בחסות משבר הקורונה, מערכת החינוך הופכת לריאליטי הישרדות

משבר הקורונה אינו משבר רגיל, ולא ניתן להשוות אותו לאירוע דומה בעבר. כבר די ברור שישנם תחומים מסוימים שנפגעו ממנו יותר מאחרים, ובהם תיירות, תרבות, בילוי, מסעדנות וכדומה. אך נראה כי הנפגעת העיקרית מהמשבר היא מערכת החינוך, או ליתר דיוק – ההורים והתלמידים.

חודשים ארוכים אחרי פרוץ הקורונה לחיינו, נראה כי המשבר החינוכי רק מעמיק. לפי פרסומים בתקשורת, כרבע מהתלמידים נשרו ממערכת החינוך במהלך המשבר. גם מי שמצליחים איכשהו להסתדר סובלים מבעיות קשות ורבות.

אף שכאמור, אין כל כך למה להשוות, ניתן לבחון את ההתנהלות של הבירוקרטיה הממשלתית תחת האידיאולוגיה הניאו-ליברלית שאנו חיים בצילה, כדי לראות כמה פרקטיקות שחוזרות על עצמן מצד הכוח השלטוני (אם כי כלפי חוץ, בוודאי שבממד התקשורתי, קשה לראות קו פעולה קוהרנטי וברור).

הפרקטיקה הבולטת ביותר שניתן לראות היא העברת האחריות כמעט בכל נושא אל האזרחים, ובמקביל הסרת האחריות מהמוסדות השלטוניים שאמורים לספק את הפתרונות. התחום שבו ההתנהלות הזאת בולטת במיוחד הוא החינוך.

מאז מרץ 2020, משרד החינוך אינו מסוגל (או אינו מעוניין) ליצור פתרונות – לא עבור התלמידים, ולא עבור המורים. על פניו, נראה כי משרד החינוך (ולא רק הוא) מנסה ליישם במהירות מציאות חדשה. בתי הספר התבקשו להתחיל ליישם לימודים מרחוק – פרויקט מורכב, שאמור להיות מיושם במשך שנים, ובמקום זה נדחס למסגרת זמן של חודשים.

בפועל, המשבר מאפשר לביורקרטיה הממשלתית ליצור מראית עין של עשייה, שמאחוריה נקבעות עובדות בשטח – כמו שינויים בסטטוס של המורה או באופיו של התהליך החינוכי.

"לימודים מרחוק", מושג בעל צליל עתידני ומושך, מוצג בפני הציבור כעתיד ההכרחי, לא ברור מדוע. אך היישום של הוראה מרחוק לא מצריך רק תשתיות טכנולוגיות שיאפשרו מעבר נתונים שוטף ומהיר, מחשב לכל תלמיד וכלי לימוד טכנולוגיים, אלא גם – למעשה, בעיקר – בנייה מחדש של מתודולוגיות מתאימות, שדרוש זמן לפתח וליישם אותן. במילים אחרות, מערכת החינוך רחוקה מאוד מיישום של לימודים מרחוק, וההשלכות של זה קשות.

משרד החינוך בחר להתמודד עם המצב באמצעות סדרה של סרטונים שהופקו על ידי לשכת הפרסום הממשלתית ושהופצו בשבועות האחרונים ביוטיוב. מדהים לראות כי הנרטיב שהוצג כאן למעלה לא רק שאינו מוסתר, הוא גלוי וברור בסרטונים האלה.

בסרטונים האלה, משרד החינוך – כשלוחה של הכוח הביורקרטי – אומר לנו בגלוי מה הוא חושב על האזרחים, על התלמידים והמורים, על הסיטואציה החדשה שנוצרה, ובעיקר על תפקידו (או היעדר תפקידו) של המשרד במציאות הזאת.

כיאה לכל מיזם בימים אלה, ראשית יש למנות פרויקטור, או פרזנטור, כדי שיהיה הפנים הממותגים של המיזם כלפי הציבור. גם לסרטונים נבחר פרזנטור, ובחירתו סמלית מאוד: הסלב גיא זוארץ, מנחה תוכנית הריאליטי "הישרדות".

"הישרדות" היא תוכנית מציאות שבה משוסים המשתתפים אלה באלה, דואגים רק לאינטרסים של עצמם, תוך כדי שהם כורתים בריתות עם אחרים רק כדי שיוכלו להפר אותן בהזדמנות הראשונה. בכלל, המשתתפים עסוקים בעיקר בלהונות את האחרים ולבצע מניפולציות, כל זאת על מנת להיות המנצחים היחידים. מדובר במשחק סכום אפס, מטאפורה של רידוד המציאות לקרב הישרדות מתמשך ואכזרי.

באחד הסרטונים שהופקו עבור משרד החינוך, התלמידים יושבים בחצי גורן במשהו שנראה כמו אולפן טלוויזיה, כמו ב"מועצת השבט" ב"הישרדות". הסרטון מתחיל במבט של המצלמה, העוברת על תלמידים בגילים שונים ומתמקדת בתלמיד מבוגר, שמהסה את השאר ואומר בהתרגשות: "ששש… הנה הוא".

ההתרגשות הרבה נובעת, כמובן, מכניסתו של הסלב לכיתה, שמלווה בחליל הידוע מפס הקול של התוכנית. זוארץ מסביר לילדים בנימה סמכותית המהולה במחוות של איש מכירות על השינויים וההוראות המאורגנות לפי שכבות גיל, כאשר מאחוריו מסך עם גרפיקה להדגשה (קצת כמו בפרזנטציה למשקיעים).

בסוף ההסברים מופיע טקסט "בהצלחה" גדול, מלווה באצבע דמוית סימן הלייק של פייסבוק, משל מדובר במשימה שהאחריות לעמידה בה היא על התלמידים בלבד. זוארץ לא שוכח בסוף לומר: "צאו לדרך", בדיוק כפי שהוא אומר למתחרים בהישרדות.

המסר ברור: התלמידים אינם יותר ממתחרים שאמורים לדאוג כל אחד לעצמו, או כל שכבת גיל לעצמה, ולהתחיל לתכנן את אסטרטגיית ההישרדות שלהם.

מסך מילים בלתי מחייב

טכניקות של "הפרד ומשול" והתייחסות לחברה כאל אוסף של סובייקטים מבודדים הן מהיסודות של השיח הניאו-ליברלי. ולכן הדרך היחידה שמשרד החינוך מסוגל לתקשר עם התלמידים היא דרך המטאפורה של תוכנית ריאליטי, או בתיווך מסכי הזום. שיח ישיר כלל אינו עולה על הדעת.

אם משרד החינוך הוא זוארץ, אז התלמידים – שכבר כיום מבודדים כל אחד בביתו – הם כמובן המתחרים. מצב זה, לפי המשרד, מתאים באופן מושלם מבחינת המשרד ליישום של פרקטיקות לימוד "מתקדמות". לפי זוארץ, "כל משבר הוא גם הזדמנות שמקדמת קפיצות טכנולוגיות".

כיצד באה לידי ביטוי ההתקדמות הזאת? מה הופך לימוד דרך מסך מחשב במקום בכיתה ל"מתקדם"? כמובן שאין צורך לרדת לפרטים. במסגרת של שיח ניאו-רוחני עמוס במושגים כמו "טכנולוגי", "הזדמנות" ו"התקדמות" אפשר ליצור מסך מילים שלא ממש מחייב אף אחד, ובעיקר מסיר את האחריות מהביורוקרטיה הממשלתית.

אמנם מאחורי אוסף המילים הזה נמצאים גם אלפי תלמידים שאינם יכולים להשתתף ב"התקדמות" מסיבות טכנולוגיות, כלכליות, נפשיות ואחרות, אבל זאת כנראה הבעיה שלהם, כמו המתחרים המודחים ב"הישרדות".

הפרזנטור זוארץ מספר לנו שמשרד החינוך מקדם שינוי מהותי במהלך יישום הלימוד מרחוק. השינוי המרכזי המדובר הוא חלוקת מחשבים ניידים ושדרוג התשתיות הטכנולוגיות –טכנולוגי בלבד, כאילו מדובר בבעיה טכנית גרידא.

בסרטון אחר זוארץ לבוש בשחור, כמו סטיב ג'ובס בפרזנטציות המפורסמות של אפל, ומנהל שיח עם שלושה קהלים: המורים, התלמידים וההורים, דרך הדמיה של לפטופ ענק שהוא עומד מולו. כל אחד מהקהלים האלה מדווח על ההתקדמות שלו לזוארץ, בדומה לישיבת דירקטוריון.

בדימוי הזה אין הבדל בין שלושת הקהלים. מבחינת משרד החינוך, מדובר רק בבעיות שיש לפתור. המורים, שאמורים להיות חלק מהמשרד או לפחות המייצגים שלו בפועל מול התלמידים, נמצאים ביחד עם ההורים והתלמידים באותו מצב.

מבחינת זוארץ (המשרד), כולם רק ריבועי זום על המחשב. בדיוק כמו עבור המתחרים שיושבים מולו ב"מועצת השבט", הוא אינו חלק מעולמם. כמו שמשרד החינוך אינו חלק מעולמם של האזרחים, אלא רק חלק ממערכת שליטה חיצונית ונטולת אחריות.

הידוען, אם כן, מייצג את הסמכות והחשיבות שאתה מזדהה המשרד. מערכת היחסים של המשרד עם הציבור היא בדיוק כמו של פורמט "הישרדות": הפורמט קובע את החוקים, את המסגרת התפעולית וואת לוחות הזמנים, אבל אין לו כל אחריות כלפי המתחרים, אין לו כל עניין לסייע להם ולא אכפת לו כמה מהם ינשרו בדרך.

בפנטזיה הזאת, בסוף החזקים (המניפולטורים הטובים ביותר) ממילא יהיו מי שינצחו. לפי משרד החינוך, המציאות שאנחנו חיים בתוכה היא בעצם אקט מתמשך של הישרדות.

תוכניות ריאליטי הן כשלעצמן תופעה שהחלה להתפתח עם ההתחזקות הגלובלית האינטנסיבית של הניאו-ליברליזם, ביתר שאת בשנות ה-90 של המאה ה-20. מטרת התוכניות האלה היא להכניס אל תוך השיח של חיי היומיום תפיסות עולם ניאו-ליברליות, כמו תחרותיות, משחק סכום אפס, התייחסות תועלתנית לזולת, הערצת הכוח, אגואיזם, אנוכיות, אינדיבידואליזם, התנגדות לכל רעיון של סולידריות חברתית והתייחסות לאינדיבידואל כמיזם עסקי.

שיח זה, שהפך להיות השיח הדומיננטי של עולם הטלוויזיה, מכשיר את הילדים שלנו לתפיסה מאוד מסוימת של המציאות ושל העתיד – שנראה כי משרד החינוך מאוד מזדהה עמה.