רציתם לבודד את איראן – הענקתם לה לגיטימציה ברחוב הערבי

"איש אינו משלם מחיר כזה עבור הצגה". נפילה של טיל מאיראן בתל אביב, ב-13 ביוני 2025 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

הקרב בין איראן לישראל התחיל ב-13 ביוני במתקפה ישראלית פתאומית נגד מנהיגים, מדענים ומתקנים אסטרטגיים באיראן, והסתיים ב-24 ביוני לפנות בוקר, במטח טילים איראני אחרון לעבר יעדים רבים בישראל שגרם למוות, פציעות ונזקים משמעותיים. במהלך המלחמה התערבה ארה"ב, ותקפה מתקנים גרעיניים באיראן, ואיראן תקפה בתגובה בסיס צבאי אמריקאי בקטר.

אבל לצד המערכה הממשית שהתחוללה באוויר, וששני הצדדים טוענים לניצחון בה, התחוללה מערכה אחרת: הקרב על התודעה. ישראל, שבמשך שנים הניחה שהעמים הערביים שונאים את איראן יותר מאשר הם שונאים אותה, הופתעה לגלות שדעת הקהל הערבית לא התייצבה לצידה. להיפך: רוב העמדות הפומביות, מהמפרץ ועד צפון אפריקה, הביעו מיאוס מישראל והבנה כלפי איראן, גם אם ההבנה הזאת לא תמיד התגבשה לכדי תמיכה מלאה.

זו אינה הפעם הראשונה שטהראן יורה על ישראל. איראן שיגרה טילים לישראל אחרי תקיפת הקונסוליה האיראנית בדמשק, והגיבה בצורה מוגבלת אחרי ההתנקשויות באסמאעיל הנייה, חסן נסראללה והנהגת חזבאללה. אבל המערכה האחרונה טרפה את הקלפים.

לפני 13 ביוני, התדמית של איראן בעולם הערבי היתה תערובת של דחייה וחשד. מעורבותה בסוריה הפכה אותה לשנואה בקרב כל מי שהתנגד למשטר אסד; תמיכתה בחות'ים בתימן עוררה כלפי איבה מצד סעודיה ומדינות המפרץ; יחסיה המורכבים עם עיראק עוררו התנגדות, בעיקר בקרב הסונים ותומכי משטרו של סדאם חוסיין; וקשריה עם חזבאללה עוררו עוינות מצד מתנגדי הארגון בלבנון. הקו העוין הזה כלפי איראן בלט בכלי תקשורת ובפלטפורמות רבות, ותרם להעמקת הפילוג הסוני-שיעי.

כעת, התמונה הזאת השתנתה. רבים בעולם הערבי, שחוו זעזוע מהמלחמה בעזה, לא רואים עוד באיראן איום, אלא את הגורם היחיד שהגיב נגד ישראל, וסיפק, ולו באופן חלקי, תחושה של נקמה עבור הערבים והמוסלמים. השינוי הזה הגיע במקביל לתחושת אכזבה עמוקה שחשים העמים הערביים הן כלפי המשטרים שלהם – שלא עשו דבר במשך יותר משנה וחצי מול מלחמת ההשמדה בעזה, והן כלפי הקהילה הבינלאומית – שמתגאה בדמוקרטיה ובזכויות אדם, אך שותפה או שותקת מול הטבח בעזה.

פעיל לבנוני, שהעדיף לא להזדהות, אמר: "הרפובליקה האסלאמית עשתה את מה ששום מדינה ערבית לא עשתה, ולכן הפופולריות של איראן עלתה בעיני העמים הערביים. המלחמה הזאת שינתה את האופן שבו עמי האזור רואים את איראן, אחרי שיותר מ-20 שנה ניסו המשטרים הערביים והמערב להשחיר את תדמיתה. המסכות נפלו, השקרים התפוגגו, והעמים התחילו להבחין בין מי שדואג לאומה לבין מי שמוכר אותה בשוקי ההשפלה והכניעות לארה"ב ולישראל".

שתיקה רשמית ואהדה ציבורית

מבין כל מדינות ערב, הלך הרוח במצרים שיקף את השינוי בצורה הברורה ביותר. חשוב להדגיש: לא מדובר בעמדה רשמית, אלא בשינוי בטון התקשורתי והציבורי. עיתונאים, שבעבר תקפו את איראן ודבקו בנרטיב המסורתי של מדינות המפרץ ובעוינות כלפי האחים המוסלמים ואפילו חמאס, דיברו פתאום על "תגובה לגיטימית" ו"מכה כואבת לישראל". קצינים בכירים לשעבר, המזוהים עם הממסד הצבאי המצרי, שיבחו את יכולתה של איראן להגיב. כמו כן הופצו קטעים מהארכיון של העיתונאי המצרי המנוח מוחמד חסנין הייכל, שבהם הוא מהלל את איראן על מהפכת 1979.

השינוי היה בולט במיוחד בוויכוח הציבורי שפרץ ברשתות החברתיות בין מצרים למדינות המפרץ. סעודים ראו בהתקרבות בין קהיר לטהראן, שקדמה למלחמה, בגידה, ותושבים במצרים השיבו להם שהם, המצרים, עומדים לצד מי שמכה את ישראל, לא לצד מי שמממן אותה ואת טראמפ.

הכותב המצרי הליברלי סאמח עסקר, למשל, כתב בתגובה לביקורת שהוטחה בו: "איני מכחיש שאני נוטה לדעה המתנגדת לישראל ולתוקפנות האמריקאית בכלל, אבל אני דוחה את ההנחה שזה משפיע על הקריאה האנליטית והפוליטית שלי. רוב החשבונות שתוקפים אותי הם סעודיים או סוריים, תומכי ישראל וארה"ב. הביקורת שלהם נובעת אף היא מהטיה. היא מגיעה ממי שמשוחד בעצמו".

כאן טמון לב העניין: העמדה המצרית אינה בהכרח תומכת באיראן, אלא מבטאת תסכול עמוק כלפי ישראל וכלפי המדיניות של מדינות המפרץ, שנראו מתואמות עמה יותר משהן מזדהות עם עזה. זה לא קורה רק במצרים. ניתן לומר שרוב המגיבים בצפון אפריקה, אפילו במרוקו, הביעו תמיכה פומבית באיראן. תמיכה כזו אפשר היה למצוא בקרב הפלסטינים, חלק גדול מהירדנים, השיעים בלבנון ותומכי המחנה הלאומי שם, הסורים שאינם תומכים במשטר הנוכחי, השיעים בעיראק. גם בקרב רבים בעומאן, בתימן ובחלק ממדינות המפרץ שררה מגמה ברורה של הבנה ואפילו אהדה כלפי איראן.

בעבר נפוצה בקרב רבים בעולם הערבי תיאוריה שלפיה העימות בין איראן לישראל אינו אלא הצגה מתואמת. ההסלמה האחרונה הנחיתה מכה על התפיסה הזאת. ההתקפות היו אמיתיות, המחיר ששילמו שני הצדדים היה ממשי וגבוה, והמציאות הזו לא נעלמה מעיני הציבור הערבי.

לדברי הפעיל הלבנוני, "איש אינו משלם מחיר כזה עבור הצגה. זהו עימות אמיתי בין שני צדדים, שאחד מהם ממשיך להתנהל ככוח שמעל לחוק, תוך שהעולם עוצם עין מול פשעיו בעזה. למה שאיראן תעשה הצגות עבור הערבים? הרי אם לא היתה נושאת את הסוגיה הפלסטינית ומתנגדת למערב מאז המהפכה האסלאמית, לא היו מוטלות עליה סנקציות. עם הנפט שברשותה והמוחות שיש לה, איראן יכלה להתקרב למערב ולהתחרות היום בסינגפור".

קריסת תיאוריית ה"תיאטרון" איננה עוד ויכוח בפייסבוק, אלא סופה של הצדקה פנימית, שעליה הסתמכו רבים ממתנגדיה של איראן כדי לבסס את עוינותם כלפיה.

על רקע השינוי הזה הופיעה גם פרשנות דתית בולטת. רבים מהפרשנים הערבים חזרו לפסוק מהקוראן: "وَإِن تَتَوَلَّوْا يَسْتَبْدِلْ قَوْمًا غَيْرَكُمْ" – "ואם תזנחו את שליחותכם יחליף אתכם עם אחר", ולחדית' המיוחס לנביא מוחמד, שבו נשאל מיהו העם האחר, והצביע על אחד מחבריו – סלמאן הפרסי – ואמר: "זה ואנשיו. אילו היתה הדת תלויה בכוכבי הפליאדות (אלת'ֻורַיַּא), היו אנשי פרס מגיעים אליהם". הפרשנות הזו נתפסת כמו מסר מרומז: כשהערבים זנחו את תפקידם בהגנה על המוסלמים, הגיעו אחרים ומילאו את החלל, והאחרים האלה הם הפרסים.

קראתי במהלך ימי המלחמה פוסט של הבלוגר המפורסם נאס דיילי (נוסייר יאסין), תושב עראבה שבגליל, שלעיתים קרובות נמתחת עליו ביקורת בעולם הערבי על כך שהוא תומך בישראל על חשבון זהותו הפלסטינית. בפוסט הוא כתב כי "העולם הערבי חגג בשתיקה" לאחר התקיפה האמריקאית באיראן. אולם מה שקרה בשבועיים האחרונים הוכיח, לדעתי, את ההפך הגמור: השתיקה הרשמית בעולם הערבי לוותה באהדה ציבורית רחבה – לא כלפי איראן כמדינה, אלא כלפי עצם הפעולה מול ישראל. כל התקפה איראנית על ישראל נתפסה כביטוי לכך שהיוהרה הישראלית איננה גזירת גורל נצחית.

הקריאה הזו אינה ייחודית ל"נאס דיילי". היא חלק מנרטיב רחב יותר, שטוען כי שנאת חלק מהערבים כלפי איראן גוברת על ההזדהות שלהם עם הפלסטינים, ובעיקר עם מה שמתרחש בעזה. אבל התחושה היא שעזה הפכה למדד המוסרי בעולם הערבי. הרושם הוא שכל מי ששתק מול מה שקורה בה איבד לגיטימציה ברחוב הערבי, בין אם הוא שליט, מגיש חדשות או משפיען רשת.

ההימור הכושל של ישראל

ישראל הניחה שהעולם הערבי ימחא לישראל כפיים על המתקפה שלה על איראן. ייתכן שלו המלחמה מול איראן היתה מתרחשת לפני כמה שנים, לפני המלחמה בעזה, התגובה בעולם הערבי היתה יותר אוהדת לישראל. מאז הסכמי אברהם, ולאור המשברים הפנימיים במדינות ערב, נחלשה התפיסה בעולם הערבי שראתה בישראל כאויב המרכזי. אבל המלחמה המתמשכת בעזה, ההשמדה והרעב שם הסיטו את דעת הקהל הערבית באופן ברור נגד ישראל.

כעת, עם תום המלחמה, הקולות המעטים בעולם הערבי שתמכו בישראל החלו ללגלג על איראן, ולטעון שלא כללה את עזה בהסכם הפסקת האש, אף שכלל לא היה הסכם כזה. בתגובה לטענה הזאת, כתב פעיל פלסטיני: "אל כל אלה שטוענים שאיראן נוטשת את עזה בכך שהיא מסכימה להפסקת אש: אתם יושבים במדינות שמממנות את ההשמדה, ומזלזלים באיראן? … הציר השיעי – כן, אני אומר זאת בגלוי, השיעי, ואני סוני פלסטיני – נתן לנו, תושבי פלסטין, את היקר לו מכל: מנהיגים, דם ונשק… תשאלו את עצמכם: האם נתתם רבע ממה שנתנו השיעים והפרסים לעזה? הצביעות שלכם חצתה כל גבול".

המלחמה המתמשכת בעזה, ההשמדה והרעב שם הסיטו את דעת הקהל הערבית באופן ברור נגד ישראל. ילדים בתור למים בדרום רצועת עזה (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

המשורר הפלסטיני, תמים אל-ברגותי, שספג ביקורת על רקע תמיכתו באיראן ובחזבאללה קודם לכן, ועל רקע ביקורתו כלפי נשיא סוריה החדש, טען כי איראן קופחה על ידי הערבים במשך שנים, ועדיין מקופחת. לדבריו: "האיראנים התקוממו נגד השאה, בן ברית של ישראל, סילקו את השגרירות הישראלית והעניקו אותה לאש"ף. איך הערבים גמלו להם? סדאם חוסיין פלש אליהם בגיבוי מדינות המפרץ ובקריאות עידוד ערביות, והמלחמה נמשכה שמונה שנים, שבהן נהרגו מיליון בני אדם, חציים אזרחים. אחר כך, כשסדאם הותקף ובעלי בריתו לשעבר יצאו נגדו, הוא לא מצא לאן לשלוח את מטוסיו אלא לאיראן, כדי שלא יושמדו על הקרקע.

"איראן הקימה את ההתנגדות האסלאמית בלבנון ותמכה בה, למרות הפלישה העיראקית לשטחה, והמשיכה לתמוך בהתנגדות הפלסטינית והלבנונית גם יחד. איך הערבים גמלו לה? ניסו לחסום את רעיונה המהפכני על בסיס מוצא ועדה… ולמרות כל זאת, כשזעקו הפלסטינים לעזרה – והם ערבים, מוסלמים, סונים – רק איראן ובעלי בריתה נחלצו לסייע להם צבאית… במלחמה הזו, איראן היא בצד של צדק טהור, ואויביה מייצגים עוול מוחלט."

בתוך כל הדיכוי והפיצול, הרחוב הערבי – אם אפשר לעשות הכללה כזו – הראה שהוא לא מה שמכוני המחקר בתל אביב או וושינגטון מדמיינים. הוא לא מוחא כפיים למי שהורג את בני עמו, והוא גם לא מתעלם ממי שנלחם נגד ישראל.

המערכה הזו היתה אולי קצרה, אך ייתכן שהדיה יישמעו עוד זמן רב – לא רק בבירות האזור, אלא גם בתודעתם של מיליוני ערבים. היא לא רק חשפה את מגבלות הכוח, אלא גם את מגבלות ההנחות שעליהן נשענות אסטרטגיות שלמות. זה הזמן לשאול: האם ישראל באמת מבינה את המזרח התיכון? האם היא ערוכה להתמודד לא רק עם טילים, אלא גם עם שינויי תודעה? אם המערכה הזו חשפה משהו, הרי זה שהרחוב הערבי – לפחות זה שמגיב ברשתות החברתיות – רואה, שופט, ולא מוכן לשכוח. האם בישראל מישהו בכלל מאזין?