אני חי בתוך כאוס, כבוד השרה

תל-אביב ערה תמיד. כמו גופה החוששת להירדם אחרי המלחמה. בלילות הראשונים לא הצלחתי לישון, הייתי עירני והסתכלתי החוצה מחלון החדר במלון. בשעות הקטנות של הלילה, צעירים שיכורים היו צוחקים בקול רם או קוראים זה לזה בשם. הרחוב שבו שכן המלון לא נדם לרגע. לרוב המילים והשמות נשמעו לי ערבית, אולי מפני שמעולם לא שמעתי קודם לכן עברית. כל הזמן צעקות בערבית, שמות ערביים, צעירים ערביים. הם הניחו את דעתי שעודני במזרח התיכון.

>> הסופר האיראני פיאם פילי: חברי בישראל, אני רוצה לספר לכם סיפור

שמחתי שלא נאלצתי לבחור בין אמריקה לאמריקה. באותו מכתב שלה, השרה מהליכוד הציבה בפניי אפשרות נוספות. האפשרות להגיע לישראל. כמה ימים אחרי פרסום המכתב של השרה ביטלתי את הנסיעה לאמריקה, שארגנו לי כמה אנשים במשרדיו של ארגון כלשהו בשטוקהולם. הם סידרו לי סוג של ויזה לאמריקה, או הזמנה כלשהי, או משהו בכיוון הזה, אני לא יודע. וזה לקח כשנה. אחד מאותם ארגונים שאוספים אמנים נמלטים מהעולם השלישי בלי גרוש על התחת, שחיים במדינות לא בטוחות כמו איראן ואפגניסטאן, ומסייעים להם. הם דואגים לסידורי ההגירה שלהם. שולחים להם הזמנות או מארגנים להם ויזות לארצות הברית או לאירופה. בסופו של דבר הוויזה לאמריקה הגיעה כמעט בו זמנית עם פרסום המכתב של השרה. שבוע-שבועיים קודם לכן כבר התחלתי להתארגן על עצמי בתורכיה כדי לנסוע לאמריקה, כשכבוד השרה נקטה "יוזמה תרבותית" וסידרה למשורר האיראני הנמלט הזה את האפשרות לנסוע לארץ המובטחת.

החלטתי שלא להשאיר את המחווה החומלת של כבוד השרה ללא מענה וביטלתי הכל, אף שלא היה לי מושג איך יתפתחו הדברים בישראל. רציתי לנסוע כדי לראות אנשים מסביבי מדברים בעברית, מחייכים בעברית, משקרים בעברית. הייתי נחוש מאוד בהחלטה שלי. משפחתי חשבה שזאת טעות. ודאי שזאת היתה טעות, אבל טעות מרהיבה. אני אוהב טעויות כאלה. טעויות שהופכות לסיפור. כשאני מביט כעת על מאורעות השנים האלה, הכל נדמה בעיניי כמו סיפור. כאילו נכנסתי לתוך ארץ האגדות. הכל קרה כמו באגדות, רחוק ודמיוני, עם איזו איכות סיפורית; אמיתיים, אך גם שקריים. וגם משקרים. בעברית!

אני מנחש שאילו הייתי שב לאותם ימים, הייתי חוזר על אותה טעות בדיוק. אם כי זה לא היה קל. אחרי שכף רגלי דרכה בישראל, כלי התקשורת של הרפובליקה האסלאמית הקימו מהומה רבתי. הם נפגעו עד עומק נפשם. הם פרסמו כותרות דוחות, פחות או יותר קיללו אותי גלויות. כינו אותי "המשורר הנפקן", "מאור עיניה של השרה". לפעמים מתחת לכל ידיעה נכתבו אלפי תגובות פוגעניות ועולבות. כמובן שמדובר בהצגה אחת גדולה, הם מקימים כלי תקשורת עבור עצמם, הם המכותבים של עצמם וגם כותבים תגובות לעצמם.

הרבה דברים באיראן הם הצגה. או יד שנייה. רפובליקה יד שנייה. מהפכה יד שנייה. חוקה יד שנייה. אפילו מנהיג המהפכה הוא יד שנייה. דבר לא מקורי, דבר לא אמיתי. כל דבר מגיע ממקום אחר. הכל מולבש עלינו בגרסה מעובדת, או משומשת.

הנחמה היחידה שלי באותם ימים היתה שבקרוב כל המהומה הזו תשכך והדברים יירגעו.

התנחמתי בעובדה שאחרי הכל, עדיין נמצאתי במזרח התיכון. שהמראות והאנשים מסביבי נראו מוכרים. לא רציתי לחיות במקום שהוא מחוץ לחבית הנפץ הזאת. אולי כי כבר התמכרתי לקלחת ולטירוף שנודפים ממנה. הדבר הזה הדהים את העיתונאים. הם שאלו אותי על כך שוב ושוב. לא יכולתי להסביר למה ברחתי מפני גהינום אחד הישר לתוך גהינום אחר. הם הטביעו אותי בשאלות. לרוב השבתי:

– אני חי בתוך כאוס…

אבל זה לא שכנע אותם. הם לא הבינו את זה. לפעמים גם אני לא. אני חושב שהם ראו בזה תשובה מטופשת או עמומה וחסרת פשר. על כל פנים, הם הטריפו את דעתי. נדרשתי להסביר במשך כמה שעות בכל יום למה באתי לישראל ולמה אני נשאר פה. בכל שבוע קיימתי שעות של ראיונות והשתתפתי במסיבות עיתונאים. כאילו העולם השתגע להבין איך משורר איראני מצא את עצמו בישראל. אני חושב שזה הכניס להלם גם את האיראנים באיראן. לא יודע. לא שמעתי הרבה חדשות מאיראן. לא רציתי לשמוע או לדעת דבר.

רציתי לראות כל פינה במדינה. לראות אם ישראל היא אותה ארץ דמיונית שמצאתי בתורה או לא. אבל כולם רצו רק לדעת יותר. השבתי לאנשים. וגם לעיתונאים.

למה?

למה?

למה?

אני הגעתי לישראל רק כדי לחיות בתוך סיפורי התורה ולשקר בשפה העברית.

אני פוחד מפני מקומות גדולים ורחוקים. מהליכה לקצהו האחר של הכוכב העצום והפראי הזה. יותר מכל אני פוחד לטוס מעל אוקיינוס. לא ידעתי איזה עתיד יכול לחכות לי באמריקה. אמריקה שהיא המקום הרחוק והמפחיד ביותר על פני האדמה. האם יהיו לי שם חברים שיזמינו אותי לביתם וישאלו אותי על אודות סודותיי? אני לא יודע. כל שהרגשתי הוא שהדברים האלה יכולים לקרות בישראל, והם אכן קרו. לאמיתו של דבר, כשאני מסתכל מסביבי כעת אני מבין שלא ידעתי הרבה על ישראל. מעולם לא ידעתי. טוויתי לי אגדות אודותיה. דמיינתי את עצמי מתחת לשמש הים תיכונית החמה, ונראה שזה הספיק כדי לדחוק בי. כרגיל, הגעתי לידי החלטה על בסיס פנטזיה. גם עכשיו, אחרי השנים האלה, אני לא יודע עליה הרבה. מה שכן ידעתי אז ובוודאות גמורה הוא שישראל לא דומה במאום לתעמולה של האייתולות באיראן. לכן חשבתי שאפשר שיהיה לי כאן בית מבלי לנסוע לקצה השני של העולם, ובבית הזה אוכל להרגיש בטוח אחרי אלף שנים.

מעבר לכך, כבר לא היתה לי אפשרות לחיות באיראן. זמני תם מזמן. כמובן שלא יכולתי לחזור. נמלטתי משם. לפני זמן רב החלטתי ביני לבין עצמי שאם פעם איאלץ לחיות במקום כלשהו מחוץ לאיראן, זה יהיה בישראל. אבל לא היה לי מושג איך אוכל לקבל אפילו אשרת כניסה לישראל עם האזרחות האיראנית שלי. הדבר היחיד שעלה בדעתי הוא שאולי אחרי שספרי יראה אור בישראל בעברית, יתאפשר לי לבקר שם באמתלה הזו. וכך אכן היה. טסתי מאיסטנבול לתל-אביב. עם חיה. הייתי עייף מאוד ואכול דאגות, ואני זוכר שפחדתי מפני דבר מה. שתיתי אלכוהול לאורך כל הטיסה כמעט, כך שאני לא זוכר מה קרה כשהגענו לשדה התעופה ומתי חיה נפרדה מעלינו. הדבר היחיד שרציתי זה שיביאו אותי למלון. מעבר לזה אני לא זוכר בבירור הרבה מאותו לילה.

מאיסטנבול לתל-אביב. מטירוף התורכית לטירוף העברית. מהשיגעון הזה לשיגעונות אחרים. משדה תעופה אחד לשדה תעופה שני. לא ידעתי מתי כל זה ייגמר. מעיר לעיר… בסופו של דבר תהיה מוכרח למצוא את ביתך במקום כלשהו. מוכרח להיות לך בית איפשהו. ואם לא, תצטרך לזייף לך בית. אפילו צילום יספיק, כמו צילום הוויזה שיש לי בתוך הארנק והוא מניח את דעתם של השוטרים כאשר אני מציג אותו בפניהם. הם בוחנים אותו היטב ולאחר מכן הזעף נעלם ועל פניהם מופיעה הבעה של ביטחון ושביעות רצון. בדיוק כמו הבעת הביטחון ושביעות הרצון שראיתי על פני הזונות הרוסיות שמוכרות סמים, אחרי שהן חוטפות מידך בחניון חשוך שטר של מאה שקל ובוחנות אותו. אותה הבעת סיפוק על הפנים שלהן.

למה?

למה?

למה?

ידעתי בוודאות שאני לא רוצה לחיות בפטרסבורג או בשטוקהולם. במקומות קרים. אני פוחד מפני קור של ערים ושל אנשים, ואת זה לא יכולתי להסביר לסי.אן.אן או לניו-יורק טיימז. הייתי רק משיב:

– אני חי בתוך כאוס.

הספר "מדאם זונה" צפוי לראות אור בסדרת ושתי בהוצאת רסלינג. מפרסית: אורלי נוי