"רעם מטוסי הקרב הוא קריאת ההשכמה שלנו, החברה התורכית, מהאשליה"

כותבת אורחת: אליף ביניג'י, איסטנבול

לפעמים אני לא יכולה לומר או לכתוב את מה שאני רוצה. עכשיו אני מנסה ללמוד, ושומעת את קולות הירי האיומים בשכונה שלי. ברגע הזה בחיי, אני מרגישה כאילו אין לי את הזכות לדבר על זה, או להתלונן. אני לא רוצה להיות מהנשים הללו שעסוקות בעצמן עד כדי כך שעולמן סובב סביב פריבילגיות מגוחכות.

כולנו עדים למה שמתחולל מזה זמן בצדה המזרחי של תורכיה. רק אתמול אנשים צרחו מתוך מתקני העינויים, אבל איש לא שמע את קולם. אנשים שמנסים לשרוד ולחיות את חייהם תחת אימת הירי, ההצתות, או כל צורת מתקפה אלימה מחורבנת אחרת. האנשים לא נהרו לרחובות כי מנגד עמדו טרוריסטים, ויכולת לאבד את חייך ברגע.

אני מבינה כעת שלא משנה כמה ניסיתי, לא היתה לי כל אפשרות להבין באמת את סבלם של הכורדים במשך 200 השנים האחרונות. אבל כל זה השתנה ביום שישי בלילה, כשהתעוררתי לקול הרעם המחריד של מטוסי הקרב, שהרעידו את הכל באימה.

כל עוד אנחנו ממשיכים להסתגר באזור הנוחות הזה של המוסר הכפול, של צביעות ובגידה, מוטב שנפסיק לדבר על דמוקרטיה. זאת אשליה ארורה. תשוקה חולנית של החברה שלנו. אבל החברה מסרבת לחסל את האשליה, ותחת זאת ממשיכה בשפיכות הדמים הרצחנית הזאת בשם הדמוקרטיה.

מצטערת, אני מרגישה פשוט אבודה.

אליף ביניג'י היא מתרגמת מאיסטנבול וסטודנטית באוניברסיטת סבנצ'י. רשימתה תורגמה מאנגלית.

 > בין ארדואן לברקזיט, לשמאל אסור לוותר על המחויבות לדמוקרטיה

שמי תורכיה, 16 ביולי 2016 (Ian Zub Public Domain)