אלימות בהקשר קולוניאלי עלולה להוביל לתרחישי קצה. אפשר להימנע מזה
ההיסטוריה מלמדת שבסכסוך מתיישבים-ילידים, מעגל האלימות עלול להסתיים בהיעלמות המתיישב או בהיעלמות היליד. החלופה לתרחישי קצה אלה טמונה ביכולת ההשתנות של הקבוצה המתיישבת, עצירת תהליכי הקולוניזציה ובניית חברה שוויונית
עשרות שנות מדיניות של "צריבת תודעה" הביאו אותנו עד הלום. חיילים על גבול עזה, 29 בנובמבר 2023 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
"כשהגיע היום המיועד לטבח, ביקרו הפראים רבים מבני עמנו במגוריהם, ותוך כדי הארוחה שלפו, בסימן מוסכם, את נשקם, התנפלו עלינו ורצחו את כל מי שיכלו להגיע אליהם, מבלי לחוס על נשים או ילדים, בתוך הבתים ומחוצה להם. בהתקפה זו נהרגו 347 מהאנגלים משני המינים ומכל הגילאים. הריגת בני עמנו בלבד לא סיפקה את אופיים הבלתי אנושי – הם גררו את הגופות ברחבי הארץ, קרעו אותן איבר מאיבר, ונשאו חלקי גוף במצעד ניצחון".
זהו תיאור של הטבח במושבה וירג'יניה ב-1622, שפתח מלחמה בת 10 שנים בין המתיישבים לילידים. תיאורים דומים, הכוללים רצח חסר אבחנה של גברים, נשים וטף, מעשי אונס והתעללות בגופות אפשר למצוא גם בסכסוכים קולוניאליים אחרים. זהו הכלל, לא היוצא מן הכלל. אין בכך שמץ של נחמה לקורבנות האלימות הזאת, אבל בלי להבין את ההקשר, זו לא תהיה הפעם האחרונה.
מעשי טבח כאלה מתרחשים קודם כל כי בני אדם הם הגרועים שביצירי האל והם מסוגלים לכך. אך סכסוכי ילידים-מתיישבים מועדים לכך במיוחד, כי הדמוגרפיה, כלומר האנשים, הם הנשק. ייהוד המרחב פירושו התיישבות יהודים ודחיקת הפלסטינים – בין אם בהתיישבות זריזה על שרידי הכפרים לאחר מלחמת 1948, או בדחיקת קהילות רועים בגדה כדי להרחיב את אחיזת ההתנחלויות הסמוכות. מכיוון שהאנשים הם הנשק, הם הופכים לייעד בפני עצמו.
הטבח בווירג'יניה, כמו מעשי הטבח שביצעו לוחמים ואזרחים האלג'ירים בפיליפוויל ב-1955, גרר תגובה קטלנית פי כמה של המתיישבים, וכך נכנסו הילידים והמתיישבים לסחרחורת אלימה הולכת ומסלימה. לדינמיקה הזו שני תרחישי קצה אפשריים: היעלמות המתיישב (המודל האלג'ירי, גם אם המתיישבים הרגו 700,000 ילידים בדרך), או היעלמות היליד (ארצות הברית). אך יש גם אפשרות להימנע מתרחישי קצה אלה על ידי תמורת עומק של הקבוצה המתיישבת, עצירת תהליכי הקולוניזציה, הנישול וההדרה, ובניית חברה שוויונית. בניו זילנד האוכלוסייה המקומית הוכחדה ברובה, אך תהליך הנישול נעצר ונותרו מספיק ילידים כדי לקיים קהילה עם זהות קולקטיבית חזקה. דרום אפריקה, למרות הבעיות הרבות, הכי קרובה למודל התמורה.
לאן ילכו הישראלים והפלסטינים? כרגע הכיוון הוא לאחד משני תרחישי הקצה. הטבח של 7 באוקטובר מתפרש אצל הישראלים כמו שהתפרש אצל קהילות מתיישבים אחרים: לרוע מזלם הם ניצבים בפני אויב שאין שני לו באכזריותו. ההתכחשות לאופי הקולוניאלי, והזעם על כל מי שמצביע עליו בעת הזו, הם הצד השני של המטבע. אם אין הקשר, יש רק רוע אינסופי שצריך למגר.
קול ההמון אומר להשמיד את הפלסטינים. מיושבי הדעת תובעים להכחיד את חמאס – יהיה המחיר בחיי פלסטינים אשר יהיה, ובכל מקרה התוצאה בפועל היא הרג בממדי ענק של בני הקבוצה הילידית, והחמרת הסחרחורת האלימה אל עבר אחד מתרחישי הקצה. אם יש לקח אחד חשוב מ-7 באוקטובר הוא שבדינמיקה הזו היהודים בישראל לא חסינים מטבח המוני, וכי עוצמה צבאית ותחכום טכנולוגי לא יכולים לעמוד בפני נחשול שנאה ורגשות נקם. עשרות שנות מדיניות של "צריבת תודעה", "גביית מחיר" ו"מיגור קיני הטרור" הביאו אותנו עד הלום. לכן התביעה "להכחיד את החמאס" במקום להתחיל להשתנות כל כך מסוכנת, לא רק לפלסטינים, אלא גם לישראלים.
תמיר שורק הוא פרופסור במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת פן סטייט
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
