newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

קרקס כן/לא ביבי הרג את השמאל. אין שום סיבה לשתף איתו פעולה

מעמד העובדים בישראל אינו מיוצג על ידי אף אחד מהגושים הפוליטיים הקיימים, ומה שמכונה כיום "שמאל" הוא שם גנרי למיזמים שמייצגים את הבורגנות הישראלית. אין תחליף למאבק על סדר יום מעמדי, אפילו אם עצרו בתואנות שווא תת אלוף שהפגין מול מעון ראש הממשלה בירושלים

מאת:

המערכת הפוליטית הישראלית מתאפיינת בין השאר בהיעדר כמעט מוחלט של ייצוג מפלגתי מעמדי. במרבית ארצות אירופה, ואפילו במידה לא קטנה גם בארה"ב, בקנדה, בניו זילנד ובאוסטרליה, (החולקות עם ישראל תהליכי היווצרות דומים), קיים עדיין זיהוי מסוים בין מה שנחשב כשמאל מפלגתי לבין מעמד העובדים. בישראל זיהוי כזה אינו קיים, לפחות מאז שנות ה-60, למעט הבלחות קצרות.

יש שורה של הסברים סוציולוגיים לחריגות הזאת של המערכת הישראלית. ההסברים האלה נוגעים בין השאר לזהות הנהגת ה"שמאל", אימוץ עמדות אנטי-סוציאליסטיות, פיצולו האתני של מעמד העובדים המקומי ועוד. למעשה, מה שמכונה "שמאל" בישראל – למעט הרשימה המשותפת – הוא שם גנרי למפלגות/תנועות המיצגות את הבורגנות הישראלית; או למי שההגדרה הזאת אינה יורדת טוב בגרון – את העשירונים המבוססים יותר מבחינת הכנסה ורכוש בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל.

המיעוטים העניים בישראל מצביעים למפלגות מיעוט שמשתפות ביניהן לא פעם פעולה בנושאים כלכליים-חברתיים. אך אלה כלל אינן מצליחות להתגבש לכדי גוש פוליטי אחד, אלא מהוות ספיחים של שני גושים שונים – גוש המרכז הבורגני, וגוש שאקרא לו, גם אם יש בכך אי דיוק היסטורי קל, "גוש הימין המלוכני".

הפגנה על המצב הכלכלי והיעדר הסיוע מצד הממשלה, בצומת עזריאלי בתל אביב, ב-29 ביוני 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

הפגנה על המצב הכלכלי והיעדר הסיוע מצד הממשלה, בצומת עזריאלי בתל אביב, ב-29 ביוני 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

המרכז הבורגני חסה בעבר תחת המערך. אך מאז ראשית המאה הנוכחית הוא מיוצג יותר ויותר על ידי מפלגות נטולות מפלגה, כלומר מיזמים פוליטיים המערבים את הסמלים האהובים על הבורגנות הישראלית, דוגמת אליטת המערכת הצבאית-ביטחונית, וידועני התקשורת המסחרית, עם סיוע פיננסי נדיב של חלק מאליטת ההון המקומי ומשרדי פרסום ותקשורת.

המיזמים הללו, שרשומים כמפלגות אך נעדרים מוסדות מתפקדים של מפלגה, הם מי שירשו את המערך. הם ירשו אותו בין השאר על ידי זיקוק המסר. המפלגות האלה נרתעות מכל איזכור של אלטנרנטיבה פוליטית לסדר הכלכלי הקיים, ובתחום המדיני הסטטוס קוו של הכיבוש/ניהול הסכסוך הוא זה שמנחה אותן.

מה שהן כן מדגישות זה את הערכים התואמים לסדר היום המריטוקרטי של האידיאולוגיות הבורגניות: "ניהול יעיל"; כיבוד הכללים; וכבוד למערכת החוק הקיימת ולאליטות המקצועיות דוגמת האליטה המשפטית, האליטה האקדמית והאליטה הצבאית.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, העומד בראש המערכת הפוליטית הישראלית כבר יותר מעשור, מייצג את הניגוד להם – בהיותו חסר כבוד לאליטות הנ"ל. חוסר כבוד וחתירה כנגד מערכת המשפט, ונכונות לשנות את החוקים והכללים גם ללא קונצנזוס או תמיכה מצד האליטות המקצועיות, כנראה משרתים אותו וכנראה גם חיוניים להישארותו מחוץ לכלא.

הכוח של נתניהו מבוסס דווקא על פולחן אישיות מעין מלכותי, תוך קריצה לכל מי שחש מודר או מופלה על ידי אותן אליטות בורגניות.

מעמד העובדים הישראלי אינו באמת מיוצג על ידי אף אחד משני הגושים הללו. נתניהו אמנם שואב תמיכה מהשכבות העממיות בציבור היהודי, אך הוא הוא עושה זאת בעיקר על ידי הצגת עצמו כ"אצבע המשולשת" מול פרצופן של האליטות – לא כמי שמקדם סדר יום של דאגה לשוויון כלכלי-חברתי ולהגדלת חלקן של השכבות העניות בעוגת התוצר.

עם זאת, יש לציין כי נתניהו של אחרי המחאה ב-2011 הוא לחיץ יותר למחאות כלכליות-חברתיות, אף שדרישותיהן סותרות לא פעם את האידיאולוגיה שלו. לגבי השאלה מדוע המרכז הבורגני אינו מייצג את השכבות העממיות, התשובה נמצאת בגוף השאלה.

איוולת פוליטית

המאבק סביב הציר "כן ביבי" – "לא ביבי", החל כבר ב-2015. הוא התגבר ככל שגברו צרותיו המשפטיות של נתניהו, עד שבלע את זירת המאבק המפלגתי, שלא נותר בה כל נושא אחר.

מי שניסו לסטות מסדר היום הזה, כמו למשל העבודה-גשר בבחירות בספטמבר 2019,  נאלצו להתיישר על פיו ולמעשה להיעלם לאחר שלא עמדו בפרץ – וסיימו את הבחירות ההן עם מיני הישג של 6 מנדטים. אפשר לומר שההתיישרות הזאת החלה כבר במערכת הבחירות עצמה, כאשר עמיר פרץ נאלץ לסטות מסדר היום החברתי שלו, לטובת גילוח שפמו והצהרת נאמנות נרגשת למחנה ה"לא ביבי".

גם מרצ, שייצגה סוג אחר של "מרכז בורגני" – כזה שמייחס חשיבות גם לעמידה בסטנדרט כלשהו של "נאורות", שחייב אותה בין השאר למחאה כנגד הפרת זכויות האדם בגדה ובעזה ודאגה לשוויון מגדרי – מצאה את עצמה משווקת בעיקר כמניה הבטוחה ביותר במחנה ה"לא ביבי". על הדרך היא עשתה מקח טעות בהתמודדות משותפת עם סתיו שפיר ועם הגנרל ה"הומני" ששימש כנציגו של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק.

הנזק של מאבק הכן/לא ביבי ליכולת ליצר שמאל מעמדי גלוי לכל מי שבוחר להסתכל על מה שמתרחש פה קצת מחוץ לקופסה הסגורה היטב. ועדיין אנשים התופסים עצמם כשמאל בעל סדר יום סוציאליסטי חושבים שראוי ליטול חלק בקרקס הזה.

הפגנה נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מחוץ למעון ראש הממשלה בירושלים, ב-23 בנובמבר 2019 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

הפגנה נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מחוץ למעון ראש הממשלה בירושלים, ב-23 בנובמבר 2019 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

למה? אולי בגלל הכוח האדיר שנדרש כדי לעצב את סדר היום הפוליטי של המאבק הזה, ואולי כי חלקם הגדול מפריח אולי אמירות סוציאליסטיות, אך רגליו נטועות עמוק בתוך המרכז הבורגני והעדפותיו.

לתפיסתי, היבדלות מהמרכז הבורגני היא הכרחית. בכוח לעובדים, כארגון שסדר היום שלו הוא תמיד מעמדי, זה די ברור – ולא בגלל חיבה יתרה כלפי המעגל הקרוב של נתניהו. זה אמור להיות ברור גם לגורמים נוספים שמעוניינים לשנות את השיח.

הקורונה יצרה בישראל משבר כלכלי חסר תקדים, המתבטא בין השאר באבטלה של יותר מ-20% ובפגיעה גורפת בשכרם ותנאי עבודתם של רבים ממי שממשיכים לעבוד. שמאל מעמדי מחויב להתמקד במאבק הזה, ומחויב גם לנצל את המצב כדי לשים במרכז סדר היום הציבורי את השאלות הנוגועות לחיים עצמם של מיליוני אנשים, בין אם נתניהו יישאר מחוץ לכלא או ייכנס אליו.

הכניעה לסדר היום הפוליטי שמייצג המאבק בשחיתות, למען הצלת מערכת המשפט ולמיצוי הדין עם נתניהו היא איוולת פוליטית מבחינתנו. יש לנו סדר יום משלנו, שונה ונפרד, שבא לידי ביטוי למשל בהפגנות של מוצאי שבת ב-2 במאי ובמאבקים היומיומיים של כוח לעובדים, איגוד העובדים הסוציאליים ועוד כוחות רדיקליים בעבודה המאורגנת.

בסופו של יום, אין שום סיבה טובה שנכפיף את עצמנו למאבקיו של המרכז הבורגני, אפילו אם עצרו בתואנות שווא תת אלוף שהפגין מול מעון ראש הממשלה בירושלים.

עמי וטורי הוא מזכיר ארגוני כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי, וממקימי כוח לעובדים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

"המקצועות ההומניים מפגישים את התלמידים עם עולם הרוח האנושית". ספריית האוניברסיטה העברית (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

מי חוסם את לימודי ההומניסטיקה במערכת החינוך בישראל?

רמת העניין של התלמידים הישראליים במדעי הרוח עומד ביחס הפוך למספר שעות הלימוד המוקדשות להם בבתי הספר, ולחשיבותם. המכשול המרכזי הוא התמקדות מוגזמת בידע הדיסציפלינרי, במקום בחוויית הלימודים עצמה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf