שייכות מלנכולית: לחיות בחברה שיצאה מדעתה

מה גורם לקולקטיב שלם להתגייס ככה למסע שמד? ואיך אפשר יהיה להתאושש מהחורבן? הפגנה למען שחרור החטופים, ב-9 במרץ 2025 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

בימים אלה, להיות יהודי-ישראלי משמעו להיות שותף לפשעים נגד האנושות. ובכל זאת, רובנו ממשיכים בחיינו, מתוך מחאה, אפתיה או התלהבות. הצבא נכון להמשיך ולמלא את הוראות הממשלה, אף שכבר מזמן הודה שאפילו לפי הקריטריונים שהנחו את פשעיו, מעשיו חסרי טעם. מתנגדי משטר בערב ממלאים את פקודותיו בבוקר. משפחות ממשיכות להגיש את יקיריהן על מגש הכסף למכונת המלחמה, כאילו אין ברירה.

התקשורת, ברובה, מגויסת לליבוי רגשות, למניפולציה צינית של הכאב והפחד הקולקטיביים. הימין הפוליטי כובש שטחים ומוסדות בתאוותנות. הנהגתו של המרכז-שמאל מסתכלת בערגה באלבום תמונות ישן, בתקווה שאפשר יהיה לחזור לאשליה של צדק וטוהר, תוך סירוב להכיר במציאות, בלי להציע אלטרנטיבה.

>> הפציעה המוסרית עוד תסתבר כאחד הנזקים הגדולים של המלחמה

כולנו אחים לאובדן הצלם. מה שהתחיל כתגובה להתקפה מזעזעת, כיצר קולקטיבי מובן של התאגדות בפני סכנה, הפך לסערת נקמה משולהבת שתוצאתה מיליונים שחייהם ומקומותיהם חרבו או נמצאים בסכנת חורבן, ומיליונים אחרים שמשתתפים בהוצאת השואה הזו לפועל, וישלמו את מחיריה המודעים והלא מודעים לעד. תנועת ההתנגדות ללחימה שקמה וממשיכה להיאבק, אם במחאה ברחובות נגד הפקרת החטופים והחורבן שהביאה ישראל על עזה, אם בפעולת נגד בתוך המערכות, אולי האטה את קצב הדברים, אך לא שינתה את המגמה.

לא ההתקפה הרצחנית שהחלה ב-7 באוקטובר, וגם לא אלה שהתלוו לה מלבנון, מתימן ומאיראן, גם לא עידודן המשחית של ארה"ב ואירופה, יכולים להסביר את גודל הזוועה. מה שחוללה ישראל בעזה בשנה וחצי האחרונות, ומה שמתגבר והולך בגדה המערבית, מטרור יהודים בחסות הצבא להרס מחנות פליטים, הוא לא רק מלחמת הגנה.

אין ספק שבהיסטוריה יירשמו ימים האלה כתקופה חשוכה בתולדות היהודים. אין ספק גם שבעבור הזמן ועם שוך הקרבות, יתעורר הספק הקולקטיבי ויצופו על פני השטח הטראומות המוסריות התהומיות של המשתתפים. ואז תציק שוב השאלה שנשאלת מאז המלחמות הגדולות של המאה ה-20 – מאז פרויד שבעקבות מלחמת העולם הראשונה סבר שיש לאדם יצר מוות, מאז לוינס שהפך את הפילוסופיה על ראשה בעקבות מלחמת העולם השנייה – איך זה יכול היה לקרות? ובגרסה המקומית: מה זה שגורם לקולקטיב שלם, שערב 7 באוקטובר היה שסוע ומסוכסך, על סף מלחמת אזרחים, להתגייס ככה למסע שמד? ואיך אפשר יהיה להתאושש מהחורבן?

לא רק מלחמת הגנה. חיילים בבית לאהיא, בנובמבר 2023 (צילום: אורן כהן / פלאש90)

מעבר למהלכי הגיאופוליטיקה הבינלאומית, מעבר לאידיאולוגיות תאבות הדם ומאזני כוח, וגם מעבר לסכנה הקיומית שרודפת את כולם בישראל-פלסטין ולשרשרת האסונות שהחלה ב-7 באוקטובר, התשובה טמונה לדעתי בטבעם של יחסינו עם קבוצות הזהות הקולקטיבית שלנו, בצורך שמפעיל את כולנו ושעליו בנויה כל חברת אדם: הצורך בשייכות, וניצולו של הצורך הזה בידי הקבוצות שלהן אנו שואפים או נאלצים להשתייך, כדי לשלוט בנו. הצורך בשייכות, והתצורות הספציפיות שלבש הצורך הזה אצל החיים כאן, בין הנהר לים.

הצורך בשייכות הוא נקודת התורפה, המקום הרגיש, הנזקק, הפגיע, שבו אוחזת בנו הקולקטיביות ועושה בנו כרצונה. הדחף לשייכות הוא הפתח שדרכו חודר הקולקטיב לנשמתנו ודרכו הוא יכול להעביר אותנו על דעתנו. כך, בעיתות משבר והסתה, בני אדם רגילים יכולים להפוך לברגים נרגשים במכונות המון מחוללות זוועה.

אני מבקש לומר משהו על שייכות בכלל, ואז לעבור לצורת שייכות שלדעתי מאפיינת את הקולקטיב היהודי-ישראלי, ובצורה אחרת גם את הקולקטיביות הפלסטינית, שייכות רדופה ואלימה במיוחד. אקרא לה, בהשראת הפסיכואנליזה, שייכות מלנכולית.

לחיות בחברה שיצאה מדעתה

שייכות היא מה שמחבר אותנו לקהילות שלנו, מה שהופך אותנו לחלק מציבור ומעם, מה שמאפשר לנו להרגיש שאנחנו לא לבד בעולם, שיש לנו בית. שייכות היא התחושה העמוקה שאנחנו מרגישים עם המקומות, האמונות, הסיפורים ואנשים שאנחנו מזדהים איתם, שהם אנחנו ושלנו. לשייכות יש שני פנים: תחושה של חיבור, כלומר להיות חלק ממשהו, ותחושה של בעלות. להשתייך משמעו להיות קשור למשהו, אבל גם להיות זכאי למשהו – אחווה, נאמנות, ערבות הדדית, איזו תחושת ביטחון שהקבוצה נותנת, עוגן של סיפורים על עבר משותף, של תקוות ושאיפות לעתיד, ויותר מכל – זהות. אבל בתמורה למה שהיא נותנת, השייכות גם גובה. תמורת "אתה חלק מאיתנו" – "אתה חייב לנו". אתה חייב נאמנות וציות, משאבים, קורבנות. וכמו בימים אלה ממש, השייכות עלולה לדרוש את חייך.

השייכות תובענית, ותמיד מותנית. אם אינך מוכן למלא את תנאיה, אתה עריק ונוטש ובוגד. דינך הוקעה ועונש: הוצאה מהכלל, שלילת חופש, נזק לרכוש או לגוף ולנפש, מוות או גלות. מפני שהשייכות היא כל כך חיונית לרובנו ומחיר אובדנה כה גבוה, מפני שעצם הערעור עליה כרוך גם באובדן לנפש וגם בנידוי וסכנה ממשיים, קשה מאוד להתנגד – גם כשדרישות הקבוצה מאיימות על שלומנו וסותרות את הכרתנו לגבי מה טוב ומה רע, לגבי האמת עצמה. ההכרה הולכת ומצטמצמת, חלקים ממנה שאינם מתיישבים עם דרישות הקולקטיב לנאמנות וציות מתנתקים מהעצמי ומוטמעים בלא מודע. התודעה פוחתת, האנושיות, שהיא תמיד שבירה, מתפצלת ונחלשת. כך ממשיכים רובנו לחיות בחברות שיצאו מדעתן, כך עושים מה שצריך, כך ממלאים פקודות.

שייכות מלנכולית

מה שעושה את השייכות היהודית-ישראלית למצמיתה במיוחד הוא שהיא שייכות מלנכולית: שייכות שתמציתה שאיפה לעצור את מהלך הזמן, להמשיך ולהחזיק במשהו שעבר מהעולם – נכס היסטורי, אידיאל שאפשר היה להאמין בו, כוח שהיה פעם, מושא אהבה קולקטיבית, פנטזיה או אשליה. זאת היא שייכות ששאיפתה להחזיר משהו שכבר איננו – ובמקרים רבים אף פעם לא היה. להשיב עטרה ליושנה.

שייכות מלנכולית היא שייכות מיתית. היא ממשמעת את עצמה בעזרת טקסטים עתיקים, חפירות ארכיאולוגיות, טקסי זיכרון ואתרי הנצחה. היא מטפחת עבר מפואר ועלום, מלא בדמויות ארכיטיפיות מעוררות השראה. קורבן ואובדן הם מרכיבי מפתח. מאברהם שעוזב את ביתו וכמעט מקריב את בנו בעבור אל חדש, עד שמשון הגיבור שמקריב את חייו אף על פי שמאז לידתו ביקש להימלט מהגורל שיועד לו. העבר תמיד כואב, אבל הכאב נהיה מקור לכוח ובסופו של דבר לתהילה.

שייכות ששאיפתה להחזיר משהו שכבר איננו. מבקר בהרודיון (צילום: יעקב נעמי / פלאש90)

השייכות המלנכולית נטועה בסירוב להכיר באובדן. היא שואפת לחזור אחורה, אל זמן שבו האובדן הטראומטי עוד לא קרה. לפעמים, כאשר האובדן הוא רחוק ומשקלו בעיקר סימבולי, המלנכוליה זורמת בשייכות ברוגע, כמו ערגה קיבוצית, או נוסטלגיה לימים הטובים שהיו פעם. אבל כאשר האובדן הוא טרי, או משומר כטרי על ידי מנגנונים קולקטיביים, כאשר הוא מתודלק בטראומה, השייכות היא כמו הלומת קרב. כמו אותם חיילים הלומי קרב קטטוניים בעת מלחמת העולם הראשונה שעליהם כתב הפסיכואנליטיקאי ההונגרי שנדור פרנצי, הקולקטיב קופא על מקומו.

אבל כמו שהבחין פרויד, תחת הקיפאון, בליבו של המאמץ לעצירת הזמן, פועמים שנאה וזעם: על מה שאבד, על האובדן עצמו, על הערגה שאין לה מענה, על חוסר האונים. ולצד כל אלה עושה את מלאכתו יצר המוות, זה המבקש להחריב את החיים עצמם. ואז, לפעמים, כשהלחץ מתגבר, הופכת המלנכוליה למאניה, לתשוקה חסרת גבולות להרס ולנקמה, והשייכות עצמה הופכת לדו-קוטבית, מתנדנדת באלימות הולכת וגוברת בין צער ללא גבול וזעם שמהותו סירוב להכיר במציאות, ובאנושיות עצמה. ואז, להיות שייך משמעו להיות מטולטל בין אבל, זעם, טשטוש חושים והכחשה.

שייכות מאנית

כך נראית שייכות מאנית: אולפני חדשות מלאים בפרשנים מתלהמים, שמתבטאים בתאווה כמו-אירוטית על פלישה וחדירה שמטרתן חורבן, חוגגים ללא בושה צורות של אלימות שבזמנים נורמליים היו מעוררות בהם חלחלה, מסתחררים בשיכרון חושים מקאברי מול שואתם של אחרים, ומחשבים בקור רוח איך אפשר להעלים אותם מהעולם. ארוס ותנטוס באורגיה שלא נגמרת על המסך.

וכמו בתמונת מראה – חיילים שמצטלמים בחיוכים גדולים כשהם מפוצצים שכונות שלמות, בתי חולים ואוניברסיטאות, או לצד גופות, או כשהם לובשים תחתונים וחזיות של נשים מתות או פליטות, ואז מפיצים את התמונות ברשתות, ללא היסוס, ללא בושה, בתענוג, בגאווה. ובמקביל חשיפה בלתי נלאית של הקולקטיב לפרטי הפרטים של הטראומה, ועל ידי כך שימורו במצב הלם-אבל שממנו פורצים הזעם והתשוקה לנקמה.

