הגיע הזמן שהאיחוד האירופי יכיר במדינה פלסטינית

"מדוע אינכם מכירים במדינה הפלסטינית? הרי מדינות האיחוד האירופי מיהרו לארח את ועידות השלום שאימצו את פתרון שתי המדינות".

את השאלה הזאת הפניתי פעמים רבות לשרי חוץ ולקונסולים ממדינות האיחוד האירופי שחזרו והדגישו כי פתרון שתי המדינות הוא הפתרון היחיד, גם אם טראמפ קובע אחרת. בתשובותיהם עולות תמיד אותן שלוש נקודות.

הראשונה היא שגם אם יכירו במדינה פלסטינית, הם סבורים כי האזרח הפלסטיני לא יפיק מכך כל תועלת ממשית ולא יחוש שינוי אמיתי בשטח. השנייה היא שלפי עמדת האיחוד האירופי, מדינה פלסטינית חייבת להיות תוצאה של משא ומתן בין שני הצדדים ולא הכרזה חד-צדדית. השלישית היא שהמצב הפנים-פלסטיני אינו יציב, הפילוג הפלסטיני מתחזק ובפוליטיקה הפלסטינית אין דמוקרטיה ובחירות, וכל התנאים הללו נחוצים ליציבותן של מדינות.

פלסטין? לא על סדר היום

תירוציהם של הדיפלומטים האירופים דורשים חשיבה ותגובה, ובהקשר זה אני מבקשת להעלות כאן כמה הצעות.

ראשית, אין כל מסמך כתוב או הסכם פנימי בין מדינות האיחוד האירופי שמונע מכל מדינה לחוד להכיר במדינה הפלסטינית. כל חברה באיחוד נהנית מעצמאות ומסמכויות שכוללות בין היתר הכרה במדינות אחרות באופן חד-צדדי. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא ההכרה שזכינו לה מצד שבדיה, אחת המדינות החשובות והיציבות באיחוד האירופי.

שנית, מדינות האיחוד האירופי הכירו בישראל בזו אחר זו במרוצת השנים. כל מדינה עשתה זאת על פי האינטרסים שלה, ואף אחת מהן אינה מכחישה שישראל קמה באופן חד-צדדי בשנת 1948. אם כן, מדוע נתלות מדינות האיחוד האירופי בנימוק ה"חד-צדדיות" במקרה של פלסטין?

שלישית, עלינו להודות על האמת: הכרה במדינה פלסטינית אינה נמצאת על סדר היום של האיחוד האירופי. גם לא הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולא ההתנחלויות ותוצרתן, שהיא בלתי חוקית מלכתחילה. האיחוד עסוק בראש ובראשונה בפליטים ובמהגרים ובמציאת פתרונות להתחממות הגלובלית, לאנרגיה ולבעיות הטרור וההברחות. בראש מעייניו עומדות הבעיות הפנימיות הנוגעות לאזרחיו. לכן עלינו לעמול ברצינות ובשיטתיות כדי להשפיע על המחלקות לענייני המזרח התיכון במשרדי החוץ של מדינות האיחוד, ולשכנע את בריסל להציב את הנושא על סדר היום.

רביעית, רוב מדינות האיחוד תומכות בבעיה הפלסטינית ומגלות אהדה כלפיה. אירלנד, ספרד וצרפת אף מוכנות יותר מאחרות להכיר במדינה פלסטינית, אולם אין להן את היכולת או הכוונה להתעמת עם ארצות הברית באופן עצמאי. כל אחת מהן מחכה לזולתה כדי שתוכל לנקוט עמדה אחידה. לצד זאת, האיחוד עשוי לחפש בריתות חדשות, למשל עם קנדה, סין ויפן, שיוכלו לעמוד מול ארצות הברית.

חמישית, עלינו להתמקד דרישותנו לאיחוד בתביעה לסיום הכיבוש, ולא רק בדרישה למדינה. בשונה מהדרישה להכרה במדינה פלסטינית, אם נתבע את סיום הכיבוש איש לא יעז לטעון שהדבר לא ישנה את חייו של האזרח הפלסטיני. איש לא יעז למצוא צידוקים או תירוצים להפקרת העם הפלסטיני לפשעי הכובש ולשלילת זכויות אדם ואזרח מהפלסטינים.

שישית, הפילוג הוא אסון לאומי. לא זו בלבד שהוא הורס את הפרויקט הלאומי בפלסטין, הוא גם מחליש את עמדתנו כלפי חוץ. כאן, אי אפשר להאשים את נציגי האיחוד האירופי כאשר הם מציגים את הפילוג כחסם בפני הכרה שלהם במדינה פלסטינית.

מבחינה לאומית ומעשית עלינו לדרוש מהקהילה הבינלאומית את סיום כיבוש 67', ועלינו לעשות זאת בכל דרגי הייצוג של אש"ף והדיפלומטיה הפלסטינית. לאחר מכן, ובמקביל למהלך דיפלומטי למימוש זכותנו להכרה, עלינו לפעול במישור הפנימי לסיים את הכיבוש, לקיים בחירות ולכבד את הדמוקרטיה. מדינות העולם התומכות בפתרון שתי המדינות, ובמיוחד מדינות אירופה שהכירו בישראל כמדינה, משקיעות ממון ומאמץ במשילות הפלסטינית ובבניין המוסדות, מתוך אמונה בשלום ובפתרון שתי המדינות. אנו מודים להן על כך, אך עליהן להכיר בסתירות שבמציאות הנוכחית.

אם נציגי מדינות האיחוד באמת אינם רואים את התועלת המעשית בהכרה במדינה פלסטינית, עלינו לשאול אותם: האם הכרה כזאת תחולל נזק?

ד"ר דלאל עריקאת היא חוקרת ופובליציסטית פלסטינית. המאמר המלא התפרסם ביומון אלקודס. גרסה זו מתפרסמת במסגרת "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט המשותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת. מערבית: צאלח עלי סואעד.