למה לא נתנו לי לנתק את סבא שלי ממכונת ההנשמה?
הרופא עשה לנו את שיחת "הסוף מגיע", ולא דיבר על הסוף. אז שאלתי. סיכמנו שבלי החייאה או מכונות. אבל כשגופו של סבא קרס לא הספקנו לענות לטלפון והרופאים חיברו אותו למכונה. כמה ימים אחר כך הוא מת. אני לא מחפשת אשמים, אבל למה אנחנו לא יכולים להחליט איך אנחנו רוצים למות?
כשסבא שלי התאשפז בפעם המי יודע כמה בבית חולים זה לא היה ממש ברור שזה הסוף. אחרי שהוא שרד כל כך הרבה בעיות ואשפוזים זה לא היה מובן מאליו שזאת הפעם האחרונה. אבל כשהגענו לבית חולים לדבר עם הרופא הכניסו אותנו לחדר הרופאים הנחמד עם הספות, והרופא עשה לנו את שיחת "כנראה שהסוף הגיע". הוא הסביר לנו שהמצב קשה, שמדובר במצב רפואי מאוד מסוכן, והתחיל להכין אותנו לפרידה.
באופן די צפוי, אבל גם ממש לא, הציפה אותי תחושת הקלה אדירה. בגיל 90, כשהדמנציה נותנת את אותותיה בכל שיחה ומפגש, הרגשתי מוכנה להיפרד. הרגשתי שגם עדיף לו ככה, למרות שאולי זה היה סתם כדי להרגיש יותר בנוח עם עצמי.
מה שהרופא לא מצא לנכון לדבר עליו ביושבנו על הספה הנוחה הוא סוגיית ההחייאה והחיבור למכונת הנשמה. זה היה לי קצת לא ברור, ולא ידעתי אם להעלות את הסוגיה בעצמי. אם אתה עושה לנו שיחת מוות, למה לא לדבר על מה עושים כשהסוף מתקרב? אז העלתי את הנושא, למרות שניכר שהרופא לא ממש הרגיש בנוח. סיכמנו עם הרופא שלא עושים שום פעולה פולשנית, בלי החייאות ומכונות, הצגנו את המסמכים המשפטיים והחלטנו ביחד שיינתן רק טיפול תומך, כזה שייקל את הדרך אל הסוף.
בדיעבד זה לא ממש שינה. אמא שלי התעקשה להיות האפוטרופוס של סבא, למרות שהצעתי את עצמי לתפקיד, וברגע האמת היא לא הספיקה לענות לטלפון. הגוף קרס, היא לא ענתה, והרופאים חיברו אותו למכונת הנשמה למרות שביקשנו בפירוש שלא יעשו את זה. הגענו שוב אל בית החולים. הוא שכב שם, מחובר למכונת ההנשמה העולה ויורדת, טיפות של מורפיום זורמות בקצב קבוע אל הווריד. זה היה חג, והרופא התורן ניהל איתנו שיחה במסדרון. שאלתי אם אין שום דבר לעשות ולמה לא לנתק אותו וזהו, והרופא שקלט עם מי יש לו עסק התחיל להתבדח בנושא, כי בישראל זה פשוט בלתי אפשרי. למרות שלנו הבדיחות ממש התאימו באותו הרגע, שוכני המסדרון ושאר הצוות הרפואי הביטו עלינו וגם על הרופא בסלידה.
הוא אמר שזה יכול לקחת בין שלושה ימים לחצי שנה. שאין באמת סיכוי שהוא יתעורר ושכרגע כל מה שנשאר זה לתמוך בו ולהקל את הכאבים. אמא שלי התייסרה, אבל הסכמנו בינינו שגם אם היא היתה עונה לטלפון היא לא היתה מסוגלת לבקש שלא יחברו אותו. השבעתי אותה שהיא לא תהיה האפוטרופוס שלי, ושאף אחד לא יחבר אותי במצב כזה אי פעם למכונת הנשמה ונסענו הביתה.
בימים הבאים המשכנו לבוא לבקר למרות שלא היתה ממש סיבה. הוא שכב שם בין חיים ומוות, מחובר בעל כורחו למכונה הארורה הזאת שסתם מחזיקה אותו בחיים, במדינה שאי אפשר לנתק בה אנשים ממכונות הנשמה.
שבוע אחרי, שש בבוקר, הטלפון מצלצל. אמא מודיעה שסבא נפטר בשלוש, אבל היא התאפקה כי היא לא רצתה להעיר אותי. אמרתי שזה לא היה ממש משנה כי היא העירה אותי עכשיו, אבל לשמחתי היא צלצלה לפני הטלפון ההזוי שהגיע מחדר המתים של בית החולים בשעה 7:30. הם התקשרו לפלאפון שלי, שלא ברור מהיכן הם השיגו, שאלו אם אני ״משפחת רוטנברג״, הציגו את עצמם כ״חדר המתים״ וביקשו שאבוא עם תעודת הזהות של סבא שלי לקחת את הגופה שלו.
השאלה שליוותה אותי כל הזמן וגם תקופה ארוכה אחרי הלוויה היתה למה. למה לעזאזל אני לא יכולה לבוא ולדרוש, כמו בכל הסדרות האמריקאיות שאני כל כך אוהבת, שינתקו את סבא שלי, שהוא רק שלי, מהמכונת הנשמה. למה הרופא לא רצה לדבר איתי על רגע האמת? ולמה, אם דיברנו וסיכמנו שאין הנשמות והחייאות, למה חיברו אותו בסופו של דבר? איך רגע כזה מכריע ומופרע תלוי בזמינות בטלפון? ואיך מצופה מאמא שלי, הרגישה והטובה, להחליט באותה השניה כשהכל קורס, מה לעשות?
לפי "חוק החולה הנוטה למות" אסור לעשות כל פעולה שמטרתה להמית את החולה, גם אם מתוך חסד וחמלה, וגם אם החולה עצמו מעוניין בכך. אסור להפסיק טיפול רפואי ואסור לסייע לחולה לסיים את חייו בעצמו. ברירת המחדל היא להחיות את החולה ולחבר אותו למכונת הנשמה. אם החולה אינו מעוניין בטיפולים מאריכי חיים, יש להתחשב ברצונו על פי החוק, אבל בכל זאת לנסות לשכנע אותו שלא לעשות זאת. אם יש לו אפוטרופוס, כמו במקרה שלנו, יש להתחשב ברצון האפוטרופוס.
אני לא עורכת דין, ואני לא מחפשת אשמים במקרה הזה או במקרים אחרים. אבל אני חושבת שלפחות בענייני המוות (אבל גם בהרבה תחומים אחרים), הגיע הזמן שמדינת ישראל תהיה יותר דמוקרטית ופחות יהודית. אין שום דבר פסול בניתוק אדם גוסס ממכונת הנשמה, בין אם לבקשתו ובין אם לבקשת משפחתו הקרובה. אין שום בעיה לנהל את שיחת "מה עושים אם" בצורה נעימה ומכבדת ולקבל החלטה סופית בצורה מושכלת, ולא לצלצל שוב ברגע האחרון ולהחיות בכל זאת אם לא ענו לטלפון. הדרישה לנהל את השיחה הזאת צריכה לבוא מהצוות הרפואי ולא מהמשפחה, וההחלטה לסיים את החיים בישראל צריכה להיתפס יותר ויותר כמעשה אתי ומלא חמלה.
אפילוג
אי אפשר לתאר את תחושת ההקלה. המדינה לא מסכימה לנתק את סבא שלי מהמכונות ולתת לו למות בשקט, אבל תוך שבוע הגוף שלו מחליט שדי, נגמר. הוא מת, נגאל מייסוריו. לא נשאר חודשים ארוכים באשפוז בין חיים למוות. זכה בשלווה שהגיעה לו ולא בזכות אף אחד חוץ מעצמו.
וגם אנחנו נגאלנו. אם זה לא היה נגמר ככה תוך שבוע, הסבירו לנו בבית החולים שהיינו צריכות להעביר את סבא למוסד סיעודי מורכב ולשבת, גם אם חודשים ארוכים, ולחכות לסוף. אנחת רווחה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן