newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תאומות לא זהות: מדיניות החוץ האסלאמית של האמירויות ושל קטר

מחאות "האביב הערבי" של 2011 עוררו בדוחא ובאבו דאבי חשש שהגל הדמוקרטי מחסל-העריצים ישטוף גם אותן והחליטו להקדים תרופה למכה. אך בעוד שהאחת אימצה את תנועת האחים המוסלמים במטרה לנטרל את העוקץ שלה, השנייה הכריזה עליה מלחמה גלויה

מאת:
איחוד האמירויות הערביות רק הלכה והעמיקה את סלידתה מתנועת האחים המוסלמים. נשיא איחוד האמירויות, מוחמד בן זאיד, עם הנסיך הסעודי, מוחמד בן סלמאן (צילום: WAM handout)

איחוד האמירויות הערביות רק הלכה והעמיקה את סלידתה מתנועת האחים המוסלמים. נשיא איחוד האמירויות, מוחמד בן זאיד, עם הנסיך הסעודי, מוחמד בן סלמאן (צילום: WAM handout)

במובנים מסוימים, קטר ואיחוד האמירויות הערביות דומות מאוד זו לזו. שתיהן נסיכויות נפט קטנות ועשירות במפרץ הפרסי, ושתיהן מונהגות על ידי משטרים אוטוקרטיים שושלתיים, שאינם נבחרים באופן דמוקרטי. שתיהן קונות את נאמנותם של אזרחיהן חסרי הזכויות הפוליטיות תמורת קצבאות נדיבות מרווחי הנפט, ושתיהן אוחזות בגרסאות של האסלאם הסוני כדת מדינה.

>> ההסכם עם האמירויות הוא ניצחון הקפיטליזם על הסולידריות הלאומית

עם זאת, בזירה האזורית הן נוקטות בעמדות מנוגדות בתכלית. לא זו בלבד, אלא שכל אחת מהן מבססת את עמדתה הגיאו־פוליטית על אידאולוגיה אסלאמית שונה. בשעה שקטר תומכת בתנועות האסלאם הפוליטי הרדיקלי מבית היוצר של תנועת האחים המוסלמים, איחוד האמירויות מעלה על נס גרסה א-פוליטית ומתונה של האסלאם, שקוראת לסובלנות דתית ולפתיחות תרבותית. לטענת ג'וואד א־שריף, עיתונאי מומחה למדינות המפרץ הפרסי, הבדלים אלה אינם משקפים שוני עמוק בתרבותן של שתי המדינות, או נטיות אישיות שונות של שליטיהן, אלא בחירות אסטרטגיות שונות בניסיון להתמודד עם התמורות הפוליטיות באזור בעשורים האחרונים. בטור שפרסם לאחרונה באתר המגזין הדיגיטלי דרג' הוא מסביר מתי וכיצד הפכו שתי התאומות מהמפרץ ליריבות.

למעשה, לדברי א־שריף, דרכיהן של שתי המדינות התפצלו בנקודת זמן מסוימת מאוד: ב־2011 פרצו בעולם הערבי מחאות פרו־דמוקרטיות, ובחסות ההתעוררות האזרחית הדמוקרטית, שנודעה לימים בשם "האביב הערבי", הודחו המשטרים האוטוקרטיים הערביים הוותיקים בזה אחר זה. בשתי נסיכויות הנפט ראו כיצד הדיקטטורים הערבים נושלו מהשלטון במצרים, בתוניסיה, בלוב ובמדינות נוספות, וגם זיהו כיצד לעיתים קרובות אלה פינו את מקומם בבחירות דמוקרטיות לממשלות ברוח האסלאם הפוליטי של האחים המוסלמים. בדוחא ובאבו דאבי חששו מאוד שהגל הדמוקרטי מחסל-העריצים ישטוף גם אותן, וגמרו אומר להתמודד איתו; אולם בנקודה זו הן גיבשו שתי דרכי התמודדות הפוכות.

בקטר החליטו שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם האיום הדמוקרטי של תנועת האחים המוסלמים היא לפרוש עליה את חסותם. למעשה, עוד בשנות התשעים ניתן היה להבחין שקטר מעניקה תמיכה מסוימת לאחים המוסלמים, אלא שעמדה זו הפכה לנדבך יסוד במדיניות החוץ שלה בשנת 2011. בכל מדינה שבה התמודדו על השלטון תנועות ממשפחת האחים המוסלמים, מימנה אותן קטר בנדיבות והעניקה להן חסות בזירה הבינלאומית. ערוץ הטלוויזיה הרשמי של קטר, אל־ג'זירה, הפך לדברי א-שריף לדובר של תנועות המחאה האסלאמיסטיות ובכירים קטרים החלו להשתמש באופן אינטנסיבי ברטוריקה שמאדירה את "האסלאמיזם הדמוקרטי" שלהן.

מאז ועד היום, עמדתה הרשמית של קטר היא ש"האסלאם הפוליטי המתון", היינו האידאולוגיה של האחים המוסלמים, יכול להיות מענה הן למשטרי הדיכוי הצבאיים בעולם הערבי והן לאיום האסלאם הקיצוני הפונדמנטליסטי האלים. אין זה משנה שקטר עצמה היא מדינה אוטוקרטית, ושהאסלאם הסלפי-ווהאבי המקובל בה רחוק מאוד מהנטיות הדתיות של האחים המוסלמים. העובדה היא, לדעת א־שריף, שקטר רואה בהם ערוץ השפעה יעיל בזירה הבינלאומית, ושומרת עליהם בקפדנות.

"האסלאם החילוני"

איחוד האמירויות הערביות, מנגד, רק הלכה והעמיקה את סלידתה מתנועת האחים המוסלמים. היא הציגה אותה כגורם מערער שמפיץ אסלאם קיצוני ואלים ברחבי העולם הערבי, וב־2014 אף הכריזה עליה כארגון טרור לא־חוקי. במקומה, העלתה על נס גרסה מתונה, אזרחית וסובלנית של האסלאם, מעין "אסלאם חילוני", שהתבסס על הגותם של אינטלקטואלים מזרמי שמאל אסלאמי. באיחוד האמירויות הוקמו עוד בשנות התשעים ארגונים שחתרו לדיאלוג בין־דתי ולפיתוח פילוסופיה פוליטית של צייתנות ושל סובלנות אזרחית; כעת איחוד האמירויות ניערה את האבק מעל אותם ארגוני סובלנות, והעמידה אותם בחזית המדיניות הבינלאומית שלה. במקביל, היא עשתה כל שביכולתה לקעקע את התנועות הפוליטיות שמזוהות עם האחים המוסלמים ברחבי העולם הערבי, ובמקרים מסוימים – למשל במלחמות האזרחים בלוב ובתימן – אף העניקה סיוע צבאי רחב לכוחות שנאבקו בהם, בשם המאבק למען מתינות דתית ונגד אסלאמיזם.

המיליונים ששפכו השליטים במפרץ על תעמולה בעד ההסכמים לא עזרו. מחאה פלסטינית נגד ההסכם עם האמירויות ובחריין ליד שכם (צילום: נאסר אשתייה / פלאש 90)

מחאה פלסטינית נגד ההסכם עם האמירויות (צילום: נאסר אשתייה / פלאש 90)

א־שריף מזכיר כי עמדה זו איננה מחויבת מעצם מהותה של איחוד האמירויות, שמרבית האוכלוסייה בה אוחזת בעמדות אסלאמיות קיצוניות ושמרניות שאינן מזוהות עם סובלנות דתית ועם ליברליזם אזרחי. יתר על כן, אפשר היה להעלות על הדעת שאידאולוגיה שדוגלת במתינות דתית ובפתיחות אזרחית תתרחב באופן טבעי גם לאמונה בחֵירות פוליטית ובדמוקרטיה מהותית – אמונות שאיחוד האמירויות בוודאי אינה מסוגלת להסכין עימן במבנה המשטר האוטוקרטי הנוכחי שלה.

ועם זאת, באמירויות יודעים שעמדת האסלאם הסובלני היא צידוק אפקטיבי למדיניות החוץ שהיא מממשת ואמצעי לחנוק אופוזיציה אסלאמית מבית. כדי להיווכח באפקטיביות של הרטוריקה הסובלנית של איחוד האמירויות ככלי במדיניות חוץ, מספיק להתבונן על יחסיה עם ישראל. אחרי הכל, היה זה הדיאלוג הבין־דתי בין בני הדתות המונותיאיסטיות "האברהמיות", שברוחו הצליחה איחוד האמירויות לגבש בשנים האחרונות ברית צבאית-פוליטית עם מדינת ישראל, בחסות אמריקנית, תחת השם המייצג "הסכמי אברהם".

ייתכן שהתמונה שא־שריף משרטט סובלת מניגודיות עמוקה מדי. למען ההגינות כדאי לציין שהוא גם מדגיש שלהבדלים בין תפיסות האסלאם של שתי המדינות יש שורשים עמוקים שמגיעים עד לשנות התשעים, ובמובן מסוים ניתן לראות במשברי האביב הערבי רק זרז להבשלת מגמות קיימות. מצד שני, אין ספק שהוא קולע בהבחנתו שבשני המקרים – בקטר מזה, ובאיחוד האמירויות מזה – העמדה כלפי האחים המוסלמים והעמדה האידאולוגית האסלאמית באופן כללי, משמשות כמסגרת אפקטיבית לארגון מדיניות פנים ומדיניות חוץ ריאליסטיות ואינטרסנטיות לא פחות משהן אידאולוגיות ומחויבות לעמדה דתית סדורה.

כפי שהוא מנסח זאת, "היסוד העמוק שמשותף למדיניות שני הצדדים הוא השימוש הפונקציונליסטי בדת", ולא טיב הדת שבה הם משתמשים. נותר כעת להמתין ולראות האם לאחר קריסתן הפוליטית של תנועות האחים המוסלמים ישנו גם שתי הנסיכויות המפרציות את מחויבותן האידאולוגית.

איתי מלאך כותב בפרויקט אופק, המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ואנואר סלאודה בביתו שהוצת בכפר דומא, 14 באפריל 2024 (צילום: אורן זיו)

"התחלתי לבנות את הבית ב-2020 וסיימתי השנה בכוונה להתחתן וגור פה". אנוואר סלאודה בביתו שהוצת בכפר דומא, 14 באפריל 2024 (צילום: אורן זיו)

פרעות בדומא: "אלמלא ברחו, משפחות שלמות היו נשרפות בבתים"

עם מציאת גופתו של הנער בנימין אחימאיר ממאחז "מלאכי השלום", מתנחלים פשטו על הכפר דומא, שבו הוצתה משפחת דוואבשה לפני 9 שנים, וזרעו בו חורבן. לדברי התושבים, חיילים שנכחו במקום גיבו את הפורעים ולא עשו דבר למנוע את האלימות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf