אוניברסיטת חיפה וההגנה על הנרטיב הציוני

במרץ 1998, כתב תדי כ"ץ, תלמיד מ"א בחוג בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, תזה תחת הכותרת "יציאת הערבים מכפרים למרגלות הכרמל הדרומי".

הפרק הרביעי של התזה עסק באשר אירע בכפר טנטורה. הוא כלל הצלבה של עדויות של חיילים, אנשי הכפר ומספר קטן של מסמכים, אשר לדעתו של כ"ץ העידו על הרג המוני באנשי הכפר בזמן המערכה והוצאה להורג של רבים מגברי הכפר לאחר הקרב על חופו של הים התיכון.

התזה נבדקה רק שנה אחר כך, וכאשר עברה וקיבלה ציון גבוה במיוחד, שלח כ"ץ עותק לאנשי חטיבת אלכסנדרוני, והוסיף בכתב יד: "להניו ולכל אנשי גדוד 33 בחטיבת אלכסנדרוני – בהערכה רבה, בכבוד רב, וברגשי תודה עמוקים, על שיתוף הפעולה, הרצון הטוב ועל…שהבאתם את כולנו בארץ הזו עד הלום".

לימים כותב ההקדשה הזו הואשם כי זייף עדויות כדי להכפיש את החטיבה ואנשי הגדוד. כל מי שהכיר אותו וכל מי שקורא את ההקדשה הזו מבין שהעבודה נכתבה על ידי סטודנט ציוני, שנותר ציוני גם אחרי שכתב את התזה.

כ"ץ העריך את אומץ לבם של אנשי החטיבה – גם בשדה הקרב וגם בנכונותם לספר על פשעי הצבא בזמן הכיבוש ואחריו. עדויותיהם הצטלבו היטב עם זיכרונות אנשי הכפר שתדי ראיין, וגם עם עדויות שכבר נמסרו לעיתון "כל אל-ערב" בשנת 1991 ובשנת 1997 (לימים עיתונאי פלסטיני בשם מוצטפא אל-ואלי הוסיף עדויות נוספות, וגם כ"ץ עצמו, שאולץ לכתוב גרסה שנייה לתזה שלו, הוסיף עדויות חדשות על הטבח).

למרות בקשתו של כ"ץ, סירבתי להיות מנחה העבודה. עבודת תזה תחת השגחתי לא היתה משתמשת במילה "יציאה" או "ערבים", ולא היתה מהססת להשתמש במונח טבח, וגם במונח החדש שהצגתי בפני הציבור במאמר בעיתון "הארץ", "טיהור אתני", כמתאים ביותר לתיאור אירועי 1948.

כ"ץ בחר בקייס פירו, מרצה דרוזי, אמון על האוניברסיטה ובקי היטב בהיסטוריה של שנת 1948. בהשגחתו זכה כ"ץ לציון גבוה מאוד, ועבודתו הונחה אחר כבוד בספרית האוניברסיטה.

לימים גילה את העבודה העיתונאי אמיר גילת, איש "מעריב", ותחת הכותרת "הטבח בטנטורה" חזר על ממצאי הפרק הרביעי. סוכנות הידיעות רויטרס העבירה את מאמרו של גילת לעולם כולו,וראיינה את תדי כ"ץ, שחזר על טענתו והפעם בצורה ברורה יותר, כי בטנטורה בוצע טבח מהגדולים שבפשעי המלחמה של 1948.

כעת שמה של אוניברסיטת חיפה נקשר בגילוי משמעותי, שחשף לא רק פשע מלחמה בטנטורה אלא אישש את הסיפר הפלסטיני של הנכבה, כפי שכבר במידה מסוימת עשו "ההיסטוריונים החדשים" עשור קודם לכן.

גם בכתבה ב"מעריב" וגם בכתבות בחו"ל הובאו דעות שונות בעד ונגד הממצאים. ההיסטוריונים המובילים בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, דיקן הפקולטה למדעי הרוח דאז, יוסי בן ארצי, וראש בית הספר להיסטוריה דאז, יואב גלבר, שללו את הממצאים, הטילו ספק בחשיבותה של היסטוריה שבעל פה, ובן ארצי האשים את כ"ץ בסדר יום פוליטי (מאוחר יותר הוא ואחרים טענו שסדר היום נקבע על ידי – אחד מהשקרים הרבים שהפיץ ארצי בכל הקשור למעורבותי בפרשה). חטאו של כ"ץ היה שבין השאר הוא הודה גם לי, משום שהתייעץ איתי במהלך כתיבת העבודה.

אלה היו ימי האינתיפאדה השנייה. הפתיחות שבאה לידי ביטוי בהופעתה של "ההיסטוריה החדשה" בעקבות ימי אוסלו נעלמה כלא היתה, ובמקומה הסתגרה האקדמיה הישראלית וצייתה בשנית לנרטיב הציוני. מאיר פעיל ואסא כשר שיבחו את העבודה, ולימים נבהלו מאומץ לבם וחזרו בהם מהערכתם המקורית.

גילת נאלץ לכתוב מאמר נוסף, בו הדגיש את דברי הלוחמים, ששללו את הטענה לטבח; אם כי כפי, שציין מפקד הגדוד, בנצי פרידן, "כל אחד רואה את הדברים אחרת" – השקפת עולם היסטורית שאוניברסיטת חיפה היתה צריכה לאמץ, ולאפשר את המשך הדיון האקדמי על נרטיבים, היסטוריה שבעל פה ושאלות מחקריות דומות.

אבל באוניברסיטה כבר החלו לחצים על כ"ץ לשנות את גרסתו, והוא לקה בשבץ מוחי קל, שאותו ייחס ללחץ שהיה נתון בו ולא היה מוכן לו כאשר ביקש לספר את סיפור הכפרים. גילת הוסיף גם את העדות הבאה של אלי שמעוני מן החטיבה: "אין לי ספק שהיה טבח בטנטורה. לא הלכתי ברחוב וצעקתי את זה, כי זו לא גאווה גדולה".

חשש מעימות אקדמי

המאמר הזה לא סיפק את ההיסטוריונים בן ארצי וגלבר, ובניגוד לרוח הדברים של פרידן בעיתון, כמה ימים לאחר מכן עמותת לוחמי אלכסנדרוני הגישה תביעת לשון הרע על סך 1.1 מיליון שקל, שכללה תצהירים של חלק מהעדים שכ"ץ ציטט, שהכחישו את אשר אמרו (לרוע מזלם, עדויותיהם הוקלטו על ידי כ"ץ – בידיו היו 64 שעות של הקלטות).

בקשתו של כ"ץ, באמצעות עורך דינו, לדחות על הסף את הבקשה, נדחתה על ידי השופטת דבורה פלפל, והוא נדרש לשלם 15 אלף שקל על עצם פנייתו זו, עוד בטרם נערך המשפט. ההוצאות הלכו ונערמו. ועד העקורים וארגון עדאלה התגייסו לעזור לכ"ץ לשלם את ההוצאות שהושתו עליו. לימים גם אוריינט האוס בהנהלתו של פיצל חוסייני נרתם לעזור.

בכך נפתח הפתח לראייה מעוותת של התזה, ככתיבה מטעם שממומנת על יד אש"ף. אוניברסיטת חיפה התנערה ממנו לחלוטין, וגם ממנחה העבודה ושופטיה.

דומה כי במקום אחד, החוג ללימודי ישראל, שהיה חוג עוצמתי באותם ימים באוניברסיטה, העדיפו לדרוס את העבודה במקום להניח לה או להתדיין באופן אקדמי עם ממצאיה. היה כאן חשש מובהק מעימות אקדמי בעולם שכבר החל להעדיף את הנרטיב הפלסטיני על פני זה הציוני (לא מעט בזכות העבודה של ההיסטוריונים החדשים).

ראשי החוג קיוו שמערכת המשפט תעמוד לצדם, ותעזור להם להביס עוד מחקר שאישש את הנרטיב הפלסטיני וחשף את הצד התעמולתי של ההיסטוריוגרפיה הציונית. את הירייה הראשונה ירה פרופסור אלון קדיש, שהגיש תצהיר ארוך מטעם התביעה ובו קבע כי העבודה אינה טובה מבחינה אקדמית, ועל כן מסקנותיה פסולות ומגמתיות. טענות דומות טענו גם גלבר ובן ארצי.

באותו רגע, בעזרת חוות דעת כמו זו שסיפק אלון קדיש, כבר לא סב הדיון על הטבח, אלא התמקד ברמה המקצועית (להזכירכם, של תלמיד מ"א שזכה לציון גבוה ביותר בחוגו). הבלבול המכוון בין טענה ללשון רע וויכוח לגיטימי על טיב המחקר, הוא פשעה העיקרי של הנהלת אוניברסיטת חיפה.

ביום הראשון למשפט, התובע, במקום לדון במניעיו של כ"ץ – שהם הבסיס לתביעות לשון הרע – הצביע על טעויות בשכתוב מתוך ההקלטות שכ"ץ נאלץ לתת לתביעה. באותם ימים לא היה עליו להקליט כלל ועיקר את העדויות, לא כל שכן לתת אותן למישהו. אבל משזה נעשה, המאמץ של היסטוריונים מטעם והתביעה היה לחפש סתירות בקלטות מיושנות ובאיכות ירודה יחסית; לא בעדויות של החיילים, אלא של אנשי הכפר.

כמה סתירות כאלה התגלו, אך גם אילו כ"ץ היה מסיר את כל העדויות ששוקלטו לא נכון – עדיין נותרה התזה שלו בעניין הטבח איתנה ומוכחת. אבל לבית המשפט, לתביעה או לאוניברסיטה לא היה כל עניין בהליך נורמטיבי שכזה. הרצון העז היה להותיר משוואה בלתי הגיונית בעליל – אם יש לכמה היסטוריונים ספק באיכות העבודה, במקרה הזה על סמך אי דיוקים בפרטים לא משמעותיים, דא עקא כי היתה כאן כוונת זדון, ויתרה מכך ברור כי לא היה טבח.

כ"ץ נשבר בסופו של היום הראשון (לא כאן המקום להסביר מדוע), וחתם על מכתב שבו חזר על הנוסחה הזו – כי רמת עבודתו היוותה הוכחה לכוונתו הזדונית לעוות את האמת, ועל כך הוא מצר. כמה שעות לאחר מכן התעשת, אבל כבר היה מאוחר מבחינת השופטת.

תיקון עוול מסוים

תחת הנהגתו של דיקן הפקולטה בחיפה, וללא כל צורך, נבדקה העבודה שנית על ידי חמישה מומחים לשפה הערבית. מעשה מוזר ביותר. אמיר גילת, רויטרס והעולם שהתעניין בטנטורה, התרשמו מטענת הטבח משום שמבצעיו הם אלה שהודו בו, ובכך איששו טענות ישנות של הקורבנות.

כפי שלמדנו מההיסטוריה החדשה, רק יהודים יכולים להכשיר בעיני העולם את הטענות ההיסטוריות הפלסטיניות – הפלסטינים ידעו שגירשו אותם או טבחו בהם, אבל העולם קיבל את גרסתם רק אחרי שההיסטוריונים ישראלים איששו אותה.

המומחים מצאו שוב את אותן סתירות בציטטות, שאילו הסיר אותן כ"ץ מעבודתו, עדיין טענתו היתה תקפה. ואכן, כדי לשכנע את מועצת הלימודים המתקדמים באוניברסיטת חיפה כי על כ"ץ לכתוב תזה חדשה, שלח הדיקן בן ארצי מכתב משלו, שבו קבל על רמתה הנמוכה של העבודה, וסיפק למועצה את העילה לדרוש עבודה חדשה – לא תיקון של הציטוטים (קומץ מתוך עשרות ציטוטים נכונים).

כ"ץ כתב תזה חדשה, הוסיף עדויות חדשות, ועבודתו ניתנה לשיפוט של חמישה שופטים אנונימיים. אבל אין אנונימיות באקדמיה הישראלית, ורובנו יודעים במי מדובר (אחד מהם, משה מעוז, כתב ל"הארץ" ב-9 בפברואר 2022 כי נתן ציון טוב לעבודה והופתע ממה שאירע אחר כך, קרי פסילתה המוחלטת של העבודה).

שניים נוספים העבירו את העבודה ושניים הכשילו אותה. ההיגיון העקום של אוניברסיטת חיפה פעל בשנית: על סמך שתי פסילות מתוך חמש, כעת יכול היה הדיקן ומועצה ללימודים מתקדמים, בתמיכתו של הרקטור אהרון בן זאב, לפסול את העבודה ולהסירה מספריית אוניברסיטת חיפה.

ביקשתי לבדוק את טוהר הטענות של כל מי שעבד קשה כל כך לחסל את הקריירה של תדי כ"ץ, ופירסמתי מאמר משלי על הטבח בכתב העת "תיאוריה וביקורת"; אף שהעורך דאז, יהודה שנהב, הוזהר על יד קוראי המאמר וראשי מכון ון ליר כי הוא עצמו יעמוד לתביעה, הוא גילה אומץ לב, מאוד נדיר באותם ימים, ופרסם את המאמר. איש לא תבע אותי, כמובן.

בכל רגע נתון, יכלה אוניברסיטת חיפה לבקש מכ"ץ לתקן את המקומות שבהם לא דייק בשיקלוט הציטוט – אגב, לימים, בעזרת מכשור מתקדם יותר, התברר שהטעויות היו מועטות יותר. היה עליה להתעלם משיפוטם של גלבר, בן ארצי וקדיש – זכותם היתה להביע את דעתם, אבל בשום פנים ואופן היה אסור לתת להשפיע של שיפוטם מקצועי של היסטוריונים אחרים.

ציונים בהיסטוריה נעים מכישלון למצוינות בכל העולם. כל המהלך, שחלק מאלה ששותפו בו, כמו חמשת חברי הוועדה המומחים לשפה הערבית (שבדקו את הגרסה הראשונה), נטל בו חלק בלי מחשבה יתרה ולאו דווקא בזדון, נועד לפגוע במחקר ישראלי נוסף, שאישש ללא עוררין את הנרטיב הפלסטיני שב-1948 ישראל ביצעה טיהור אתני, שלווה במעשי טבח.

אקדמיה שכללה חוג חזק ללימודי ארץ ישראל, שנועד לספק פיגומים אקדמיים לנרטיב האידיאולוגי הציוני, לא יכלה לקבל מהלך כזה מתוכה בימי האינתיפאדה השנייה. קל היה למצוא פגמים בעבודת תואר שני – אבל לא ניתן היה לערער על עבודתם של היסטוריונים בכירים, פלסטינים ועולמיים, שאיתגרו בהצלחה מרובה את הנרטיב הציוני.

כעת בא סרטו של אלון שוורץ, "טנטורה", ובו חרטה של מי שחזר בו מהעדות המקורית שנתן לתדי כ"ץ, הודאה של השופטת שלו האזינה לקלטות – של העדים היהודים, כמובן, כי הפשע הוא פשע רק אם הפושעים מודים בו – היתה פוסקת אולי אחרת, ובנוסף לכך, יש בסרט חשיפה של קברי האחים בהתאם לזיכרונם של ניצולי הטבח.

הסרט מחפה על העוול שנעשה לכ"ץ, עשרים שנה מאוחר מדי. הממסד של חיפה דאז לא יודה בעוול שעשה, אבל מאחר שעיתון "הארץ" הסכים לאמץ את גרסת הסרט (עיתון שבזמנו לחלוטין קיבל את ההאשמות כלפי כ"ץ ונגדי) – יש כאן תיקון עוול.

כדי שהטבח יוכר כטבח, מבצעיו צריכים להודות בו, ובמה ציונית – במקרה זה ציונית ליברלית – צריכה להעניק את אישורה לטענה. לו פירסם אלון שוורץ את טענותיו בעיתון בריטי, או רחמנא ליצלן ערבי, או הופיע בפסטיבל סרטים במזרח התיכון – לא היה תוקף גם לתיקון העוול שהוא הציע.

אבל אין בכך די לעורר את הדיון החשוב לא פחות. בעולם שבו ארגון נטול כל סדר יום פוליטי כמו אמנסטי אינטרשיונל מכנה את ישראל מדינת אפרטהייד; ובמרכזי המחקר העולמיים, שבהם נחקרת ההיסטוריה של המקום הזה, הנכבה מתוארת כטיהור אתני וישראל כמדינת קולוניאלית, אין להתפלא על כך שבמקומות רבים יש נטייה להחרים את האקדמיה הישראלית.

אין צורך בעבודה מאומצת כדי לדעת את גודל הפשע שבוצע נגד העם הפלסטיני בשנת 1948, שעדיין מתבצע מאז ועד היום. יש צורך בהכרה – לפחות אקדמית – בפשע, ובעיקר בקשר שלו לאידיאולוגיה הציונית המתנחלת; ובלקיחת אחריות על תיקונו ומציאת דרך לפיוס למען כל מי שחי בו בעבר וחי כאן היום, שמבוססת על פירוק המשטר הקולוניאלי בין הנהר לים.

פרופסור אילן פפה, מהמרכז ללימודי פלסטין, אוניברסיטת אקסטר, הוא מחבר הספר "הטיהור האתני של פלסטין"

לקריאה נוספת:

נג'יב מוחמד חוסני,"טנטורה – הטבח וההיסטוריה", כל אל-ערב, 22 נובמבר 1991 ו-29 נובמבר 1991; רנדא אבו עבד, "זיכרונות וצער של ימים עברו", כל אל-ערב, 1 אוקטובר 1997

אילן פפה, "לגעת בעצבים החשופים", הארץ, 15 ספטמבר 1999