במקום מדינה, ישראל היא היום כלי לשליטה יהודית במרחב

כולנו מניחים שהמדינה היא מסגרת פוליטית, חברתית ומשפטית הכוללת בתוכה את כל מי שנמצא  בתחומה. אנו מציבים אותה כנקודת התייחסות לכל דבר ועניין. היא במרכז, והכל צריך לרקוד לפי החליל שלה או להישפט על פי האינטרס שלה. לכן קשה לנו לזהות  שהמדינה יכולה להתגלות כמשהו שהוא לא מדינה. אבל זה המצב בישראל. אני מציע לראות את ישראל לא כמדינה, אלא כמצב שליטה של הרוב היהודי במרחב שבין הים לנהר. אולי המייסדים התכוונו להקים כאן מדינה ככל המדינות, אולם יורשיהם המירו את המדינה במצב של שליטה על עם אחר.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

שליטה בעם הפלסטיני מתקיימת כבר עשרות שנים. אבל  בשנים האחרונות היא משנה אופי, משילה מעל עצמה את ה"פוליטיקלי קורקט" והופכת מממלכתיות למראית עין, מפרגמטיות שיש בה מן החמלה וגם מן הבושה, לשליטה מתאכזרת מיום ליום. וכשלשליטה הזו אין לגיטימציה וצידוק פוליטי מדיני,  השליט עובר לאלימות שלטונית גלויה. זה המצב בין הים לנהר. אכן,  השימוש באלימות השלטונית משתנה מאזור לאזור ומנקודה לנקודה, אבל התהליך הוא אחד: מעבר ממצב של מדינה למצב של שליטה. הדבר נכון ליחסים עם הפלסטינים במרחב, אבל שליטה היא שם המשחק גם בתוך החברה היהודית. מה שנקרא "האליטות החדשות" מנסות לבטל את ה"אמנה החברתית" בתוך החברה היהודית, שעמדה בבסיס קיומה של המדינה ושל החברה. כלומר, גם בתוך החברה היהודית האליטות עוברת מהסדרה לשליטה.

פלסטינים עוברים במחסום קלנדיה. השליטה היהודית בפלסטינים ובמרחב הפכה לשיקול המרכזי (אורן זיו / אקטיבסטיל

אני מאמין שהמניע לתהליך הזה נעוץ בעובדה שהאליטות היהודיות במרחב, ולא פחות מכך חלק מהאליטות היהודיות בחו"ל, גילו שהמדינה – יצירתם של המייסדים – מוגבלת במקסום הרווחים הכלכליים, המדיניים והאסטרטגיים.  מדינה מחויבת לחוק הבינלאומי, לדיני מלחמה, להפרדת רשויות, למשפט צדק, לתקינות הממשל ולעמידה בסטנדרטים של טוהר מידות ומניעת שחיתות ציבורית. מדינה גם מחויבת לנסות להסדיר את הסכסוך, לחלק באופן צודק את משאב המים עם ירדן, להעניק שוויון הזדמנויות לאזרחים הלא-יהודים ולהקצות להם משאבים ציבוריים. המונח ממלכתיות מחייב מידה לא מבוטלת של הגינות וגם של בושה.

הממלכתיות הפכה למעמסה

אבל הממלכתיות הזו נתפסת היום כמעמסה שלא מאפשרת לאליטות היהודיות להבטיח את העליונות שלהן במרחב במסגרת המדינה המוכרת עד כה. אם המדינה, כישות מדינית פוליטית, מוגבלת בהיותה מדינה, אז עדיף לעבור לשליטה ישירה של הרוב היהודי.

מנקודת המבט של  האליטות היהודיות השליטות, אין בעיה שהמדינה תצומצם ותוגבל, תוגבל היכולת של המתנגדים להחליף את השלטון, הדמוקרטיה האתנית תבוטל כליל. אין בעיה שהמדינה תיבלע בתוך הרוב היהודי ויקום כאן משטר, שהוא לא מדינה אבל מבטיח הגמוניה יהודית. במסגרת זו ניתן לראות את התפקיד שניתן לפרויקט ההתנחלות בתהליכי השליטה בגדה המערבית ובדיכוי האוכלוסייה שם. במסגרת זו אפשר להרוס כפר שלם בח'אן אל אחמר וניתן להרוס את אלערקיב עשרות פעמים. במסגרת הזו ניתן לראות מעורבות  של קהילות יהודיות מסוימות בחו"ל בפרויקט ההתנחלות ובמעלליו.

אנו בעיצומו של התהליך הזה.  הוא לא מורגש כל עוד המצב עדיין בשליטה. אנחנו מוּנעים  משני כוחות חזקים. הראשון, כוח אינרציה של היותנו אזרחים במדינה, והשני –  הרצון שלנו להאמין שהמדינה קיימת כמסגרת פוליטית, חברתית ומשפטית האמורה להבטיח לנו צרכים בסיסיים כמו  הגנה,  פרנסה וסדר. ולכן, גם אם אנחנו מבחינים בתמורות ורואים כיצד המדינה משתבשת ומצטמצמת לטובת הגמוניה מלאה של העם היהודי, לא נמהר להודות בכך ולשנות את דפוסי החשיבה והפעולה בהתאם.

אבל המציאות היא שבפועל המדינה בוטלה לטובת העם היהודי – זה החי במרחב כאן, וזה שלא חי כאן. הפעילות הקדחתנית של כוחות מסוימים ביהדות בעולם לא מופנית לחיזוקה מדינת ישראל – שצומצמה כאמור – וגם לא לתמיכה בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אלא כדי להבטיח שליטה יהודית במרחב בין הים לנהר. זו משמעות הברית הגלויה עם ממשל טראמפ, זוהי התפיסה האסטרטגית של האליטות המנסות  לנצל את הקריסה במרחב הערבי, במיוחד מאז  2011.

אם נסתכל על המרחב בין הים לנהר ממעוף הלוויין, נגלה דרגות שונות של שליטה יהודית בעם הערבי הפלסטיני ובקבוצות החיות כאן. רצועת עזה הפכה להיות מושג מכובס לגטו עזה, שבו כשני מיליון איש ואיש נצורים מאחורי גדרות תיל, ואלה שבחוץ מביטים על הנצורים כאילו הם  איום שטני. אם נסתכל על הגדה המערבית, נגלה שם מכלאות דומות. מצבן אולי יותר טוב, אבל גם הן תחומות בגדרות, במחסומים ובצווי אלוף. גם הרשות הפלסטינית הפכה כלי שרת במערכת השליטה היהודית.

גם אם נסתכל על ג'סר אלזרקא בחוף, ועל  נצרת וסכנין, נראה מובלעות שמצבן טוב יותר והתמזל מזלן שהמשטר הצבאי בהן הסתיים, אבל היחס אליהן נשאר כפי שהיה. לשליטה היהודית יש פנים רבות, מכוערות יותר ויפות פחות, מוצפנות וגלויות, אבל היא קיימת בכל מקום.  היא קיימת באזרחות הרעועה של כ-1.7 מיליון פלסטינים החיים בישראל. היא באה לידי ביטוי בתלות של הישוב הערבי ומעמד הביניים הערבי בעיר היהודית, במניפולציה השלטונית ביחסה אל העדות המרכיבות את המיעוט הערבי הפלסטיני בישראל,  בתכנית 922 של הממשלה לפיתוח הישובים הערבים, במדיניות הקרקעות, התכנון והבנייה, ובבקרה ה"אורווליאנית" על החינוך הערבי, על הכשרת המורים הערבים ועל השמתם.

אנחנו בשלב חדש. מתהווה כאן סוג אחר של שלטון, הקרוב יותר לשליטה של קולוניאליסטים בקולוניה ובילידים.  המדינה שהייתה פה – ומלאכת בנייתה לא הושלמה – פינתה את מקומה לאליטות שרוצות לשלוט כאן מכוח הכוח ולא מכוח הלגיטימציה. אליטות הטוענות שהן עושות זאת  בשם כל העם היהודי ולטובתו, גם אם טובתו מחייבת – לפי תפיסתם – לבטל את המדינה ולעבור לשליטה ישירה של עם אחד על עם אחר ועל המרחב.

זו הסיבה שבית השפט הגבוה לצדק מסרב להכיר בלאום ישראלי, משום שהוא נותן עדיפות ללאום היהודי, לא לאזרחות. זה מה שמסביר את  הגישה של האליטות ההגמוניות במרחב. הן לא מתחשבות בפלסטינים, רואות בהם יצורים  חסרי כל מעמד וזכויות, אובייקט שניתן לחבוט בו, להשפילו, לסגור אותו במכלאות ובערים, להפקיע את קניינו, את נכסיו ואת הטריטוריה שיושב עליה. זו התוצאה הבלתי נמנעת של המבנה הפילוסופי הדטרמיניסטי של גישה קולוניאליסטית המכוונת לשלוט.

מרזוק אלחלבי הוא משפטן, עיתונאי וסופר, בעל טור קבוע בעיתון "אל-חיאת" הלונדוני ועמית בפורום לחשיבה אזורית