בג"ץ הפך מיעוט לרוב כדי להצדיק את הקמת הממשלה

תגובות תומכות ומתנגדות ודברי פרשנות למכביר הצטברו על החלטת בג"ץ שלא להתערב בתהליך הרכבת הממשלה על ידי נאשם בפלילים. מעבר לדיון המשפטי הצר בדבר כשרותו של בנימין נתניהו, בנושא אחד היו בג”ץ ורוב הפרשנים תמימי דעים – "שלטון הרוב" מצדיק הקמת ממשלה בראשותו.

כך ניסחו זאת  11 השופטים פה אחד: "התערבות חיצונית בהליך זה יש בה משום פגיעה מהותית בעיקרון הכרעת הרוב… שהוא כלל ההכרעה היסודי במשטר דמוקרטי…". כך טענו גם פרשנים רבים בתקשורת.

נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, בדיון בעתירות נגד ההסכמים הקואליציוניים, ב-3 במאי 2020 (צילום: אורן בן חקון)

אך הסתמכות זו על "הכרעת הרוב" היא פגומה ומעוותת. מדוע? ראשית, מה שידוע לכל – מזה שלוש מערכות בחירות, כולל האחרונה, הרוב הצביע נגד נתניהו. נכון שבג"ץ מתייחס לספירת הח"כים העכשווית, אך האם אין להיכל הצדק שום אמירה מול העריקה ההמונית ימינה, בניגוד להצבעת הרוב? האם כך נראה "כלל הכרעה יסודי במשטר דמוקרטי"?

שנית, וחשוב ביותר – כיצד סופרים את אותו "רוב"? מהו "רצון  העם" שעליו מדברים גבוהה גבוהה? בדמוקרטיה, "הרוב" מחושב מתוך "הדמוס" – האמור לכלול את כל האוכלוסייה הבוגרת הכפופה לשלטון. אך בבחירות בישראל, אוכלוסייה פלסטינית בת כ-7 מיליון נפש, המהווה כמחצית מאוכלוסיית הארץ בה שולטת ישראל (בתוך הקו הירוק, בגדה וברצועה) מודרת מהתהליכים ה"דמוקרטיים" הקובעים את גורלה, ישירות או בעקיפין.

בעניין זה בולט העיוורון הגיאוגרפי, המדיר את תושבי השטחים הפלסטינים מזכות ההצבעה, אך מקנה למתנחלים השוכנים באותם אזורים עצמם זכות מלאה. ונזכיר – קולות המתנחלים, בחירות אחר בחירות – מאפשרים לנתניהו להמשיך לשלוט.

אפילו הפלסטינים שכביכול סופחו לישראל – 330 אלף תושביה של ירושלים המזרחית – אינם זכאים להשתתף בקביעת הממשלה השולטת בגורלם, כבר דורות מאז סיפוחם. הדרה זו, בצורה רכה יותר, בלטה גם בקמפיין ההסתה האתנוקרטי "ביבי או טיבי", ובבריחת עריקי המרכז-שמאל מהאפשרות של הסכם תמיכה חיצוני של הרשימה המשותפת.

כלומר, אם היינו נוהגים לפי העיקרון הדמוקרטי הבסיסי שבו כל הכפופים לשלטון קובעים את אופי השלטון, אין ספק שהרוב המכריע היה מתנגד נחרצות לממשלת נתניהו החמישית. אך שופטי בג"ץ ורוב היהודים מעדיפים לא להסתכל על המציאות נוכחה, ולשחק בפאסדה של "דמוקרטיה" שהיא למעשה שלטון של מיעוט אתנוקרטי.

שלישית, כל זה אינו תיאורטי, מכיוון שההסכם הקואליציוני החף כמעט מכל פרוגרמה מכיל דווקא סעיף מהותי אחד – הסיפוח.

בג"ץ, שלא התערב בהסכם, נתן אם כך את הסכמתו בשתיקה לסיפוח חלקים מהגדה, שיכללו פלסטינים נוספים ללא זכות הצבעה. האם מישהו טרח לשאול את אותם פלסטינים? האם גם שם יש "רוב" לממשלת סיפוח חד-צדדי המנוגד לכול נורמה וחוק בינלאומי, ובוודאי לעמדתם של רוב הפלסטינים בשטחים?

אין להתפלא על ראש הממשלה נתניהו, שרגיל להוביל מערכת שלמה של עיוותים, סילופים וטריקים למען ייהוד השטחים והמשך שלטונו המסית. אך את השופטים ניתן לשאול — היכן כאן "הכרעת הרוב"?

ניתן לשלול או לתמוך בשתיקת בג"ץ אל מול הקמת ממשלה של נאשם בפלילים, אך "שלטון הרוב הדמוקרטי" הוא טיעון מעוות, שמשמעותו בנסיבות הגיאוגרפיות של ישראל/פלסטין הוא "שלטון המיעוט". כך סוללת החברה הישראלית את דרכה אל עבר משטר אפרטהייד רשמי, הפעם באישור שותק של בג"ץ.

פרופ' אורן יפתחאל מלמד גיאוגרפיה פוליטית באוניברסיטת בן-גוריון. דעותיו אינן מייצגות בהכרח את המוסד