תושבי עוטף עזה מבינים: "היד הקשה" נגד החמאס לא עובדת

אני גרה בכיסופים. לכן המדיניות של ישראל כלפי עזה משפיעה עלי ועל משפחתי באופן מיידי וקשה. ברור לי שממשלות ישראל לא מתוות מדיניות שמיטיבה איתי. הסתכלו על התוצאות: פעם בשבוע-שבועיים טילים נשלחים עלינו. כולנו חיים עם חרדות קשות, אני פוחדת מכל רעש חזק, ולא יודעת אם יפתחו את בית הספר מחר או ששוב ישתבשו חיי ואברח אל ביתם של חבריי בתל אביב. ואולי הקשה מכל: אני שואלת את עצמי האם אני מסכנת את חייה ופוגעת בנפשה של בתי הקטנה בכך שאני נשארת לגור במקום עם כל כך הרבה אלימות?

לפני כשלוש שנים וחצי יצא בעברית הספר "דוד וגוליית, איך להפוך חולשה לכוח", של מלקום גלדוול. לאחרונה הזדמן לי לקרוא אותו. מהספר הזה עולה באופן ברור שהדרך המדינית של הממשלה לא רק שלא תצליח, אלא גם תרע את חיינו. היא בוודאי לא תביא כל פתרון מול הרצועה.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

בספר מנסה גלדוול מנסה להסביר כיצד "דוד", כמשל, מצליח מול הענקים, מול "גוליית". הדוגמאות שקפצו לי מתוך הספר נגעו לתגובה של הבריטים להפצצות הקשות של הגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה; למאבק של הבריטים נגד האירים הקתולים בצפון אירלנד; ולתעוזה של תושבי הכפר לה-שמבון בצרפת מול הכובשים הנאצים. בכל המקרים האלה, השימוש בכוח יצר גם התנגדות וגם כוח הישרדות גדולים יותר. התוצאה ההפוכה מן הרצוי וגם מהצפוי.

תושבים בשדרות סודקים פגיעה בבית בעיר שנפגע מרקטה. לכולם ברור שצריך הסכם מדיני (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

הדוגמה הראשונה נוגעת כאמור להפצצות הגרמניות על לונדון במלחמת העולם השנייה. הגרמנים ציפו שההפצצות הקשות יבריחו מיליונים אל מחוץ לעיר ויכולת ההישרדות של לונדון – ובעקבותיה גם של בריטניה כולה – ייפגעו קשות. אולם להפצצות הייתה השפעה הפוכה. עשרות אלפים נהרגו, עשרות אלפים נפצעו, אבל המיליונים ששרדו נהיו נחושים ועמידים יותר מול ההפצצות. גלדוול נותן הסבר פסיכולוגי לתופעה הזו: אם לא מתת ולא נפגעת, הרי שאתה כאדם לא "אמור" להיפגע מהפצצות. ההפצצות הבאות מפחידות אותך פחות. הן בוודאי לא ישכנעו אותך להיכנע.

הדוגמה השנייה היא מצפון אירלנד. בסוף שנות הששים החליט הגנרל הבריטי איאן פרילנד לחסל את האלימות והפעיל כוח מול על השכונות הקתוליות של בלפסט: עוצר, חיפוש בבתים, מעצרים ואף שימוש באש חיה. אולם הפעולות האלה לא "הרגיעו" את הקתולים. הן רק העלו את חמתם, ורמת האלימות בצפון אירלנד בין הקתולים לפרוטסטנטים רק עלתה. עברו עשרות שנים ואלפי הרוגים עד שהגיעו שם להסכם.

המקרה השלישי נוגע לכפר הצרפתי לה-שמבון (Le Chambon). תושבי הכפר הזה במרכז צרפת היו רגילים לרדיפות בגלל אמונתם הדתית במשך מאות שנים (הוגונטים מול מדינה קתולית). בזמן מלחמת העולם השנייה הם עשו שימוש במסורת האנטי-ממשלתית הזו כדי להגן ולהחביא יהודים. מאות יהודים, ילדים ומבוגרים, מצאו בו מקלט, קיבלו ניירות מוזיפים ושרדו את המלחמה. תושבי הכפר הגנו יהודים באופן גלוי. לא פחדו. משום שהיו רגילים כבר לאלימות מדינית, הם פחדו פחות מהאחרים מהאלימות של הגרמנים.

חזרה לעזה. ב-2008 ישראל החליטה להטיל סגר על הרצועה. ישראל טענה שהסגר נועד לבודד את חמאס ולמנוע ירי רקטות על יישובים ישראלים בנגב. מאז ירדה רמת הייצוא מהרצועה לכדי שני אחוז בהשוואה לשנת 2007, וכמות הסחורות הנכנסות ירד לכדי רבע. בשנה האחרונה תושבי עזה נאצלים להתמודד עם שעות ספורות של חשמל ביממה. בחודשים האחרונים, בעקבות שאיבת יתר ומחסור במים ממקור אחר, כמות המים לשתייה ברצועה ירד באופן מדאיג. ובכל זאת הם לא נכנעו.

1,166 פלסטינים נהרגו במבצע עופרת יצוקה. 174 נהרגו במהלך עמוד ענן. 2,125 נהרגו במצבע צוק איתן. שלושה מבצעים צבאיים קשים, הרס עצום. ועדיין תושבי הרצועה מסרבים לשתף פעולה עם ישראל לפעול להפלת משטר החמאס.

לרבים מאתנו ברור שהדרך שישראל בוחרת בה לא עובדת. קריאה בספרו של גולדוול מבהירה למה זה קורה: הוא מראה ששימוש מופרז בכוח כלפי אוכלוסייה מייצר עמידות נפשית מול האלימות, ואף רצון הולך וגובר לא להיכנע. לכן הקריאות שעולות מחלק מהתושבים באזור, וכמובן גם משרים בממשלה, "להכות" בחמאס עזה עשויה להביא רק לעמידות גבוהה יותר של החמאס ושל תושבי עזה מול עוצמתה של ישראל. אם כך, מדוע מתעקשת ישראל להמשיך בדרך הכוח?

יש שלוש תשובות אפשריות. הראשונה היא שמנהיגי המדינה פשוט אינם מבינים את ההשלכות השליליות של הפעלת כוח לא-מידתי. אם זו התשובה, הגיע הזמן להחליף את המנהיגים שלנו באנשים חכמים יותר. האפשרות השנייה היא שגם אם הם מבינים שהפעלת כוח לא-מידתי לא תביא לפתרון הרצוי, דרך פעולה זו מוכרת ונוחה להם, ולכן הם משתמשים בה מתוך ברירת מחדל. אם זו התשובה, הגיע הזמן להחליף את המנהיגים שלנו באנשים שמסוגלים לבחור בדרך אחרת, כזו שתטיב איתי, עם שאר תושבי העוטף, ועם כל אזרחי ישראל.

אולם קיימת אפשרות שלישית והיא כנראה הנכונה: ראשי המדינה מודעים לנזק הכרוך בהתנהלות הכוחנית, ובאופן מודע בוחרים בה בכל זאת. התמשכות האלימות, ללא פתרון מדיני באופק, יחד עם הטלת כל האשמה על החמאס ועל תושבי עזה, משמשים דלק לפוליטיקת ההפחדה של הימין. כל עוד אנחנו עסוקים בהגנה על חיינו, אין מקום לקולות המתנגדים למדיניות האלימות כלפי תושבי הרצועה. הרי, כך אומרים בממשלה, מה שחשוב היום הוא הביטחון. שקט, יורים.

ביום שישי ארגון "קול אחר", שאני שותפה בו, קיים מפגש. ארגונים ישראליים, יחד עם כמה פעילים מעזה שדיברו בסקייפ, חשבו יחד כיצד אפשר להביא את ישראל לחדול מהעונש הקולקטיבי המתמשך והאכזרי שהיא כופה על עזה. ברור לנו שדרך ההתנהגות הזו לא מפחיתה את האלימות. סיום האלימות, הגעה להסכם וקידומו היא מציאות של win-win: גם תושבי עזה יוכלו לנשום לרווחה ולהתחיל חיים של שלום, שגשוג וביטחון, וגם אנחנו בעוטף נוכל לנשום לרווחה. אנחנו מציעים להתחיל באספקת מי שתייה מספקים, וגם מערכות המטפלות בשופכין. הרי זה רק עניין של זמן עד שיתפתחן בעזה מחלות שאינן מכירות בגבולות ומכשולים. הממשלה מובילה אותנו להמשך האלימות והסבל. עלינו, האזרחים, להבין זאת, ולפעול.

דר' יעלה רענן, תושבת קיבוץ כיסופים, פעילה ב"קול אחר" וב"נשים עושות שלום"