האתגר של המשותפת: לקיים שיח מול חברה קולוניאלית

על רקע האיום על עצם קיומנו, אין לנו פריבילגיה לעמוד מהצד. הפגנה בסח'נין נגד ארגוני הפשע בחברה הערבית, 22 בינואר 2026 (צילום: מיכאל גלעדי / פלאש90)

לעיתים קרובות מצמצמים את פרויקט הרשימה המשותפת לכדי כלי פנימי בלבד בזירה הפוליטית הישראלית, שמטרתו להפיל ממשלות ימין או להתמודד עם דמויות מסוימות. קריאה זו מתעלמת מההקשר העמוק יותר של לידת הפרויקט ומהשינויים שחלו בו לאורך הזמן.

נכון, הקמת הרשימה המשותפת התרחשה על רקע העלאת אחוז החסימה – צעד מוסדי שאיים להדיר את המפלגות הערביות מהייצוג הפרלמנטרי. אך מה שהחל כתגובה טקטית נקודתית עשוי להפוך – בלשונו של מקס ובר – ל"תוצאה בלתי מכוונת": כלומר, לפרויקט פוליטי פלסטיני החורג מתנאי היווצרותו המיידיים והופך למסגרת המבקשת לארגן אחדות שורות, לבנות כוח קולקטיבי ולעצב אופק פוליטי שמעבר לעצם ההישרדות בתוך המשחק הפרלמנטרי.

>> "צריך להיות מטורף כדי להתנגד להקמת המשותפת"

פוטנציאל זה אינו מבטל את העובדה שהמפלגות התייחסו לרשימה המשותפת בדרכים מגוונות, המשקפות הבדלים עמוקים יותר בתפיסות פוליטיות ובאסטרטגיות שלהן. יש שראו במשותפת מסגרת פנימית לארגון החברה הפלסטינית בישראל ולחיזוק אחדותה, ואחרים התייחסו אליה ככלי להשפעה על השדה הפוליטי הישראלי ולפעולה בתוכו. הבדלים אלו באו לידי ביטוי בעמדות ובפרקטיקות של חד"ש, בל"ד, רע"ם ותע"ל.

אולם הבדלים אלו אינם שוללים את האפשרות הטמונה במשותפת כפרויקט פוליטי החורג מהיותו תגובה בלבד. כיום, על רקע התמורות העמוקות בישראל, אין לנו הפריבילגיה לעמוד מן הצד. אנו ניצבים וניצבות מול מציאות פוליטית המאיימת על עצם קיומנו ומעצבת מחדש, באופן רדיקלי, את תנאי חיינו. אומנם ההתמודדות עם הימין הפשיסטי הקולוניאלי-התיישבותי והמאמץ להדיחו חיוניים ביותר, ואין להמעיט בחשיבותם, אך יש להבין יעד זה כחלק מפרויקט רחב יותר.

פרויקט רחב זה טמון בחשיבה מחודשת ויסודית על צורות הארגון הפוליטי של הפלסטינים בישראל, ובהגדרה מחודשת של מקומם ותפקידם בתוך הפרויקט הלאומי הפלסטיני בכללותו. איננו מרכז הפרויקט הלאומי הפלסטיני, אך גם איננו שוליים בו. מיקומנו מחייב פיתוח כלים פוליטיים חדשים וצורות ארגון המסוגלות להיענות לאתגרי הרגע ההיסטורי, מבלי ליפול לאשליית ההכרעה או לשיתוק של חוסר אונים.

לפיכך, חשיבה מחודשת על ההתארגנות הפוליטית אינה עוד מותרות אינטלקטואליות, אלא הכרח פוליטי ואתי. זו משימה שאינה נחלת ההנהגה או האליטות הפוליטיות בלבד, אלא נוגעת לכולנו כפעילים ופעילות. על אף הביקורת המוצדקת על העבודה הפרלמנטרית ומגבלותיה, עדיין חסרות לנו חלופות ברורות ויעילות לבחירת הנהגה קולקטיבית ולייצוג פוליטי. לכן העבודה דרך הפרלמנט הישראלי, על כל הסתירות הכרוכות בה, נותרת כלי שיש לשלבו בתוך אסטרטגיה מקיפה, ואין לראות בו אופק סופי או שלם.

הרשימה המשותפת, כמודל של פעולה מאוחדת, עוררה עניין חסר תקדים בתקשורת הפלסטינית, הערבית והבינלאומית, וכן בקרב מעגלי קבלת החלטות – דבר המעיד על הפוטנציאל הטמון בפעולה קולקטיבית מאורגנת, חרף מורכבותה. במקביל, וזאת יש להדגיש, ועדת המעקב העליונה נותרה המסגרת הכוללת והרחבה ביותר לייצוג הפלסטינים בישראל. למרות מגבלותיה, היא עדיין זירה מרכזית ומשותפת, הכוללת גם את מי שמחרימים את הבחירות לכנסת, וניתן וראוי לפתח אותה באופן שיחזק את אפשרויות הפעולה הקולקטיבית.

מייצג חלק לא שולי בחברה שלנו. מנסור עבאס עם יאיר גולן, ינואר 2026 (צילום: טל גל / פלאש90)

במסגרת הדיון הפנימי יש להתעכב גם על המחלוקת עם קו ההנהגה של יו"ר רע"ם, מנסור עבאס, המייצג חלק לא שולי בחברה שלנו. למרות המחלוקות הרבות מול הקו שלו, אין לנהל את הדיון באמצעות האשמות או הדרה, אלא במסגרת שיח ביקורתי, רציני ואחראי. עצם קיומם של הבדלים ממשיים אינו עדות לחולשה, אלא למה שעשוי להיות פתח לחשיבה קולקטיבית עמוקה יותר על תנאי הפעולה הפוליטית וגבולותיה.

בהקשר זה יש להתייחס גם לטענה הרווחת כי "אין הבדל בין השמאל הציוני לבין הימין הפשיסטי". מנקודת מבט סוציולוגית, מדובר בהשטחה של השדה הפוליטי, כלומר במחיקה של הבדלים פנימיים בתוך מבנה הכוח. אומנם קיימת המשכיות מבנית בפרויקט הציוני כפרויקט קולוניאלי-התיישבותי, שהפך במובנים רבים לפרויקט בעל ממדים השמדתיים, אך אין בכך כדי לבטל הבדלים בעלי משמעות.

תיאוריות של מדינה והגמוניה מלמדות כי מערכות שלטון אינן פועלות באמצעות כפייה בלבד, אלא גם בדרכים משתנות של הגמוניה, המייצרות הסכמה ומעצבות מחדש יחסים חברתיים ופוליטיים. הספרות על קולוניאליזם התיישבותי מראה אף היא כי פרויקטים קולוניאליים אינם מקשה אחת, אלא אמצעים המשתנים לאורך זמן, מצורות "אינטגרטיביות-ליברליות" לצורות אלימות ומדירות יותר, עד כדי השמדה ישירה – כפי שאנו עדים ועדות לה בעזה – או למה שאני מכנה "סוציופוליטיסייד", כלומר ניסיון לפרק את יסודות הקיום הקולקטיבי של הפלסטינים בישראל ולעצבם מחדש במסגרת הסדר הקולוניאלי.

במקרה הפלסטיני, הבדל זה אינו תיאורטי בלבד, אלא בעל השלכות חומריות ממשיות. אף שמצבנו לא היה אידיאלי גם בתקופות של הממשלות המכונות "השמאל הציוני" – ודי להזכיר את הרג 13 האזרחים הפלסטינים באירועי אוקטובר 2000 – הרי שכיום אנו עדים למעבר לימין פשיסטי שלטוני וחברתי, שנטיותיו לטרנספר ולהשמדה מובהקות יותר. מעבר זה מתבטא, בין היתר, במדיניות אלימה וישירה יותר של הדרה וגירוש – בירושלים, בגדה, בעזה וביחס לפלסטינים בישראל.

מצב זה מחייב קריאה פוליטית וסוציולוגית מדויקת, שאינה נופלת למלכודת של השוואה מוחלטת, אך גם אינה נאחזת באשליה של הבדל מהותי. בה בעת, יש להיזהר מן התפיסה הרואה ב"הרס" או "חורבן" דרך לגאולה. תפיסה זו, המופיעה לעיתים גם בקריאות רדיקליות, מניחה כי החרפת המשבר תוביל בהכרח לשחרור. אולם מנקודת מבט סוציולוגית ומוסרית, גישה זו מתעלמת מן המחירים האנושיים הכבדים ומתייחסת לחיי אדם כאל אמצעי היסטורי בלבד.

כל פרויקט של שחרור חייב להביא בחשבון את המחיר האנושי ולשאוף לצמצומו, תוך איזון בין אופק פוליטי לבין יכולת נשיאה חברתית. שחרור אינו אירוע המתרחש לאחר חורבן, אלא תהליך היסטורי מורכב הנבנה באמצעות ארגון, הצטברות ופעולה פוליטית אחראית.

מהעבר השני, עולה גם הצורך בפיתוח שיח פוליטי חדש המופנה אל החברה היהודית בישראל. שיח שאינו מסתפק בפנייה לליברליות הישראלית שתציל את עצמה, ואינו מצטמצם בקריאה טקטית להצביע לרשימה המשותפת כדי להפיל את בנימין נתניהו, אלא מבקש לערער על עצם ההיגיון ההגמוני שעליו מושתתת המערכת.

הדירו את החברה הערבית. שקמה ברסלר בהפגנה מחוץ לכנסת, 27 במרץ 2023 (צילום: אריק מרמור / פלאש 90)

שיח כזה אינו יכול להישען על המסגרות המוגבלות שהתגלו במחאות נגד הרפורמה המשפטית וחשפו את גבולות הליברליות הישראלית, שכן אלו התקיימו לצד המשך המלחמה בעזה. נדרשת כאן הצעה פוליטית ואתית אחרת: כזו הפונה לחברה היהודית מתוך עמדה ביקורתית וקוראת לפירוק מבני הפריבילגיה והעליונות, ולא לשחזורם בגרסה "מתונה" יותר.

עם זאת, יש להכיר בכך שמדובר במשימה קשה במיוחד, בייחוד ברגע שבו עמנו בעזה נתון להשמדה, בעוד רוב מכריע של החברה הישראלית תומך במלחמה זו ובהסלמה האזורית, לרבות המלחמות באיראן ובלבנון.

זהו פרדוקס כבד מבחינה מוסרית ופוליטית: לפתח פרויקט פוליטי המופנה אל חברה בעלת מבנה קולוניאלי הנוטה לפשיזם ולהשמדה, שנבנתה מלכתחילה על חורבות קיומך. ואף על פי כן, דווקא בתנאים אלו, מיקומנו הפוליטי והמוסרי מחייב אותנו שלא לוותר על כיוון זה, אלא להמשיך לפתחו מתוך מודעות ביקורתית ואחריות, ללא אשליות אך גם ללא כניעה. לשקף לחברה הישראלית את אחריותה לנכבה, להשמדה ולכך שאנחנו, הפלסטינים בישראל, נמצאים תחת איום קיומי.

שיח עם החברה הישראלית אמור להניח בסיס לפרויקט דמוקרטי אמיתי, המבוסס על שוויון מהותי ועל שותפות פוליטית שאינה נשענת על שליטה או עליונות, אלא על הכרה הדדית וצדק. פרויקט החורג מניהול המשבר בתוך הסדר הקיים לטובת חשיבה מחודשת על יסודותיו, באופן המאפשר חיים משותפים ללא עליונות אתנו-לאומית או ריבונות בלעדית.

לכן, חרף הניסיונות לצמצם או למסגר את רעיון הרשימה המשותפת בתוך גבולות ליברליים צרים, הפוטנציאל הפוליטי שלה רחב בהרבה. מדובר בניסיון, לא שלם, לבנות אופק פוליטי פלסטיני בישראל, המחבר בין ארגון, ייצוג ושחרור.

ברגע היסטורי זה אנו זקוקים וזקוקות לארגון, לדמיון פוליטי ולאומץ להציע חלופות, אך גם להבנה כי חלופות אינן נבנות יש מאין, אלא מתוך המציאות עצמה, על כל מורכבותה וסתירותיה.

פרופ׳ אריז' סבאע'-ח'ורי היא מרצה במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ובאוניברסיטה העברית בירושלים, וחברה מקימה של "פורום הכרמל" – פלטפורמה לחשיבה פוליטית וחברתית