בלי ציפוי דמוקרטי, לכיבוש הישראלי לא יהיו יחסי ציבור

"למה האומות שלנו בעלות ברית כה גדולות?", תהה בנימין נתניהו בדברים שאמר לנשיא צרפת עמנואל מקרון בעת ביקור בפריז ביוני 2018 לכבוד 70 שנה להקמתה של ישראל, "אני חושב שאת התשובה אפשר לתמצת בשלוש מילים: Libertè, egalitè, fraternitè (חירות, שוויון, אחווה, הססמאות של המהפכה הצרפתית; מ"ר)… כמו צרפת, ישראל היא דמוקרטיה גאה, גאה על הרקורד שלה בהגנה על החירות בלב המזרח התיכון. זהו אכן הישג יוצא דופן כי בשבעים שנים לא היה אפילו רגע אחד, שנייה אחת, בה הדמוקרטיה בישראל הועמדה בסימן שאלה".

ובכן, הרגע הזה, השנייה הזו, שבהם סימן שאלה מרחף מעל הדמוקרטיה הישראלית, כנראה הגיעו, לפחות בעיניו של מקרון. לפי העיתון "לה מונד", מקרון אמר לנתניהו, בעת פגישתם בפריז בסוף השבוע, כי אם הרפורמה המשפטית שהוא מקדם תתממש כפי שפורסם, צרפת "תיאלץ להסיק כי ישראל התנתקה מהתפיסה הרווחת של הדמוקרטיה". כלומר אם נתניהו שיווק את ישראל כמבצר של "חירות במזרח התיכון" כדי להוכיח למדינות כמו צרפת או מדינות מערביות שיש בינן ובין ישראל "שותפות של ערכים", עכשיו המוצר הזה נראה פגום. נתניהו, כאיש שיווק, בוודאי מודע למשמעות ירידת הערך של המוצר שהוא משווק.

כמובן, בכל מה שנוגע לפלסטינים, ישראל לא היתה דמוקרטיה אפילו לא לשנייה אחת. מהנכבה, דרך הממשל הצבאי, ועד לכיבוש ב-1967, ולהפרה השיטתית של זכויות הפלסטינים בשטחים הכבושים, כמו שמתועד באין ספור דו"חות של ארגוני זכויות אדם ושל האו"ם, האחרון שבהם מאת הדווחית המיוחדת פרנצ'סקה אלבנזה. מקרון, כמו מנהיגים אחרים בעולם, בוודאי מודע לכך. אבל כל עוד ישראל הריבונית פעלה פחות או יותר כדמוקרטיה, למקרון ולאחרים היה נוח להעלים עין ממה שקורה מעבר לקו הירוק, ולראות בכיבוש ובאפרטהייד בשטחים כמעין "תאונת דרכים" שאירעה לדמוקרטיה הישראלית.

הדימוי של ישראל כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" שימש במשך עשרות שנים כנכס אסטרטגי של ישראל, לא רק בימי נתניהו, אחת הסיבות – אם כי כמובן לא היחידה – לכך שישראל נהנתה מחסינות בינלאומית ביחס לכיבוש. מערכת המשפט העצמאית יחסית, העיתונות החופשית, הליברליות לכאורה ביחס לקהילה הלהט"בית, השיווק האגרסיבי של תל אביב כאחת הערים המגניבות בעולם – כולם שירתו את הדימוי הזה. אפילו המושג של "אומת הסטארט-אפ" עזר לצייר לישראל דימוי של מקום יצירתי, חופשי, חלק בלתי נפרד מהמערב.

חזרה לפגישה של נתניהו עם מקרון. מיד אחרי הכותרת הבעייתית ב"לה מונד", מיהר "מקור מדיני" ישראלי להבהיר לעיתונאים ישראלים שנתניהו "התרשם שמקרון לא היה בקיא בכל פרטי הרפורמה". זו טענה מפוקפקת משתי סיבות. האחת היא שהרפורמה הזו לא כל כך מסובכת. לשר המשפטים יריב לוין לקחו בדיוק שלוש דקות וחצי (מדדתי, בהנחה שהעובדה שמנחם בגין היה הסנדק של לוין לא נספרת כחלק מהרפורמה) להסביר אותה כשהשיק אותה לפני חודש – פסקת התגברות ברוב של 61 ח"כים, רוב מוחלט לממשלה בוועדה למינוי שופטים, ביטול עילת הסבירות, הפיכת היועצים המשפטים למינויים אישיים, שעצתם אינה מחייבת. אני משוכנע שאפשר היה להסביר למקרון את הרפורמה אפילו בפחות משלוש וחצי דקות: הממשלה בישראל תעשה מה שבא לה, ושום בית משפט לא יעצור אותה.

עניין שני: אף שסביר שהשליטה של מקרון בעברית אינה עולה על השליטה שלו בהונגרית, מקרון הוא אחד הדוברים הבולטים באירופה נגד המהפכה האנטי-דמוקרטית של ויקטור אורבן בהונגריה. כך, לדוגמה, כאשר מפגין קרא לעברו קריאות בעצרת בחירות באפריל 2022, ענה לו מקרון: "אתה יכול לצעוק אפילו 'להפיל את הרפובליקה', מותר לך, אבל זה ההבדל בין לחיות בצרפת, בשטרסבורג, ובין לחיות בהונגריה".

כשצרפת הפכה לנשיאה התורנית של האיחוד האירופי בראשית 2022, הסביר מקרון שקידום "שלטון החוק" באירופה יהיה המשימה העיקרית שלו. "אנחנו דור המגלה מחדש כיצד אפשר להפוך לשבריריים את הדמוקרטיה ושלטון החוק", הוא אמר, הפעם בלי לנקוב במפורש בשמה של הונגריה או של פולין. שלטון החוק, הוסיף מקרון, הוא לא "המצאה של בריסל", אלא חלק מההיסטוריה האירופית. "סוף שלטון החוק הוא ההתחלה של הטוטליטריות".

אף שכאמור לא נקב בשמה של הונגריה, בבודפשט הבינו היטב למי הדברים מכוונים. "מקרון מצביע על הונגריה ופולין בנוגע לשלטון החוק", אמרה הכותרת של האתר "הונגריה היום". "אנחנו מצפים שהנשיאות הצרפתית התורנית תפסיק להשתמש בסטנדרטים כפולים ובסחיטה פוליטית", מצוטטת באתר תגובתו של תמאש דויטש, חבר הפרלמנט האירופי מטעם פידס (Fidesz), המפלגה של אורבן.

כשדויטש דיבר על "סחיטה פוליטית", הוא התייחס לעניין מאוד ספציפי. ב-2020 האיחוד האירופי הקפיא העברה של מענקים להונגריה בסך 5.8 מיליארד יורו, עד שלא תשלים מהלכים נגד שחיתות ותעצור מהלכים אנטי-דמוקרטיים. עוד 18 מיליארד יורו של פיצויים על נזקי הקורונה מוקפאים גם הם, מאותן סיבות. בדצמבר 2022, הסכים האיחוד האירופי לשחרר חלק מהכסף, אבל התשלומים האלה עדיין מותנים ברפורמות דמוקרטיות בהונגריה.

ישראל אינה חברה באיחוד האירופי, ולכן מקרון לא יכול להפעיל על נתניהו את המנופים שהאיחוד מפעיל על אורבן. אבל העימות המתמשך הזה בין מקרון בפרט, והאיחוד האירופי בכלל, ובין הונגריה, מלמד על החשיבות שניתנת היום ביחסים בין מדינות לעניינים שפעם נחשבו ענייני פנים מובהקים – כמו שלטון החוק או איכות הדמוקרטיה במדינה מסוימת. בוודאי בין מדינות שלכאורה חולקות "ערכים משותפים". מדינות האיחוד האירופי, כמובן, אבל גם ישראל ומדינות מערביות כמו צרפת, וכמובן ארצות הברית.

סדק בחסינות

כמו הרבה חברות מתיישבים – ארצות הברית, קנדה ואפילו דרום אפריקה – הציונות התפארה בכך שהיא הקימה כאן "חברת מופת". עבור המתיישבים, כמובן, לא עבור הילידים. אחד הביטויים ל"חברת המופת" הזו היה הדמוקרטיה הפנימית שהתנועה הציונית הקימה כאן כמעט מיומה הראשון. דמוקרטיה בתוך המפלגות, בחירות ל"אסיפת הנבחרים" שייצגה את היהודים בארץ ישראל בזמן המנדט הבריטי, בחירות בהסתדרות הציונית, וכמובן בחירות לכנסת מאז הקמת המדינה ב-1948. "שלטון החוק" ועצמאות בית המשפט היו והינם חלק מ"החבילה" הדמוקרטית הזו.

"חברת המופת" הזו היתה מכשיר חשוב מאין כמוהו ליצירת לכידות בין היהודים בארץ ישראל תחת המנדט, ואחר כך בישראל העצמאית. אבל מהרגע הראשון, היתה לכך חשיבות עצומה גם ליחסים בין הישוב היהודי בישראל ובין ה"מערב". העובדה שהציונות הקימה בארץ ישראל חברה חופשית ודמוקרטית שימשה כהוכחה לכך שהיא חלק מהמערב, שהיא מייצגת את המערב, נשאית של רעיון ה"חירות, שוויון, אחווה" במזרח התיכון הפראי, כפי שהסביר נתניהו למקרון.

אצל משפחת נתניהו, התפיסה הזו עמוקה במיוחד. "הציונות היתה תמיד עמדה קדמית של המערב במזרח", אמר בנציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה, בראיון ל"הארץ" ב-1998. "כך היא גם היום: עֶמְדה מול הנטיות הטבעיות של המזרח לחדור אל המערב ולשעבד אותו". בנו בנימין אמר דברים דומים להפליא בפגישה ב-2017 עם ראשי "מדינות וישיגראד" – פולין, צ'כיה, סלובקיה והונגריה. "אירופה נגמרת בישראל. מזרחה מישראל, אין יותר אירופה", צוטט נתניהו מתוך שיחה סגורה באותו מפגש.

אחת הטענות המרכזיות של מתנגדי הרפורמה של לוין ונתניהו היא שהעולם העסקי לא יכול לפעול במדינה שבה הממשלה חזקה ובתי המשפט חלשים, ולכן ההון וחברות ההייטק ייצאו מישראל, אם הרפורמה תאושר. תומכי הרפורמה טוענים, לעומתם, כי הרפורמה דווקא תעודד "חופש כלכלי". הם לא בהכרח טועים. בצ'ילה הקפיטליזם פרח אחרי שהדמוקרטיה נרצחה ביריות, בסין הקפיטליזם משגשג ללא טיפה של דמוקרטיה. נשמע הגיוני. כשעל הממשלה אין מגבלות, היא יכולה לדכא ארגוני עובדים ולתת להון לשגשג בלי ששטויות כמו זכויות אדם או חופש השביתה יפריעו לו.

אבל "הערכים המשותפים" – שבשמם מדינות כמו צרפת, שלא לדבר על ארצות הברית – עצמו עין מהכיבוש הישראלי ומההפרה השיטתית של זכויות הפלסטינים המתלווה אליו כבר כמעט 56 שנה, חורגים בהרבה מליברליזם כלכלי. הם נוגעים לעצם היכולת של מדינות במערב לראות בישראל כעצם מעצמן. בדברים הפומביים ששר החוץ האמריקאי אנתוני בלינקן אמר לנתניהו בביקורו לפני קצת יותר משבוע, הוא הסביר מהם אותם "אינטרסים וערכים משותפים" של ישראל וארצות הברית. "תמיכה בעקרונות ליבה ובמוסדות דמוקרטיים בסיסיים, כיבוד זכויות אדם, חלוקת צדק שווה לכל האנשים, זכויות המיעוט, שלטון החוק, עיתונות חופשית".

נכון, את כל הדברים האלה, גם של בלינקן וגם של מקרון, צריך לקחת עם כפית גדושה מאוד של מלח. ארה"ב המשיכה וממשיכה ב"יחסים המיוחדים" שלה עם ישראל למרות שלא היה כמעט יום אחד שלם בתולדותיה של ישראל שבו היא כיבדה את זכויות הפלסטינים. כך גם צרפת והאיחוד האירופי. נתניהו גם צוטט אחרי המפגש עם מקרון שעכשיו התלונות על היעדר דמוקרטיה בישראל, יהפכו ל"מנטרה" כמו התלונות על הכיבוש.

ובכל זאת, נדמה שאנחנו נמצאים עכשיו במצב חדש. פרופ' דוד קרצמר שרטט כאן תסריט שבו בג"ץ פוסל את הרפורמה של נתניהו ולוין, לוין מודיע שהפסיקה אינה תקפה, ושוטרים נשלחים לסגור את בית המשפט שדן בעניינו של נתניהו. במצב העניינים היום – כאשר לוין, נתניהו ושמחה רוטמן נחושים להעביר את הרפורמה בכל מחיר, ומאות אלפי המפגינים, היועצת המשפטית לממשלה ובג"ץ נחושים להתנגד לה – תסריט כזה או דומה לו אינו בלתי אפשרי.

ואז, אם זה יקרה, אם הממשלה תפעיל מעין "תוכנית הכרעה" שתופעל לא רק כלפי הפלסטינים – כפי שבצלאל סמוטריץ' מייחל – אלא גם כלפי בתי המשפט ומערכת הערכים הליברליים שעדיין קיימת בישראל, גם הנכס ששמו "הערכים המשותפים" בין ישראל למערב עשוי לספוג ירידת ערך קיצונית. ואז, אולי, גם החסינות מפני ביקורת על הכיבוש, שישראל נהנתה ממנה במשך עשרות שנים, עשויה להיסדק.