תחנות הייסורים של מבקשי המקלט במשרד הפנים

חדר המתנה שנראה כמו אתר בנייה לא גמור, מבקש מקלט חולה סרטן שמתבקש לעמוד, אוהל באמצע שום מקום ללא צל. "לשם אנחנו לא מגיעים", הסבירה לנו מבקרת חיצונית של משרד הפנים. חוויות של מתנדבים במוקד לפליטים ומהגרים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

אני יושבת על ספסל ההמתנה בלשכת משרד הפנים בקומה הרביעית ברחוב סלמה 53 בתל אביב. לידי יושב סעיד, מבקש מקלט ממאלי. מסביבנו אנשים בענייניהם: רוטנים על ההמתנה הממושכת, הטפסים הלא ברורים, והתור שלא מתקדם לשום מקום. סעיד ואני דרוכים. אנחנו יודעים שהחדר שבו נעביר את השעות הקרובות עתיד לחרוץ גורל. המתח באוויר נקטע על ידי אישה מבוגרת בחליפה כחולה ומשקפיים חתוליות שהגיעה לביקורת חיצונית של הלשכה. כשהיא מקלידה בחוסר חשק בטאבלט שבידה, היא שואלת אותי כיצד הייתי מדרגת את השירות במקום. אני עונה שאני בכלל לא אמורה להיות פה; אני וסעיד נשלחנו מקומה שבע, הקומה של מבקשי המקלט, כי כל החדרים בה היו תפוסים. היא מסתכלת עלי במבט תוהה, "אה, קומה שבע", היא משיבה, "לשם אנחנו לא מגיעים".

donate

אנחנו בני שירות לאומי במוקד לפליטים ולמהגרים וחלק מהעשייה של המוקד היא להגיע למקומות "שאנחנו לא מגיעים אליהם": לשכות רשות האוכלוסין המיועדות למבקשי מקלט, בתי הכלא למהגרים ומתקני המעצר. מקומות שחלים עליהם חוקים אחרים.

לפני כמה שבועות הגיעה אלינו פנייה לגבי דניאל, מבקש מקלט מניגריה. דניאל חולה סרטן, יש לו גידולים בשתי כפות הרגליים שמקשים עליו ללכת ולעמוד זמן ממושך. פגשנו אותו באותה קומה שבע, כדי לסייע לחדש ויזה. עם כניסתנו, דניאל נשלח לחכות באולם ההמתנה, בעוד שלנו הורו לשבת על כיסאות בפנים. אולם ההמתנה בקומה השביעית הוא חלל גדול עם תקרה שלא סיימו לבנות, כשלקירותיו מעין פתחים שהם ספק חלונות, ספק חורים גדולים בקיר. באמצע החלל, שורות על גבי שורות של כסאות פלסטיק. מיותר לציין שאין שם מיזוג אוויר. בחורף ניתן לחכות שעות ארוכות בקור, ובקיץ החום שנכנס דרך החלונות מקשה על כל רגע של המתנה.

מי שמאחר למועד שנקבע לו אפילו בכמה דקות, צריך לעמוד בתור בשמש. התור מחוץ ללשכת משרד הפנים בבני ברק (צילום באדיבות המוקד לפליטים ומהגרים)

מי שמאחר למועד שנקבע לו אפילו בכמה דקות, צריך לעמוד בתור בשמש. התור מחוץ ללשכת משרד הפנים בבני ברק (צילום באדיבות המוקד לפליטים ומהגרים)

וככה זה נראה בחורף. התור במשרדי ההגירה בבני ברק (אורן זיו / אקטיבסטילס)

וככה זה נראה בחורף. התור במשרדי ההגירה בבני ברק (אורן זיו / אקטיבסטילס)

משלא מצא אף מקום באולם ההמתנה העמוס, דניאל התיישב על אחד הכיסאות הפנויים בחלק הפנימי של הלשכה, הרחק מאתנו. ליד כיסאות אלו תלוי דף A4 שמבהיר שהם מיועדים לעורכי דין ומלווים בלבד. מיד ניגש אליו אחד מעובדי הלשכה וביקש ממנו לקום ולפנות את המקום. העובדה שהאולם היה מלא לא שינתה לו, והוא אמר שמצדו דניאל יכול גם לעמוד. דניאל המבוהל לא רצה לעורר סערה בלשכה, הוא קם והחל לחזור בהליכה איטית ומאומצת לאולם ההמתנה, לחכות עד שיתפנה כסא. רק כאשר אמרנו לפקיד באופן מפורש "תסתכל על הרגליים שלו, תראה איך קשה לו ללכת", נראה היה שמשהו התחיל לחלחל. כשדניאל כבר היה בחצי הדרך לאולם, הותר לו לשבת באותם כיסאות כבוד, שלכאורה מיועדים לעורכי דין בלבד.

זמן לא רב לאחר מכן, ליווינו את ג'סיקה ללשכה ברחוב סלמה כדי לחדש את הוויזה שלה. ג'סיקה היא מבקשת מקלט ואישה טרנסג'נדרית במצב רפואי רעוע. קיווינו, שלאור מצבה הרגיש, חידוש האשרה יעבור בלי הרבה בעיות. לצערנו, זה לא היה המצב. פגשנו אותה בכניסה לבניין, ואת פנינו קיבלו שני שומרים. אמנם לא היו בידינו חרבות ורימוני עשן, אך מסתבר שדי בנוכחותה של מבקשת מקלט טרנסג'נדרית כדי להוות איום ולאסור את כניסתנו. לשווא ניסינו להסביר שמדובר בעניין רגיש, ושאנו מבקשים לקבל מענה מפקידי הלשכה. רק לאחר לחץ רב מצדנו, כשהשומרים ממשיכים לפנות אליה שוב ושוב במגדר הלא נכון, הושגה פשרה אבסורדית. הותר לנו לעלות אל קומה שבע ולבקש שם שיאפשרו לג'סיקה להיכנס ללשכה, בתנאי שג'סיקה תחכה בחוץ. כך מצאנו את עצמנו במעלית לקומה שבע, בעוד ג'סיקה ממתינה על הספסל בחוץ.

donate

בקצה הכרוניקה המתמשכת הזאת, של הדרה ודחיקה, עומד אוהל מאובק מוקף גדרות גבוהות. בינואר 2019, נסגרו שערי הלשכה ברחוב סלמה בפני מבקשי המקלט. אותה קומה שביעית בלשכה אמורה לשמש רק לראיונות של מבקשי מקלט, לא לחידוש ויזה. כל הפונים לחידוש ויזה הופנו לאוהל בפאתי העיר בני ברק. עוד מקום "שאנחנו לא מגיעים לשם". לא מזמן ליווינו לשם מבקשת מקלט קטינה, שהגיעה יחד עם המדריכה שלה. אחרי שיחה של עשר דקות בטלפון שבה ניסינו להסביר למדריכה איפה אנחנו, שמענו בקולה סימנים של ייאוש. וכשעמדנו על דרך העפר שם, מנסים להסביר לה בכל מיני דרכים משונות היכן המקום, פתאום הבנו את כל הסיפור. את מבקשי המקלט זורקים למקומות שאיש לא מגיע אליהם.

כשביקרנו שוב במתקן בבני ברק, ראינו תור של אנשים שמחכים לחדש ויזה. הם החזיקו שימשיות בידיהם, שהם כבר למדו להביא מהבית, כדי להתגונן מפני שמש הקיץ הקופחת. כל מי שפספס את השעה המדויקת שנקבעה לו לחידוש הוויזה, ולו בכמה דקות, מצא את עצמו בתור הזה. לאחר שמכניסים את מכסת האנשים היומית, התור הופך פיקטיבי. אין לו שום תכלית ואף אחד לא נכנס פנימה. מי שעומד שם יחזור לביתו כלעומת שבא.

טלי ברומברג ושחף ליטמן הם מתנדבים בשירות לאומי במוקד לפליטים ולמהגרים. כל השמות בטור הם בדויים.

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"חשב שאסור לערבב את 'העברים הטהורים, עם מה שהוא הגדיר כיהודי המזרח. ארתור רופין (צילום: אברהם מלבסקי/ ארכיון קק"ל)

"חשב שאסור לערבב את 'העברים הטהורים, עם מה שהוא הגדיר כיהודי המזרח. ארתור רופין (צילום: אברהם מלבסקי/ ארכיון קק"ל)

ארתור רופין והקופסה השחורה של הציונות

בספר חדש טוען החוקר איתן בלום כי ארתור רופין, שהקים ביפו את "המשרד הארצישראלי"  ב-1908, השפיע על הציונות הרבה יותר מהרצל, ולא לטובה. כגזען וקולוניאליסט, אומר בלום בראיון ל"שיחה מקומית", הוא עיצב את הציונות עד היום

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf