newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

רצועת עזה: כרוניקה של מוות ידוע מראש

המשבר ההומניטרי בעזה החל עם הגעתם של כ-200,000 פליטי הנכבה ונמשך בעוצמות משתנות עד היום. השליטה הישראלית, הסגר והמצור ואינספור מבצעים צבאיים נכשלים בעקביות. הפתרון יתחיל במבט מפוכח. קיצור תולדות יחסי ישראל-עזה

מאת:

רצועת אדמה שבורה, מדממת ומנותקת מהעולם. תושבי עזה נמלטים מאזור ח'אן יונס לרפיח, 30 בינואר 2024 (צילם: עטיה מוחמד / פלאש90)

היסטורית, רצועת עזה מעולם לא היתה אמורה להתקיים כיחידה טריטוריאלית מובחנת ונפרדת. בשטח כה קטן ממילא אין די משאבים כדי לאפשר קיום עצמאי, בוודאי שלא בעבור 2.3 מיליון משוללי חופש תנועה.

ב-1948 נוספו לאוכלוסיית היישובים הוותיקים ברצועה, בעיקר העיר העתיקה עזה, כ-200,000 פליטי נכבה, ועד מהרה החל נוצר משבר הומניטרי, שנמשך עד היום בעוצמות משתנות. תושבי עזה, מקומיים ופליטים, עברו מאז אינספור טלטלות. החיים בעזה הותוו על ידי גורמים חיצוניים רבים לאורך מאה השנים האחרונות – מגנרלים בריטיים, דרך מושלים צבאיים ישראלים, ועד הרשות הפלסטינית, חמאס, וגם הקהילה הבינלאומית. השחקנים הללו קבעו וצמצמו את תנאי החיים בה על פי צרכיהם, והותירו רצועת אדמה שבורה, מדממת ומנותקת מהעולם. ישראל ממשיכה בעשורים האחרונים לקבוע את מציאות החיים בעזה, בין היתר דרך שליטה על תנועה ממנה ואליה.

מתוקף היותה כוח כובש (בשל השליטה הניכרת שלה על כל כך הרבה היבטים של החיים בעזה, היא נותרה כזו גם לאחר הנסיגה, במסגרת תוכנית ההתנתקות, ב-2005), על פי הדין הבינלאומי מוטלת עליה אחריות לתקינות החיים בעזה. גם אם מקרי הירי מתוך עזה אל עבר ריכוזי אוכלוסיה בישראל הם הפרה בוטה של דינים בינלאומיים ובלתי נסבלים מכל בחינה אחרת, שלא לדבר על מתקפת 7 באוקטובר האיומה, אסור לישראל להטיל ענישה קולקטיבית על כלל תושבי הרצועה, שמחציתם ילדים.

טבעת החנק הישראלית על תושבי רצועת עזה הלכה והתהדקה במשך עשורים. מאז 1991, אז ביטלה ישראל את "ההיתר הכללי" לתנועת פלסטינים, נדרשו תושבי הרצועה להצטייד בהיתרי תנועה פרטניים מהרשויות הישראליות כדי לנוע בין עזה, ישראל והגדה. התנועה מעזה ואליה הלכה והצטמצמה עם השנים. ב-1993 הכריזה ישראל לראשונה על סגר כללי על השטחים הכבושים. אכיפתו בעזה הורגשה במיוחד החל מ-1995, עם הקמת גדר אלקטרונית וחלקים של חומת בטון סביב הרצועה.

בצל כישלון השיחות בקמפ דיוויד ועם תחילת האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 ביטלה ישראל היתרי תנועה רבים, לא רק ככלי למיגור הטרור, אלא גם כאמצעי הענשה. מעט היתרים חדשים הונפקו לפלסטינים באותה תקופה. בשנה הראשונה לאינתיפאדה היה מעבר ארז לאנשים סגור לפלסטינים 72% מהזמן. ההגבלות הביאו לירידה של עשרות אחוזים במספר תושבי הרצועה שלהם התאפשר לנוע בין עזה וישראל מדי יום. בחודשים שלפני פרוץ האינתיפאדה, למעלה מ-26,000 תושבי הרצועה עבדו בישראל, אך בהמשך שנת 2000 צנח מספר תושבי הרצועה שהחזיקו בהיתרים לעבוד בישראל לפחות מ-900.

בשנים שלאחר מכן הגבלות התנועה החריפו ואחרי השתלטות חמאס על הרצועה, ב-2007, הטילה ישראל סגר גורף על הרצועה. תנועה דרך מעבר ארז התאפשרה רק לבודדים. למרות שעם השנים יישמה ישראל שינויים מסוימים במדיניותה, יציאת אנשים מהרצועה ומעברם בין עזה, ישראל והגדה המערבית נותרה מוגבלת מאוד.

מיתוס ההתנתקות

מאז יישום תוכנית ההתנתקות, בשלהי קיץ 2005, ישראלים רבים משוכנעים שישראל ניקתה את ידיה מרצועת עזה ושאין לה עוד קשר למתרחש בה, או אחריות למצבה. זו אשליה. ישראל אמנם טוענת שעם הסגת כוחותיה ואזרחיה משטח הרצועה הסתיימה שליטתה האפקטיבית, אך גם לאחר ההתנתקות היא המשיכה להפעיל שליטה מתמשכת כמעט על כל היבטי החיים בעזה. למעשה, לאורך כל השנים הללו ישראל אכפה איסורים גורפים על תנועת אנשים, שחסמו, בין היתר, גישה לתעסוקה ולהשכלה, כמו גם לקרובי משפחה של תושבי עזה החיים בישראל, בגדה ובחו"ל. היא גם הגבילה כניסת סחורות לעזה, ואסרה על כניסה של רבבות פריטים וחומרי גלם שנדרשו לפיתוח התשתיות האזרחיות ברצועה ולקידום הכלכלה המקומית. ישראל היא זו שהחליטה לאורך השנים הללו מה מתוצרת הרצועה יוכל להימכר מחוץ לעזה, היכן תימכר, כמה ממנה ומתי. וישראל היא שהמשיכה לשלוט בפועל במרשם האוכלוסין הפלסטיני, שנים אחרי הסכמי אוסלו, ובכך להכריע אם פלסטינים ופלסטיניות יירשמו בו כתושבי עזה או כתושבי הגדה – רישום שמכתיב היכן יוכלו לגור, לעבוד, ולהקים משפחה.

אשליית סיום השליטה. פלסטינים ומצרים בציר פילדלפי לאחר נסיגת הצבא, 13 בספטמבר 2005 (צילום: יוסי זמיר / פלאש90)

השליטה של ישראל ברצועה לא עצרה במעברים היבשתיים, אלא חלשה גם על המרחב הימי והאווירי של עזה. בניגוד להבנות שהושגו במסגרת הסכמי אוסלו, ישראל אסרה על בנייה של נמל ימי ולא אפשרה את שיקום שדה התעופה הבינלאומי בעזה, שנחרב בהפצצה ישראלית ב-2001. היא חסמה את המרחב האווירי של עזה והעמיקה את השליטה גם במרחב האלקטרו-מגנטי שלה. בין היתר, סירבה להקצות לעזה תדרים של דור שלישי ורביעי, דבר שהגביל לא רק התקשורת הסלולרית אלא גם את תעשיית ההיי-טק ברצועה ואת פעילותם של עסקים ומוסדות אחרים, הנסמכים על תשתית אינטרנט. ישראל עוד כפתה בשטחה הימי של עזה "מרחב דיג", שגבולותיו נאכפו באלימות על ידי חיל הים, וניהלה "אזור חיץ" לאורך מכשול ההפרדה, באזור שבו מצויים רוב האדמות החקלאיות של הרצועה.

שליטה זו מנביעה אחריות מוסרית וחובות משפטיות כלפי האוכלוסייה האזרחית ברצועה. אך במקום להכיר בחובתה הבסיסית לשמור על זכויות האדם של פלסטינים ופלסטיניות תחת כיבוש, בהן הזכות לחופש תנועה, ישראל התנערה, ועודנה מתנערת, מאחריותה ומחובותיה כלפיהם, תוך התעלמות מההשלכות הרות האסון על מיליוני פלסטינים בין הירדן לים – כמו גם מההשלכות עבור אזרחיה שלה.

בידול, פיצול ובידוד

אחרי ניצחון חמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני, ב-2006, הוחרפו אף יותר הגבלות התנועה: ישראל אסרה על כניסת פועלים מעזה לתחומה והגבילה את התנועה דרך מעבר ארז למקרים הומניטריים בלבד. ב-2007 ישראל הקצינה את הגבלות התנועה לכדי סגר מלא: כניסת סחורות לעזה הוגבלה למה שישראל הגדירה כ"מינימום הומניטרי"; הוצאת סחורה לצרכי שיווק נאסרה כליל; כניסת דלקים צומצמה מאוד; ותנועת אנשים בין עזה לגדה ולישראל, שהיתה מוגבלת ממילא, נמנעה כמעט לחלוטין. בספטמבר של אותה שנה הכריז הקבינט המדיני-ביטחוני על הרצועה כעל "שטח עוין".

