"אין באמת מאבק באלימות נגד נשים בלי פתרון סוגיית הדיור"

אתמול, ב-24 בנובמבר, בזמן שחלק מעובדי עיריית תל אביב נערכו לאירוע יום המאבק באלימות כלפי נשים, פינו עובדי עירייה אחרים את מאהל הנשים ביפו. בירושלים, לאחר שנערך במליאת הכנסת דיון במליאה לכבוד אותו יום מאבק, הצביעו רוב חבריה נגד הרחבת המלאי של דירות הדיור הציבורי.

לכאורה נראה שמדובר בשני עניינים שונים, אך סוגיית הדיור היא מהותית למעגל האלימות שבו נתונות נשים, ובמיוחד לאפשרות החילוץ שלהן ממנו. "אומרים ש'ביתו של אדם הוא מבצרו', אבל הבית הזה הוא הרבה פעמים הכלא של האישה", אומרת רות רזניק, מייסדת ויו"ר עמותת ל.א. לאלימות נגד נשים, המפעילה שלושה מקלטי חירום לנשים הסובלות מאלימות ולילדיהן.

בתקופה שבה האלימות רק מתגברת, הסוגייה נהיית דחופה מאי פעם. לפי דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שפורסם בתחילת השבוע, ב-2020 נרצחו 26 נשים. מאז תחילת 2021 עד 8 בנובמבר נרצחו 23 נשים. לפי נתוני משרד הרווחה, בין 2019 ל-2020 חל גידול של 265% (פי 65.3) במספר הפניות למוקד החירום של המשרד. מספר הפניות של נשים למוקד על רקע אלימות במשפחה עלה בתקופה הזאת פי שלושה, מ-1,414 ל-4,337.

לדברי רזניק, "נשים שמגיעות אלינו עוברות לא רק אלימות פיזית, אלא גם אלימות רגשית, איומים, אלימות כלכלית ואלימות מינית. מגיעות אלינו נשים בהריון, שהאלימות שחוו גרמו לסיבוכים בהיריון, ללידה מוקדמת ואף לפגיעה בעובר. למעשה, מחקר שנעשה בארה"ב הראה ש-20% מהנשים שמתו בלידה חוו אלימות פיזית מבן זוגן".

נכון לפברואר 2021, פועלים בישראל 15 מקלטים קבועים לנשים מוכות, ומקלט אחד זמני, שהוקם לנוכח משבר הקורונה: חמישה במחוז צפון, חמישה במחוז מרכז, חמישה במחוז ירושלים ואחד במחוז דרום. אוכלוסיית הנשים השוהה במקלט הטרוגנית, אך בין המקלטים האלה פועלים גם מקלטים ייעודיים – שני מקלטים המיועדים לנשים חרדיות ולילדיהן, שני מקלטים המיועדים לנשים ערביות ולילדיהן, ושלושה מקלטים נוספים מיועדים לאוכלוסייה מעורבת של נשים יהודיות וערביות ולילדיהן.

אך כשאישה כבר אוזרת עוז ונמלטת למקלט מהכלא האלים שהוא ביתה, הפתרונות שמוצעים לה אינם מספקים, בלשון המעטה, ואינם מאפשרים לה באמת להיחלץ. השהייה במקלטים לא פשוטה. נשים מעידות על קשיים רבים, ובהם צפיפות, פערים תרבותיים וחוסר פניות של הצוות לבעיותיהן. גם רמת השליטה הגבוהה בחיי הדיירות אינה מסייעת למצב.

ר', השוהה עם ילדיה במקלט לנשים מוכות, יצאה מהבית לפני שהאלימות הסלימה לכדי פגיעה פיזית. "הוא לא הרביץ לי או אנס אותי", היא מספרת. "הוא פשוט כל הזמן סגר עלי וצמצם אותי. כל מה שעשיתי היה לא בסדר, הוא עשה דברים בכוונה רק כדי לייצר ריב. הוא היה מחפש אותי כל הזמן, מתקשר חמישים פעם ביום, זה כל כך התיש אותי שחוץ מלהתייחס אליו, לדבר איתו ולעשות דברים בשבילו לא עשיתי שום דבר.

"ניסיתי להיפרד ממנו במשך שנה. כל פעם, אנחנו רבים, ואני אורזת לו את הדברים או שאני אורזת לעצמי את הדברים, וכל פעם, זה כמו משחק, הוא לא מאמין שאני אלך. פשוט הבנתי שהוא לא ייתן לי בחיים ללכת. לכל מקום שאני אלך, הוא לא ייתן לי, הוא יבוא אחריי, הוא ישלח אנשים. הוא בודד אותי מכולם, אז גם אין לי לאן ללכת. הוא דחק אותי ודחק אותי לפינה שזהו, כבר נתקלתי בקיר, ואין לי לאן ללכת אחורה.

"ואז נתקלתי בפוסט על סימני אזהרה, ויש קישור לעוד משהו ועוד משהו, ופתאום כל האסימונים נופלים. הבנתי שזה לא סתם שלא טוב לנו ושצריך לעבוד על הקשר. זאת אלימות לכל דבר. הדרך היחידה היא רק לקום וללכת, ואם אני אקום ואלך למקום שהוא לא מוגן ומוסתר, הוא ימצא אותי, והוא יכול להיות אלים. הגעתי למסקנה שבשביל להגן עלי ועל הילדים אני צריכה להגיע למקלט, שאין מקום אחר שיכול להגן עלי כמו מקלט.

"אחרי שבוע במקלט מכניסים אותך לסבב תורנויות, כל היום ממלאים אותך במטלות ושואלים אותך – נו ניקית? נו בישלת? את יודעת שאת צריכה להכין תפוחי אדמה? את יודעת איפה המטאטא? ההרגשה היא כאילו אני באיזה פנימייה. במקום להעצים אותי ולתת לי ללמוד לבד מה זה אחריות ואיך לעשות את השיקולים שלי, פשוט קובעים לי הכל ונותנים לי הכל מוכן בכפית – עכשיו אוכלים, עכשיו משתינים, עכשיו ככה ועכשיו ככה. ואם את חורגת מזה, אז את לא בסדר.

 "יש לי מקצוע שמאפשר לי גם לעבוד מהבית. ביקשתי להמשיך לפרנס את הילדים שלי, אבל הבהירו לי שאי אפשר, שבמעון לנשים מוכות, בחודשים הראשונים, לא עובדות ומקבלות הבטחת הכנסה. איפה ההעצמה פה? אחרי כמה חודשים אאבד את העבודות שיש לי עכשיו. למה לגרום לי לאבד הכול ואחר כך לשקם אותי?

"חשבתי שזה לא רק מקום מסתור שמגן עלי. חשבתי שאקבל פה יותר תמיכה, יותר הבנה. הכסף שלי אצלי, הוא לא השאיר אותי בבית בלי לעבוד כמו הרבה בנות פה, יש לי השכלה, אבל הכסף שלי והתואר שלי לא מגנים עלי מפני האלימות".

לדברי רזניק, "בזמן שהנשים במקלט אנחנו נותנות את כל מה שצריך – קורת גג, מזון, בגדים, והן גם מקבלות הבטחת הכנסה. כשהן יוצאות, יש להן אפשרות לקבל מענק הסתגלות וסיוע בשכר דירה. הרבה נשים יוצאות מהמקלט כשהן חסרות עורף כלכלי, וצריכות עכשיו להסתגל לחיים בעולם, אחרי שנים שהן חיו תחת אלימות כלכלית. והסיוע בשכר דירה לא מספיק".

לכאורה, הסיוע הייעודי לנפגעות אלימות כולל מענק הסתגלות של עד 10,000 שקל לנשים ששהו במקלט מעל 60 יום, וכן סל שיקום במימון המדינה (שהתווסף ב-2017). אך אף שבשנה ממוצעת שוהות יותר מ-700 נשים במקלטים, סל השיקום תוקצב כך שיסייע ל-250 נשים בלבד. ולפי דו"ח מבקר המדינה מיוני האחרון,  גם הסיוע המוגבל הזה לא הגיע ליעדו, כאשר ב-2019 רק עשירית ממנו נוצלה.

לנשים נפגעות אלימות שעזבו את דירת מגוריהן ניתן גם, כאמור, סיוע בשכר דירה לשלוש שנים. סכום הסיוע הזה קטן מדי שנה, ונקבע לפי תעריפים שעודכנו לאחרונה ב-2001 – לפני עשרים שנה. הסכום המקסימלי שאישה עם שני ילדים יכולה לקבל בשנה הראשונה הוא 1,370 שקל בחודש, או 90% משכר הדירה – הזול מביניהם. קשה להדגיש עד כמה התקרה הזאת אבסורדית בשוק השכירות של היום. רבות מהנשים יוצאות המקלטים זקוקות לסיוע נוסף מתוקף היותן אימהות חד הוריות.

במחקר שנערך ב-2014, נמצא כי למעלה ממחצית הנשים ששהו במקלטים לא עבדו לפני כניסתן למקלט, יותר מפי שישה משיעור האבטלה הכללי באותה תקופה. יתרה על כך, 59% מהן עסקו בעבודות לא מקצועיות כניקיון וטיפול בקשישים וההכנסה של למעלה משליש ממשקי הבית שלהן היתה נמוכה משכר המינימום ליחיד בישראל.

היציאה ממסגרת המקלט בחזרה לקהילה הוא מעבר חד. במחקר שנערך ב-2016 על מצבן של נשים כשנה לאחר היציאה מהמקלט, בלטו בעיקר החסך הכלכלי של נשים, היעדר האופק התעסוקתי, והחסמים העומדים בפניהן בתחום זה.

כשנה לאחר היציאה מהמקלט 75% מהנשים השתלבו בשוק העבודה, אך 63% מהן הרוויחו פחות משכר המינימום. כשהן נשאלו מה הצרכים שלהן ציינו 54.8% מהנשים שהן זקוקות בעדיפות ראשונה למשאבים חומריים כמו כסף, דיור ופרנסה, ו-38% מהנותרות ציינו זאת בעדיפות השנייה.

"איפה שירותי הרווחה?"

ריקי כהן בן לולו מפורום הדיור הציבורי, רואה קשר ישיר בין האלימות של המדינה לבין האלימות של הגברים המכים. "אין באמת הבדל", היא אומרת. "מבחינת המאהל ביפו, למשל. מצד אחד יש את הגברים, המשפחות הפטריארכליות והאלימות שלהם, מצד שני יש את העיריה, משרד השיכון בכלל מתעלם מהן לגמרי, אז לאן הן יברחו?"

מאהל האימהות החד הוריות בגן השניים ביפו הוקם לפני כשבועיים על ידי פרידה נג'אר, אם חד-הורית לארבעה ילדים הממתינה לדיור ציבורי שפונתה מדירתה השכורה. אל פרידה הצטרפו עוד תשע אימהות חד הוריות מחוסרות דיור וילדיהן. המאהל פורק אתמול, לאחר שעיריית תל אביב החתימה בתחילת השבוע נשים חד הוריות על התחייבות לפנות אותו בתמורה לסיוע במיצוי זכויותיהן, וללא מענה לדרישתן לפתרונות דיור.

"אי אפשר לפתור את בעיות הדיור של נשים נפגעות אלימות באמצעות תווי מזון", מסבירה כהן בן לולו. "צריך לסייע להן לפתור את הבעיה מהשורש. כאשר נשים נמצאות במצבי מצוקה, אלימות ופוסט טראומה, המחסור בקורת גג קבועה מעצים את האלימות והתלישות החברתית והתעסוקתית, מוריד את הסיכוי לשיקום ומקשה על היכולת לשרוד כלכלית. הרי אין באמת מאבק באלימות נגד נשים בלי שמאפשרים להן בית ומקום משלהן".

"כשהגעתי למאהל, התחלתי לדבר עם הנשים", מספר עו"ד אוהד אמר מתנועת שוברות קירות. "סיפור אחרי סיפור, מקרה אחר מקרה, הבנתי שקבוצת הנשים שם סובלת מתת-מיצוי קשה של זכויות. אף אחת לא מקבלת את מה שמגיע לה. כל אחת בגלל כשלים בירוקרטיים כאלה ואחרים. וכשאני נתקל בסיטואציה כזאת, של אוכלוסייה שממילא נמצאת בשוליות רב-ממדית, בצומת של מיעוטים, אז אני שואל את עצמי – אם זה המצב של מיצוי הזכויות, איפה שירותי הרווחה? איפה השירותים החברתיים?

"העירייה טענה שאין שם מאבק חברתי ולכל אחת מהן יש סיפור שונה. אני מסכים שאי אפשר לאחד אותן לתביעה משפטית אחת, אבל כן יש שם סיפור אחד – הסיפור על הכישלון של שירותי הרווחה והשירותים החברתיים בתל אביב-יפו להנגיש לנשים האלה את הזכויות שלהן".

לדברי אמר, "אותן אימהות חד הוריות שמבקשות למצות את הזכויות שלהן מול המדינה צריכות להגיע למוסד לביטוח לאומי, לשירות התעסוקה, למשרד הבינוי או לאחת החברות המשכנות שלו, הן צריכות להגיע למס הכנסה לטובת מס הכנסה שלילי, לעירייה להנחה בארנונה, למשרד הכלכלה לטובת סיוע במועדוניות וצהרונים.

"והנשים האלה נטולות משאבים, אין להן רשת חברתית וקשרים שיעזרו להן למצוא עבודה או הכוון תעסוקתי, אין להן מספר של עורך דין בשלוף. זה לא סביר שאדם יצטרך לפנות לעשרות גורמים שונים ויהיה מושקע כל כולו בבירוקרטיה כדי לקבל את הזכויות שלו. התוצאה של זה בפועל היא שנשים חד הוריות לא ממצות את הזכויות שלהן".

אמר סבור כי "הטיפול צריך להיות פרואקטיבי והוליסטי. אנחנו ב-2021, טכנולוגית אנחנו יכולים לאתר את הנשים בקהילה שזקוקות לסיוע. צריך להיות גורם אחד שמתכלל את כל מיצוי הזכויות. אם המדינה רוצה לפזר את כל הזכויות שלה ב-200 משרדים, שתיהנה מזה, אנחנו האזרחים לא צריכים להתרוצץ בין 200 משרדים כדי לקבל את הזכויות שלנו, בטח לא אישה שכרגע יוצאת ממקלט או מבית אלים, בנסיבות החיים שלהן, אני מספר לך שזה בלתי אפשרי.

"כל זה יושב אצלי תחת ההנחה שאם המדינה מחוקקת חוקים שמטרתם להיטיב עם אוכלוסיות שחיות בעוני, אז המדינה צריכה לדאוג שהשירותים החברתיים האלה גם יתקבלו אצל האוכלוסיות שחיות בעוני, ולא להערים שם סבך משפטי ובירוקרטי שצריך עורך דין בשביל לחלץ ממנו את הזכויות. כשעל רצפת הביטוח הלאומי נשארים 600 מיליון שקל כתוצאה מאי מיצוי זכויות, זה לא הישג. זאת ירייה ברגל של המדינה".

"מצד אחד, קוראים כאן לנשים לצאת מתוך מעגל האלימות, להתלונן, לברוח על חייהן, ומצד שני, המדינה פועלת בפרקטיקה הפוכה כשהיא מייבשת את המענים שהיו מאפשרים להן ביטחון ויציבות", אומרת כהן בן לולו.

בסופו של דבר, כשנשים נפגעות אלימות זקוקות לקורת גג, כי אין להן שום סיכוי להשיג לעצמן כזאת, הן נדרשות לעמוד בקריטריון הילד השלישי כדי להיות זכאיות לדירה בדיור הציבורי. בגלל שלא מגדילים את מאגר הדירות, גם מי שהצליחה להגיע אל הזכאות נותרת בתורים המתנה ארוכי שנים, עם סיוע בשכר דירה שאינו ריאלי בשוק שכירות קשוח וכשאין להן את הערבויות להציג.

בנוסף למספר הילדים, הזכאות לדיור ציבורי כרוכה בקבלה של קצבת הבטחת הכנסה. "בישראל אין כפל קצבאות", מסביר אמר. "נשים לא יכולות לקבל גם קצבת מזונות וגם קצבת הבטחת הכנסה. קצבת מזונות מתקבלת כשהגרוש לא מקיים את פסק המזונות שלו. היא פונה לביטוח לאומי, שמשלם לה את אותו סכום שהיתה מקבלת אם היתה מקבלת גמלה להבטחת הכנסה, ובמקביל תובע את הגרוש בהוצאה לפועל. בשביל זכאות לדיור ציבורי צריך להיות אם חד הורית שמתקיימת מהבטחת הכנסה. הבטחת הכנסה וקצבת מזונות הן קצבאות הקיום המינימליות, רצפת הבוץ של הביטוח הלאומי.

"כשנשים שמקבלות מזונות ביקשו דיור ציבורי, משרד השיכון דחה אותן בטענה שהבטחת הכנסה מותנית בבחינה תעסוקתית. אבל ב-2019 השופטת אגמון-גונן פסקה שמשרד הבינוי צריך להקים ועדה כדי לבחון זכאות של חד הוריות שמקבלות קצבת מזונות.

"למרות ההחלטה של בית המשפט, אנחנו עדים לזה שנשים שמקבלות קצבת מזונות ומגישות בקשות לדיור הציבורי נדחות. משרד הבינוי התחייב להקים ועדה, אבל אין שום תיעוד לוועדה הזאת. אני כעורך דין לא מצליח להגיע לוועדה הזאת ואי אפשר לדעת אם הם הקימו בכלל את הוועדה, כמה תיקים הגיעו אליה, כמה התקבלו וכמה נדחו.

"ואז מגיעה פקידה מחברת דיור ציבורי למאהל, מסבירה לנשים את הזכויות שלהן, ואומרת להן בפה מלא – תעברו מקצבת מזונות לקצבת הבטחת הכנסה, אתן לא זכאיות. מוסרת להן מידע משפטי שגוי. אם הגברת הזאת תקשיב לה, היא תלך לקבל הבטחת הכנסה, ואז היא תצטרך להמתין שנתיים עד שתוכל להגיש בקשה לדיור ציבורי, שנתיים שבהן היא לא תהיה זכאית לסיוע מוגדל, כשהיא זכאית כבר היום".

"כשהמדינה מחסלת את הדיור הציבורי ומתעדפת השקעות ורווחי נדל"ן על פתרונות דיור נאותים, היא פועלת אקטיבית באופן שמעצים את האלימות", מסכמת כהן בן לולו. "כשהממשלה קוראת לנשים נפגעות אלימות לברוח על חייהן, ואחרי שהן עושות את זה ודורשות את הזכויות שמגיעות להן בחוק היא קוראת להן פרזיטיות – הכתובת על הקיר. במדיניות שמאלצת אותנו לבחור מי יכה בנו יותר חזק, המדינה או הגברים האלימים, הרצח הוא הקצה, ואחריו יש רק גופה".