורת האנרכיסטית על החברה היא עמוקה הרבה יותר.

כאנרכיסטיות, אנו מתנגדות לא רק לאלימות המבנית של המדינה, אלא גם למערכות של הקפיטליזם, העליונות הלבנה, הקולוניאליזם, הציונות, הפטריארכיה ההטרוסקסואלית והסיסג'נדרית, האייבליזם, הספישיסיזם ועוד צורות דיכוי רבות. על כן, למעשה, אנרכיזם מציע את הביקורת המקיפה והעמוקה ביותר נגד דיכוי באופן כללי, וספציפית נגד הניסיון הנוכחי לכונן משטר דיקטטורי.

ביקורת אנרכיסטית תגלה לנו שהמהלך הנוכחי של הממשלה נועד להנציח ולחזק את כל תחומי הדיכוי האלה באופן נרחב ומקיף, ללא יוצא מן הכלל. אך לא רק זאת, אלא גם שמעולם לא היתה פה דמוקרטיה; ושתפקידם של בתי המשפט להגן על האינטרסים של ההגמוניה ולשמש עלה תאנה שמאפשר למדינה להמשיך בשלל הדיכויים שהיא מפעילה (ובראשם כמובן, הכיבוש, האפרטהייד והטיהור האתני נגד הפלסטיניות.ים).

בעוד שהמיינסטרים של המחאה שואף לשמר את הסטטוס קוו, האנרכיסטיות מבינות שהסטטוס קוו הוא בדיוק מה שהביא אותנו לנקודה זאת. כלומר, שהמיינסטרים של המחאה לא נאבק למען הדמוקרטיה, אלא בעד שימור משטר האפרטהייד ושלל מנגנוני הכוח הדכאניים של המדינה. האנרכיסטיות יודעות שהמצב הקיים בפני עצמו היה בלתי נסבל, ושדרוש כאן שינוי עמוק ולא סתם עצירה במקום.

וזה מה שבאמת מפחיד – הן את הממשלה והן את תנועת המחאה. האנרכיזם שומט את הקרקע מתחת להגמוניה כולה. הביקורת האנרכיסטית חושפת את העובדה שרב הדומה על השונה בין שני המחנות – ההבדל ביניהם הוא הבדל של מידה, לא של מהות.

הלוואי שהמחאה באמת היתה אנרכיסטית. המחאה הנוכחית לא רק מצמצמת את הביקורת נגד המדינה ונגד הדיקטטורה שמתכוננת פה, אלא גם את שיטות הפעולה שלה. ההתעקשות של תנועת המחאה על ממלכתיות ציונית, ציות לחוק ונימוסים והליכות, מצמצמת את טווח האפשרויות ומגבילה את יעילות המחאה. נתניהו ועוזריו כבר הראו בבירור שהם לא ייתנו לדבר לעמוד בדרכם – לא למחאה הנרחבת ביותר בהיסטוריה של המדינה, לא להתראות ולגינויים מרחבי העולם, אף לא לריסוק מוחלט של הכלכלה הישראלית. במצב כזה, שיטות פעולה סמליות ועקיפות, כמו הפגנות מנומסות, חתימה על עצומות, שביתות או אפילו חסימות כבישים, פשוט לא יספיקו.

מחאה אנרכיסטית לא רק שהיתה מרחיבה את היקף הביקורת של התנועה ואת השאיפה לשחרור אמיתי, אלא גם את ארגז הכלים שנמצא בידינו לשם השגת המטרה – למשל, פעולות ישירות נגד הממשלה והאחראים להפיכה (בין אם הן כוללות עימות ובין אם לא); ריבוי יוזמות מהשטח; שיתוף פעולה ועבודה בסולידריות בין קבוצות מדוכאות שונות ולא בין קבוצות של אדוני הארץ; והמרכיב החשוב ביותר שבולט בחסרונו במחאה הנוכחית – סולידריות עם המאבק הפלסטיני, שלא רק היתה מהווה מענה פוליטי דחוף לפשיזם ההולך וגובר, אלא גם מביאה לשולחן המחאה את האוכלוסייה המדוכאת הגדולה ביותר בארץ, שנמצאת בסכנה הגדולה ביותר מהממשלה ופועלה.

בסופו של דבר, הן הדחייה של הממשלה והן הדחייה של המחאה את האנרכיזם והשימוש שלהם ב"אנרכיסטים" כקללה, חושפים את השמרנות העמוקה של שני הצדדים. המחאה אינה אנרכיסטית, וחבל. אם היא היתה כזאת, אולי למאבק היה סיכוי טוב יותר להצליח.

שירי אייזנר היא אקטיביסטית וכותבת ביסקסואלית, פמיניסטית, מזרחית ואנרכיסטית. היא מחברת הספר  Bi: Notes for a Bisexual Revolution