כל אלה סימפטומים של שייכות מסוערת רגשות ומפוצלת דעת, שייכות נהרסת והורסת שיצאה מדעתה. ובין המנהיגים המפקירים, הפרשנים המשולהבים, החיילים המוקרבים וקורבנותיהם, מחלחלת במחשכי הנשמה הקולקטיבית חרדה קשה מנשוא: שהחוזה החברתי קרס, שאין אחריות, שאין צדק, שאין ערבות הדדית שמאפשרת קוד מוסרי משותף, שאין עונש על פשעים, שהכול מותר, שהכול מופקר.

מחקה חיים, אבל שליחתו של יצר המוות

בגלגולה המאני של השייכות, הקולקטיב עובר מוטציה, מחבורת אדם שמונהגת על ידי חוקים למסה אנושית שבחזיתה המון שגם אם הוא מאורגן, בנפשו הוא פרוע. בלב המסה הזו הפקר, בגידה והונאה, דחייה ולעג מזלזל לכל מה שאמור להיות לנו יקר. האנושיות הולכת ומצטמצמת, ויחד איתה היכולת להרגיש אמפתיה. טקסי זיכרון ואבל ללא סוף מכסים על האמת – שאלימות ואכזריות הולכות ומשתלטות על נפש הקולקטיב.

עולם השייכות המאנית הוא עולם הפוך, המאוכלס באנשים שאינם נחשבים עוד אנשים –אם הם תושבי עזה בשואתם, תושבי השטחים הכבושים תחת משטר דיכוי ופוגרומים, החטופים הישראלים הקבורים חיים, או החיילים שהקולקטיב דן אותם לביצוע של מעשי פשע עבורו, לסכנת חיים, ולחיים מקוללים ורדופי אשמה. אנשים שאינם נחשבים עוד אנשים, ואנשים שיתקשו לחזור ולהיות בני אדם.

החוזה החברתי קרס. הפגנה למען החטופים מחוץ לכנסת, בנובמבר 2023 (צילום: אורן זיו)

יותר מכל, השייכות המאנית היא מוליכת שולל. היא מחקה חיים, אבל היא שליחתו של יצר המוות. היא מתקיפה את המבנים שמחזיקים את הקבוצה יחד, היא מפרקת את הקשרים בין בני אדם ומנוונת רקמות חיים שבהן תלויים כולם. היא מרגישה עוצמה ללא גבול, אבל זו עוצמה שבירה, וכמו כל תצורה מאנית, הסחרור המגלומני שאוחז בה נאבק בידיעה שהיא חסרת תקווה וחסרת מוצא. גורלה להסתיים בהתרסקות רבת סבל על סלעי המציאות, בתובנה שאותו האובדן, שהשיגעון אחז בנו כדי שלא נכיר בו, הוכפל ושולש בידי השיגעון הזה ממש.

איך הגענו לכאן? 7 באוקטובר, כישלון המדינה להגן על אזרחיה והלוחמה שהמשיכה מאז, הציתו חרדה קיומית שהקולקטיב היהודי-ישראלי רצה להאמין שעברה מהעולם. היה מפחיד מאוד לחיות בישראל בסוף 2023 ותחילת 2024. היתה תחושה שהעולם סוגר מכל כיוון. והטראומה רק הלכה והתגברה, במידה רבה מכיוון שישראל המשיכה במסע הרס, ואמצעי התקשורת התעקשו לשבות את קהלם במצב של אבל-הלם. הם שיקפו לו בזכוכית מגדלת את סבלו ואובדנו, ולא הראו לו את הזוועות המתחוללות באותו הזמן בעזה. כך, אף שישראל פתחה, בתמיכת המערב כולו, במבצע שעוצמתו עלתה על כל מבצע צבאי בדור האחרון, מבצע שאלימותו וקיצוניותו לבשו לדעת רבים פנים של רצח עם, נותר רוב הציבור היהודי-ישראלי בתודעה קיומית של קורבנות בודדים וחסרי אונים מול "חיות אדם".

כמו כל דינמיקה מאנית, דינמיקה כזו מוּנעת על ידי אי יכולת, או סירוב להכיר בסילוף שעליו היא מושתתת, בגבולות כוחה ובנזקיה המצטברים. היא חייבת להמשיך ולהאיץ כדי להתגבר על התשישות המתעצמת ולהתרחק מהמציאות הרודפת אותה. כך מתפשטת פרדיגמת החיסול שהופעלה בעזה לגדה המערבית. כך הציבור היהודי-ישראלי כבר מתרגל למחשבה שגם תושבי מחנות הפליטים שם יגורשו מבתיהם. הקיצוני נהיה נורמלי. מה שאי אפשר היה לדמיין נהיה למציאות.

ומתחת למאניה, ממשיכה בפעולתה השייכות המלנכולית, זו שמאגדת את הקולקטיב היהודי-ישראלי מאז נולד, שתמציתה סירוב להכיר בכך שהחזון שמנחה את הציונות מאז שהפכה לתנועת התנחלות לאומית מושתת על אשליה עמוקה ואלימה. המאמץ להפוך את האשליה הזו למציאות, כלומר להכחיש, להדחיק ולדחוק את קיומו של העם הפלסטיני, מאפיין את הזרם השלט במפעל הציוני מתחילתו. המאמץ הזה הפך ב-1948 לטיהור אתני, מאז 1967 לדיכוי אכזר ולמשטר אפרטהייד, ואחרי 7 באוקטובר למה שרבים רואים כניסיון לרצח עם.

המאמץ להפוך את האשליה הזו למציאות, כלומר להכחיש, להדחיק ולדחוק את קיומו של העם הפלסטיני, מאפיין את הזרם השלט במפעל הציוני מתחילתו. פליטים פלסטינים ב-1948

לכל זאת לא עוזרת העובדה שגם חלקים בקולקטיביות הפלסטינית בשטחי פלסטין ובגולה אחוזים בדינמיקה של שייכות מלנכולית רוויית טראומה. גם היא מתקשה לקבל את המציאות, כואבת ככל שתהיה, מולה היא ניצבת: שבשטחי ישראל-פלסטין חיים עכשיו אותו מספר של יהודים ופלסטינים, שגם היהודים פיתחו צמידות לאדמתם, שגם אלה וגם אלה ימשיכו כנראה לחיות שם. גם היא מפעילה אלימות, פנימה והחוצה, לא רק כדי לשרוד ולהשתחרר מעול הדיכוי היהודי-ישראלי, אלא גם כדי לשמר את אשליותיה.

שייכות מלנכולית היא שייכות בקונפליקט

מדוע מתעקשת המלנכוליה להחזיק במה שאבד? מדוע לעיתים תכופות כל כך לא מתאפשרת הכרה מפוכחת במציאות, גם אם היא דורשת הסתגלות קשה? במחשבה הפסיכואנליטית, מה שמשמר את המלנכוליה הוא קונפליקט. הדבר שעבר מהעולם – אדם, רעיון או פנטזיה – לא היה רק אהוב. התקיים איזה סכסוך איתו. היה גם משהו שאיננו אהבה. האובדן, על כן, השאיר אותנו עם סכסוך פנימי עמוק שלעולם לא ייפתר, סכסוך עיקש שהלב הקולקטיבי ננעל בו וכמו נכפה עליו להמשיך ולהחזיק ולהתעסק בו. בינתיים, האובדן מוכחש.

ייתכן שהקונפליקט שאינו מאפשר לקולקטיביות היהודית-ישראלית לוותר על אשליותיה קשור בכך שהציונות מעולם לא היתה רק בחירה. היהודים התיישבו בפלסטין לא רק כי רצו לחזור אליה בעקבות ערגה רבת שנים להשיב על כנה היסטוריה רחוקה. הם התיישבו בה גם משום שהמקומות שבהם חיו היו מסוכנים, משום שנדחו וגורשו. הציונות היתה תנועת חילוץ יותר משהיתה תנועת שחרור. הבריטים הבטיחו את פלסטין ליהודים כיוון שלא רצו בהם על אדמתם. העולם כולו תמך בהקמת מדינת ישראל כיוון שלא רצה לקלוט את הפליטים היהודים אחרי שואת יהודי אירופה.

רוב היהודים שמוצאם בארצות ערב התיישבו בישראל אחרי שהוקמה, כיוון שלא יכלו עוד להישאר במקום מושבם. רבים, גם מאירופה וגם מארצות ערב, בחרו להתיישב במקומות אחרים. רבים מאלו שהתיישבו כאן נשארו בסכסוך עם הארץ ומקומה, המשיכו לדבר גרמנית או ערבית עיראקית או מרוקאית, והתגעגעו.

הדעת הקולקטיבית ומנגנוניה רק העמיקו את הקונפליקט. מצד אחד היא התאמצה ליצור תרבות ישראלית עברית-שורשית, ומצד שני הנציחה בלב הקולקטיב את התחושה שהיהודים-ישראלים הם אחרים, נפרדים, זרים למקום, נעלים על תושביו, וילה בג'ונגל. הנהגתה של הקולקטיביות הישראלית התעקשה שנחווה את עצמנו כשגריריו של עולם אחר, עולם שאף שכמעט השמיד את יהודיו, עדיין נתפס כעדיף ונעלה. האמביוולנטיות של הקיום היהודי בישראל-פלסטין היא מובנית ועמוקה. הסכסוך העצמי הוא בלב תפיסתו את עצמו, לכן השייכות שהוא מייצר אינה יכולה אלא להיות כלואה במלנכוליה.

במחשבה הפסיכואנליטית, המעבר ממלנכוליה לאבל אמיתי וממנו הלאה דורש הבנה של הסכסוך הפנימי שהפך את הנשמה לבת ערובה. הוא דורש מודעות לכך שאף פעם לא רק אהבנו את מה שנדמה שאהבנו, שמה שאבד לנו הותיר אותנו עם בעיה.

דווקא ברגעיו הקשים ביותר, הקולקטיב היהודי-ישראלי נדרש לעמוד בפני כמה אמיתות קיומיות, ולהתמודד איתן באומץ: שהוא מושתת על אשליה שיהיה עליו להיחלץ ממנה כדי שיוכל להמשיך ולהתקיים במקום מושבו בביטחון; שלידתו בטראומה מתמשכת של דחיה, בכאב שהניסיון להכחישו כלא אותו באמביוולנטיות שגורמת לו להילחם בקרקע שעליה הוא יושב, ולא מאפשרת לו להשלים עם מציאות קיומו ודרישותיה. אולי אם יכיר בכל אלה, יוכל הקולקטיב היהודי-ישראלי להשתחרר מהמלנכוליה העמוקה השולטת במנגנוני השייכות שלו, לוותר על מאמציו להתחבב על אלה שדחו אותו, ויותר מכל – לשקם ולהשתקם מהנזק המזעזע שסבל בעצמו וגרם לאחרים, לקבל ולהתקבל על ידי המקום שבו מצא את עצמו, לחיות בשלום עם עצמו ועם כל היושבים בו.

ברור שההתגברות על המלנכוליה וקללותיה אינה נמצאת רק בידיו של הקולקטיב היהודי-ישראלי. גם הקולקטיב הפלסטיני החולק איתו את הארץ, קולקטיב המסוכסך עם עצמו בדרכיו שלו, יאלץ להכיר בכוחו והשפעתו על הקיים. שתי מלנכוליות חיות זו לצד זו בין נהר הירדן והים התיכון; שני קולקטיבים שתנאי השייכות אליהם דורשים אחיזה עיקשת בעבר מיתי-טראומטי, ואשליה שאפשר לסובב את מהלכו של הזמן ולחזור אחורה למצב או אמונה שבהם האחר לא באמת קיים. גם זה וגם זה יאלצו להכיר במציאות קיומם הסמוך, הצמוד, המשותף, ולהתאים את תצורות השייכות שלהם להכרה זו. מה שיכול אז להתאפשר הוא שייכות חדשה, פתוחה, שבמקום להתבסס על שאיפה מלנכולית ומרוכזת בכאבה, שואפת אל המציאות, מקבלת את אובדן האשליות הכרוך בכך, ומתכוונת למה שייתכן מכאן והלאה. ומה שייתכן, בוודאי יש בו יותר ערך ויותר חיים לכולם.

ד"ר אייל רוזמרין הוא פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי