ההרשעה בקפריסין פוגעת בזכויות אדם ואישה

הסרט "הנערה בנהר: מחיר הסליחה" של הבמאית שרמין עובייד צ'ינוי (2015) חושף עובדה מטרידה לגבי מערכת המשפט בפקיסטן. החוק האוסר על רצח על כבוד המשפחה, מסתבר, מכיל בתוכו סעיף המאפשר למשפחה למחול לרוצח ובכך לחון אותו מעונש. כך קורה שבמדינה שלפי הערכות של ארגוני זכויות אדם יש בה כ-1,000 מקרי רצח של נשים בשנה על רקע כבוד המשפחה, כמעט לא מוגשים כתבי אישום.

הסיפור מסתבך, כמובן, כאשר הרצח לא מצליח. במקרה כזה, קורבן ניסיון הרצח נדרשת למחול בעצמה למי שניסה לרצוח אותה. החוק אמנם תוקן שנה לאחר צאת הסרט לאקרנים, כך שהמשפחה לא יכולה להעניק מחילה מלאה – אך הסרט נותר כעדות מזוויעה לרמת הלחץ שמופעלת על נשים לחזור בהן מתלונותיהן.

התפישה שתלונה שמגישתה חזרה בה לגביה היא תלונת שווא היא תפישה מקובלת, אך גופותיהן של נשים רבות – ובהן תהילה נגר, שנרצחה על-ידי בן זוגה בדצמבר 2016 והגישה חודשיים לפני כן תלונה על אלימות בין בני זוג וחזרה בה; האלה פייסל-סלאם, שנרצחה על-ידי בעלה בפברואר 2010, וגם היא הגישה תלונה על אלימות במשפחה שבוטלה בעקבות לחץ בני משפחתו; ורבקה שימקו שחזרה בה בשש מתוך תשע התלונות שהגישה, כשהביטול האחרון היה שבוע לפני שבן זוגה רצח אותה באפריל 2002; מוטלות כעדות נגד מובהקת לתפישה זאת.

המשטרה אינה מפרסמת נתונים סטטיסטיים על מספר התלונות שמבוטלות, אולם יש לזכור כי אלימות כלפי נשים – הן אלימות בתוך המשפחה והן אלימות מינית – היא תחום שסובל מתת דיווח. כך לדוגמה, לפי מדד האלימות של המשרד לביטחון פנים, רק כ-30% מהתלונות שמתקבלות במרכזי הסיוע מוגשות למשטרה.

הסיבות לתת הדיווח ידועות, וכוללות בושה, התמודדות עם טראומה, קושי בהוכחת העבירה, ופחד ממה שנקרא "אונס שני" – החוויה השלילית והאלימה שנשים עוברות במערכת אכיפת החוק ובמערכת המשפט כאשר הן מתלוננות על עבירת מין. קל להבין מדוע אישה שמתמודדת עם ההשלכות הרגשיות של תקיפה מינית עשויה לחזור בה מתלונתה, כדי להימנע מלהוסיף להשלכות האלה גם את קשיי ההתמודדות עם החקירה וההליך המשפטי.

הכותרות שחגגו אתמול את הרשעתה של הצעירה מאיה נאפה, שהאשימה 12 ישראלים באינוסה בהאשמת שווא, לוו בציטוטי עורך דינם של הנערים על כך שאותה צעירה פוגעת פגיעה חמורה בנשים. אך למעשה, ההרשעה כפי שהתנהלה היא בעצמה פגיעה חמורה בזכויות אדם ואישה.

ההצהרה שעליה התבססו שחרור הנאשמים והתביעה נמסרה על ידי המתלוננת מבלי שהיו לצדה מתרגם ועורך דין, כנדרש על ידי אמנת זכויות האדם האירופית שקפריסין חתומה עליה. החשד להודאה כפויה נתמך גם בעדותו של הבלשן המשפטי שבחן את ההצהרה, ד"ר אנדרה ניני, שקבע כי בלתי סביר שהטקסט נכתב או נאמר על ידי אדם ששפת אמו היא אנגלית, בין היתר בגלל ביטויים כמו "doing sexual intercourse", שגיאות דקדוק שמאפיינות דוברי אנגלית כשפה שנייה ולא מתרחשות אצל דוברי שפת אם.

עורך הדין של המתלוננת מקפריסין אמר ל"גארדיאן" כי השופט סירב לדרישת ההגנה לבחון עדויות המצביעות על כך שבוצע אונס, והצהיר ש"זה אינו משפט אונס, אני לא אבחן אם היא נאנסה או לא". הבחירה השיפוטית לא לקחת בחשבון את האפשרות כי הפשע אכן בוצע שומטת את כל האפשרות לבצע משפט צודק בנושא זה. ויותר מכך – הבחירה לפרסם בפסק הדין כי "לא היו שום אונס או אלימות" לאחר הסירוב לעיל הופכים את הפסיקה למטרידה עוד יותר.

הקביעה כי הפשע לא התבצע מבלי ששאלת ביצועו או אי ביצועו לא נבחנה כלל בבית המשפט היא מסר לנפגעות.ים באשר הן – החשד, העול, הנטל, כולם מונחים על כתפיכן. הלחצים המופעלים עליכן כקורבנות עבירה מכל עבר הם בעיה שלכן. אנחנו נאמין לכן רק בפעם הבודדת שתגידו בה שלא קרה כלום – ואז גם תצטרכו לשלם את המחיר על כך שאמרתן אחרת.

רחלי סעיד היא כותבת, עורכת, מתרגמת ואקטיביסטית