ארה"ב שינתה את הכללים בעיראק, החשש ממלחמת אזרחים גובר

הזירה העיראקית הציבורית הגיבה על מות קאסם סולימאני ואבו מהדי אלמהנדס בשמחה גדולה, כמעט אקסטזה – אבל עצורה. אולי מתוך העיקרון של "בנפול אויבך אל תשמח (בגלוי)", אך יותר סביר שזה נבע מפחד רב ומשתק מפני תגובות המיליציות החמושות.

אלה לא איחרו להגיע: בשבת בערב פרצו חמושים לעצרת שנערכה בכיכר תחריר בבגדד וירו לכל עבר. למרבה המזל, לא היו הרוגים. ב-5 בינואר ניסו חמושים להכנס לכיכר בעיר הדרומית נאצריה עם ארון מתים ריק וסמלי שנושא את שמו של סלימאני. התוצאה: מפגין הרוג אחד. ארוע דומה התרחש באותו יום בבצרה.

"עיראק האחרת", שלתפישתי כוללת את הדרג הפוליטי הבכיר ותומכי איראן (המכונים "זנבות" – ذيول – על ידי מתנגדי איראן), מבולבלת מאוד. הדרג הפוליטי התרגל לתנאי המשחק הקודמים, שלפיהם ארה"ב מתאמת אתו מהלכים ביטחוניים בעיראק. אלה השתנו ב-3 בינואר.

בכירי הדרג הפוליטי, ובראשם ראש הממשלה המתפטר עאדל עבד אלמהדי, השתתפו במסע ההלוויה של סלימאני ואלמהנדס. 170 חברי בית הנבחרים העיראקי – גוף "חי מת" שרבים מחבריו ממומנים על ידי איראן – ניסחו הצעת חוק לפינוי הכוחות האמריקאים מעיראק.

חברי הפרלמנט הכורדים התנגדו, וסירבו להשתתף בישיבת הפרלמנט. הכורדים רואים בהישארות הכוחות האמריקאים ערובה חשובה לשמירה על מעמדם במדינה, ובעבר אף הציעו לאמריקאים לקיים נוכחות צבאית על אדמת החבל הכורדי. גם אם יתקבל החוק, שנדון כבר כמה פעמים בעבר, הוא לא צפוי לחייב את ה"אין ממשלה" בבגדאד.

בעיראק אין בסיסים אמריקאים במובן של בסיסי צבא אקס-טריטוריאליים השייכים לארה"ב. רשמית, הכוחות האמריקאים שנמצאים כיום על אדמת עיראק – כ-5,000 יועצים ובעלי מקצועות ביטחוניים – נחשבים לאורחי ממשלת עיראק והצבא העיראקי. צבא עיראק זוכה לאימון ולשיתוף פעולה, בעיקר במלחמה הנמשכת בעצימות נמוכה נגד דאע"ש. הנוכחות האמריקאית אינה מורגשת ברחובות הערים בעיראק.

כיום כבר ידוע רשמית כי הניסיון למקד פעילות נגד הכוחות האמריקאים היה "ספין" שיזמו סולימאני ובעלי בריתו העיראקים, כדי להסיח את תשומת הלב מההפגנות ומחלקם בדיכוי המחאה.

מנהיגי המילציות העיראקיות שנשארו בחיים – בעיקר האדי אלעאמרי, מנהיג ארגון "בדר" וקייס אלח'זעלי, מנהיג מיליציית "עסאאב אהל אלחק" – יודעים שהם המטרה הבאה להתנקשות אמריקאית. הדבר ללא ספק משפיע על התנהלותם הציבורית והארגונית. בכל מקרה, נראה שתם עידן התיאום האמריקאי עם ממשלת עיראק בעניינים ביטחוניים. מי שנמצא ברשימה השחורה של המנגנונים האמריקאים לא יזכה עוד לתקופת חסד שתאפשר לו להימלט.

ה"סוס הטרויאני" של המחאה

"נפגע ההלם" המרכזי של הפעולה האמריקאית הוא איש הדת מוקתדא אל-סדר. הוא שוהה באיראן והשתתף בניחום האבלים בבית משפחת סולימאני. לפני כן צייץ כי הוא מחזיר לפעולה את המיליציה שלו בשמה הקודם "ג'יש אלמהדי", ומתייצב בראש "ההתנגדות הלאומית" (אלמקאוומה אלווטניה) נגד האמריקאים.

הפעולה גרמה לאל-סדר לחזור במוחו לחיסולו של אביו ושלושת אחיו ב-1999 על ידי צדאם חסין. סולימאני היה עבור אל-סדר הלא יציב תחליף אב נוקשה ולא תמיד אוהב. ההפגנות בעיראק דחפו את אל-סדר יותר ויותר לזרועות האיראנים, תוך שימוש במלל האנטי אמריקאי שתמיד היה חביב עליו.

העיסוק באל-סדר רלוונטי, מכיוון שהוא הגורם הפוליטי היחיד שמיוצג הן במסדרונות השלטון והן בכיכר תחריר. הרוב בכיכר דוחה את אל-סדר ואנשיו, אך הם שומרים על נוכחות שם, כשהם מתיימרים מדי פעם לדבר בשם המפגינים – ומחוללים בכך בלבול רב בשורותיהם. אל-סדר הוא ה"סוס הטרויאני" של המחאה.

מעבר לשמחה – העצורה בפומבי וגלויה לגמרי ברשתות ובתחושות – על מות סולימאני ואלמהנדס, הרחוב העיראקי מביע חשש גדול מכך שעיראק תהפוך לזירת התגוששות בין ארה"ב לאיראן. ביטוי לכך ניתן בגילוי דעת שפירסם לאחרונה ועד מפגיני תחריר, שקרא לשני הצדדים לכבד את הנייטרליות והריבונות של עיראק.

על אחד הבניינים בכיכר נתלה שלט שעליו נכתב: "איראן וארה"ב, אל תנהלו את המלחמות שלכם בעיראק!" אולם נדמה כי המלחמה האמיתית שעתידה להתחולל כתוצאה מהמצב, שסימניה כבר מבצבצים בשטח, היא מלחמת אזרחים עיראקית בתוך המחנה השיעי המהווה רוב במדינה, בין תומכי איראן החמושים למתנגדיה הרבים, כשהאחרונים דבקים במחאה לא אלימה. האירועים בנאצריה ובבצרה הם חלק מהתופעה הזאת.

ד"ר רונן זיידל הוא חוקר עיראק במרכז דיין, אוניברסיטת תל אביב