הסגר על עזה ושליטתה המתמשכת של ישראל עליה היוו חלק ממערך רחב יותר של הגבלות תנועה שנכפו לקידום מטרות פוליטיות ודמוגרפיות פסולות. לאורך השנים, התפתחה בישראל דוקטרינה שכונתה לימים "מדיניות הבידול": העיקרון שהועמד בבסיסה הוא פיצול בין פלסטינים באזורים השונים באמצעות הגבלות גורפות על תנועת אנשים וסחורות בין עזה, ישראל והגדה. ישראל הצדיקה את המדיניות כהכרח מדיני-ביטחוני, אך לא רק שלא ניתן היה להצדיק ביטחונית את ההגבלות גורפות, אלא שברור גם כי מטרותיה פוליטיות – ערעור המוסדות הלאומיים, שהיו אמורים לעמוד בבסיס המדינה הפלסטינית, חתירה תחת החברה והכלכלה הפלסטינית, קידום סיפוח דה-פקטו בגדה ושימור שליטתה ישראלית באזור כולו.

בחסות מדיניות הבידול הישראלית, הועמק הנתק בין קרובי משפחה שמפוצלים בין עזה, ישראל והגדה, ומפגשים התאפשרו רק בנסיבות קיצוניות; סטודנטים מעזה לא יכלו עוד לצאת ללמוד באוניברסיטאות בגדה; נמנע מעבר של צוותים רפואיים, של בעלי עסקים, של עובדים בארגוני חברה אזרחית ושל אנשי מקצוע מכל תחום, מלבד מעטים, שעמדו ברשימת קריטריונים צרה שקבעה ישראל.

לוחמה כלכלית

חלק מההגבלות על תנועת אנשים וסחורות לעזה וממנה השתנו או "הוקלו" עם השנים, בדרך כלל כתוצאה של אינטרסים פוליטיים או כלכליים של המדינה. מנגד, העקרונות המנחים נותרו כשהיו: תנועה מעזה ואליה אסורה פרט לחריגים, שאותם קבעה ישראל.

בשנים הראשונות לסגר, אחרי שישראל סגרה שלושה מעברי סחורות לעזה – קרני, סופה ונחל עוז – מעבר כרם שלום, שממוקם בנקודה הדרומית ביותר של גדר המערכת בין עזה לישראל, נותר שער הסחורות היחיד של עזה לעולם. דרך המעבר, שהופעל לראשונה ב-2005 לצורך הכנסת סיוע הומניטרי, נכנסו מדי יום מאות משאיות נושאות סחורה, בעיקר מישראל, לשוק השבוי בעזה. ישראל שלטה במה שנכנס דרכו לעזה או יצא ממנו להימכר מחוץ לו – בישראל, בגדה ודרכן אף בחו"ל –  ובכך השפיעה באופן נרחב גם על המציאות הכלכלית וההומניטרית בעזה.

מיוני 2007 ועד יוני 2010 נכנסו לעזה דרך ישראל סחורות בהיקף זעום. מאבק משפטי של ארגון "גישה" הביא בסוף 2010 לחשיפה ראשונה של מסמכים רשמיים של משרד הביטחון, שהכילו כללים ליישום מדיניות הסגר על עזה עד אמצע 2010. ביניהם נמצאה מצגת "צריכת מזון ברצועה – קווים אדומים", שכללה מידע על מדיניות הגבלת כניסת מזון לרצועת עזה שהיתה בתוקף בשנים אלה: שימוש בנוסחאות מתמטיות לשם חישוב כמויות המזון ומוצרי היסוד שהכנסתם תותר לרצועה, במסגרת מדיניות של "צמצום מכוון" בכניסת סחורות לעזה, כולל מוצרי מזון.

אחרי אירוע משט המאווי מרמרה (ועד שחזרה לאסור על כניסת מזון לרצועה אחרי אירועי 7 באוקטובר), ישראל הפסיקה להגביל כניסת מוצרי מזון לרצועה – אך המשיכה להגביל מאוד, ולעיתים אף לאסור לחלוטין, כניסה של פריטים שהיא הגדירה "דו-שימושיים".

"עזה היא כרטיס בכיוון אחד. אם אתה עובר לשם, אתה לא תחזור יותר". פלסטינים במעבר ארז (פלאש 90)

הגבלה שיטתית של תנועת פלסטינים. תושבים במעבר ארז (פלאש 90)

משטר ההיתרים

המעטים והמעטות שרשאים היו להגיש לישראל בקשות לנוע מעזה ואליה, על פי המדיניות הישראלית, הם מי שעמדו בקריטריונים הצרים שהיא קבעה. קריטריונים אלה מפורטים במסמך שהפיקה יחידת מתאם פעולות הממשלה בשטחים תחת השם "סטטוס הרשאות בסגר". מסמך זה, המהווה את מדיניותה הרשמית של ישראל בכל הנוגע לתנועת פלסטינים, התעדכן מעת לעת, לפעמים תוך שינוי קל בקריטריונים המופיעים בו, אך מהותו נותרת בעינה: הגבלה שיטתית של תנועת פלסטינים, בידוד פיזי, כלכלי וחברתי של רצועת עזה, וניתוק בין עזה לגדה המערבית ובין האוכלוסיות הפלסטיניות בכל אזור.

המעטים שזכו בהיתרים השתייכו ברובם לאחת משלוש קטגוריות: סוחרים, פועלים (בכפוף למכסות צרות) או חולים שזקוקים לטיפול רפואי חיוני שאינו מצוי ברצועה ומלוויהם, ומקרים נוספים שהוגדרו "הומניטריים חריגים" – בהם אנשים שצריכים היו להגיע לחתונה, לביקור חולה (אנושות) או ללוויה של בן משפחה מדרגה ראשונה בלבד.

הגבלות התנועה שאכפה ישראל קיבעו כעובדה את ההפרדה הפיזית בין פלסטינים שחיים תחת כיבושה בעזה ובגדה. בשיטה הזאת, של "הפרד ומשול", ישראל העמיקה את הבידוד של רצועת עזה וניסתה להגביל את מספר הפלסטינים בגדה. זאת, בניגוד מובהק לחובותיה המשפטיות ככוח כובש, לאפשר תנועה וגישה לכל הדרוש לקיום חיים תקינים, ותוך פגיעה עמוקה בזכויות אדם.

לא, הפתרון הוא לא מצרים

על מצרים חלות חובות שונות הנובעות משכנותה עם עזה. המרכזית שבהן היא לאפשר מעבר של אנשים וסיוע הומניטרי בינה ובין הרצועה, שתושביה נאנקו שנים תחת הסגר ומתקפותיה החוזרות ונשנות של ישראל. עם זאת, ובניגוד לישראל, חובותיה של מצרים אינן חובות של כוח כובש. לישראל החובה לאפשר חיים תקינים לאוכלוסייה המצויה תחת שליטתה.

בנוסף, בניגוד למצרים, תושבי רצועת עזה חולקים זהות לאומית וקשרי משפחה עם פלסטינים בגדה ובישראל, ותלויים בגישה לאנשים ולמשאבים בשני האזורים הללו. לא רק שמצרים לא יכולה להוות פתרון עבור הצרכים הללו, הציפייה הישראלית שמצרים תקלוט את תושבי רצועת עזה, ובכך תיקח חלק בהעברה בכפייה של מיליוני פלסטינים, העולה לכדי פשע מלחמה – היא לא פחות מהזויה.

צפויים עוד אינספור דיונים והשערות בנוגע ל"יום שאחרי". בבסיסו של כל "פתרון" חייבת להיות ההבנה כי השליטה הישראלית בעזה, הסגר והמצור, הגבלות התנועה, משטר ההיתרים, מדיניות הבידול, אינספור "מבצעים צבאיים" ומלחמות למיטוט חמאס – נכשלים בעקביות וגובים מחירים פיזיים ואנושיים בלתי נסבלים. בכל תחילת "סבב", או מילה מכובסת אחרת, ראשי המדינה הבטיחו לנו ביטחון, אך דווקא חוסר הביטחון הוא שהחריף בכל פעם, ומיליונים כעת נמקים תחת הרס וחורבן שהותירו מלחמות. מניין המתים כתוצאה מהמלחמה הנוכחית האמיר למספרים בלתי נתפסים. אסור שנמשיך לתת למסגרי הברזל והחרבות לזרות חול בעינינו. עלינו להסתכל על המציאות נכוחה, לבחון את מעשינו ולעמוד על טעויותינו. עלינו להבטיח חופש וזכויות אדם לכולן.ם בין הירדן והים.

נעה גלילי היא מקדמת קשרי ממשל, סנגור ומחקר בארגון גישה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מתחבר למסורת עתיקת יומין של רודנים שנאבקו נגד החופש האקדמי. שר החינוך יואב קיש, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

מתחבר למסורת עתיקת יומין של רודנים שנאבקו נגד החופש האקדמי. שר החינוך יואב קיש, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

המאבק על פרס ישראל: כוח השררה נגד כוח הרוח

בעתירה לבג"ץ נאמר כי לשר קיש אין סמכות לבטל את פרס ישראל וכי גם מלחמות לא מנעו מחלוקת הפרס בעבר. אבל מעבר להתנכלות הפוליטית לאיל ולדמן, מאחורי החלטתו של קיש עומד רצון עתיק יומין לפגוע בחופש של התרבות והאקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf