newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

קודם הכרה, אח"כ בירור בעלות: דרך לפתרון הכפרים הלא מוכרים בנגב

המדינה כבר הכירה בכך שהכפרים הבדואים בנגב הם לא "פולשים" וצריך להכיר בהם, היא רק דרשה שהבדואים יוותרו קודם על תביעות הבעלות. אבל בישראל לא צריך בעלות פרטית כדי להקים ישוב. הצעה להורדת הלהבות

מאת:
המדינה "מענישה" את הבדואים בכפרים הלא מוכרים כדי ללחוץ עליהם לעבור ליישובי הקבע. שוטרים מאבטחים את עבודות הייעור בסעווה אל אטרש (צילום: אורן זיו)

המדינה "מענישה" את הבדואים בכפרים הלא מוכרים כדי ללחוץ עליהם לעבור ליישובי הקבע. שוטרים מאבטחים את עבודות הייעור בסעווה אל אטרש (צילום: אורן זיו)

ביום חמישי שעבר יצאתי מביתי בבאר שבע ונסעתי להפגין נגד הנטיעות של קק"ל באדמות תושבי סעווה שבנגב. כשהגעתי לצומת שוקת וביקשתי לפנות ימינה לכיוון סעווה, עצר אותי שוטר והורה לי להמשיך ישר. "יש יידויי אבנים והכביש חסום", הוא אמר. המשכתי ישר ועצרתי בצד הכביש. בוואטספ התחילו להגיע דיווחים על פיזור אלים של ההפגנה על ידי המשטרה – רימוני הלם, גז מדמיע, כדורי גומי.

הדיווחים שלחו אותי שמונה שנים אחורה, לנובמבר 2013, אז השתתפתי בהפגנה נגד תוכנית פראוור-בגין, ממש לא רחוק משם. אז תוך שניות המקום הפך מהפגנה שלווה לשדה קרב. בפעם הראשונה והיחידה בחיים שלי השתטחתי לארץ, כשקנה של רובה כוון לעברי. ברחתי משם מהר ככל שיכולתי.

עכשיו שוב הנגב סוער ובוער. אבל כדי להבין למה זה קורה, ואיך ניתן לייצר מציאות אחרת ליהודים ולערבים שחיים בו, צריך להבין את התמונה הרחבה יותר.

לא "פזורה"

מתוך 300 אלף האזרחים הבדואים שחיים בנגב, כ-100 אלף מתגוררים בכ-35 כפרים בלתי מוכרים בנגב. עוד כ-50 אלף מתגוררים ב-11 כפרים שהוכרו ב-20 השנים האחרונות, אך הפיתוח שלהם כמעט שלא התקדם לעומת הכפרים הלא מוכרים. המחצית השנייה של האזרחים הבדואים חיה בשבעה יישובים עירוניים שתכננה המדינה, ונמצאים באשכולות הכי נמוכים של הסולם הסוציו-אקונומי. רוב היישובים הבדואים ממוקמים במשולש המכונה "אזור הסייג", שבין רהט (מצפון), דימונה (מדרום) וערד (במזרח).

הכפרים האלה אינם "פזורה", כפי שלפעמים נטען בשיח הציבורי ולעיתים הממשלתי. האנשים שגרים בהם לא "פלשו" לאדמות המדינה, כפי שנטען פעמים רבות. רובם של הכפרים האלה התקיימו במקומם עוד לפני הקמת המדינה, וחלקם האחר הועבר על ידי המדינה מאזורים אחרים בנגב לאזור הסייג במהלך שנות ה-50.

זו לא הדעה הפרטית שלי, אלא האופן שבו הגדירה את המצב הועדה הממשלתית הכי רצינית שעסקה בנושא (ועדת גולדברג) ולאחר מכן גם דו"ח היישום של ועדה זו (דו"ח בגין-פראוור): "הבדואים הינם תושבי המדינה ואזרחיה, וככאלה אין הם 'שקופים' וחסרי מעמד וזכויות… אין להתעלם מניודם הכפוי של חלק מהם לאזור הסייג לאחר הקמת המדינה, ולאחיזתו רבת השנים של חלקם האחר בקרקעות שבאזור הסייג". לא עמותות השמאל, אלא ממשלת ישראל, היא זו שהכירה בכך שהכפרים התקיימו במקומם או הועברו אליו על ידי המדינה.

שאלת הבעלות לא אמורה לעכב הכרה ופיתוח. הכפר ביר הדאג' (צילום: אקטיבסטילס)

שאלת הבעלות לא אמורה לעכב הכרה ופיתוח. הכפר ביר הדאג' (צילום: אקטיבסטילס)

אותו דו"ח ממשלתי גם קבע ש"עקרונית מוצע להכיר ככל שניתן בכל אחד מן הכפרים הבלתי מוכרים אשר קיימת בו מסה מינימלית של תושבים, כפי שתיקבע, ויהיה לו כושר נשיאה מוניציפלי". כלומר, המדינה לא רק הכירה בקיומם של הכפרים במקומם, אלא גם המדיניות הרשמית הכי ברורה שלה שנוסחה אי פעם קוראת להכרה ברוב הכפרים הלא מוכרים.

התעקשו על הנקודה הכי רגישה

אז מה היתה הבעיה בדו"ח גולדברג וגם במתווה בגין-פראוור? שהם התעקשו לפתור את העניין דווקא דרך הנקודה הכי רגישה, הדיון על הבעלות על הקרקע. לחברה הבדואית, כמו לחברות ילידיות רבות ברחבי העולם, יש מערכת מקרקעין פנימית, והסכמי בעלות על קרקעות, שקיימים עשרות ולפעמים מאות שנים, ולא נרשמו במערכות השלטון המרכזיות.

תוכנית פראוור-בגין ניסתה להעביר חוק, שמכריח את האזרחים הבדואים לוותר ולמחוק את תביעות הבעלות שלהם. זה היה כישלון ידוע מראש

מדינת ישראל מעולם לא הכירה בבעלות הבדואים על אדמותיהם, למרות שהשלטונות העות'מאניים והבריטיים הכירו בה הלכה למעשה, ולמרות שמוסדות ציוניים לפני הקמת המדינה רכשו אדמות מבדואים. המחלוקת הזו מאוד סבוכה ורגישה, והביאה במשך השנים להרבה ניכור, עוינות, וחוסר אמון בין החברה הבדואית לבין מוסדות המדינה, שרק הולכים וגדלים עם הזמן. אבל צריך לזכור שבאופן כללי כדי להקים ולפתח יישובים במדינת ישראל, לא צריך להוכיח בעלות על הקרקע.

תוכנית פראוור-בגין ניסתה להעביר חוק, שמכריח את האזרחים הבדואים לוותר ולמחוק את תביעות הבעלות שלהם בתמורה לתמורה שהוכתבה מראש. זה היה כישלון ידוע מראש. ומאז – אין מדיניות ממשלתית סדורה בעניין הכפרים הבלתי מוכרים.

מה יש? יש ניסיון לפתח את היישובים המוכרים ואת העיירות, תוך התעלמות מהכפרים הלא מוכרים, וניסיון להקפיא את הבנייה בהם על ידי סנקציות דרקוניות של אכיפה, מתוך שאיפה שהתושבים יעזבו אותם לעיירות או לכפרים המוכרים, שבינתיים נשארים במצב של תת-פיתוח. זו מדיניות כושלת כי אי אפשר לייצר שוויון רק לחלק מהאוכלוסייה, ולהשאיר את השאר מאחור. צריך לייצר שוויון לכולם.

עברו לסנקציות

כחלק מהסנקציות, במסגרת תוכנית החומש 2397 לפיתוח כלכלי של היישובים הערבים הבדואים בנגב בשנים 2017-2021 (שהיתה חיובית בחלקה הניכר), הוקצו גם תקנים חדשים ליחידות האכיפה, והוגבר קצב הריסות המבנים ביישובים הלא מוכרים עד שהגיע לכ-2,000 מבנים בשנה. כמו כן הוחלט על "ביצוע פעולות נטיעה של שטחים פנויים ושטחים המתפנים בהיקף שנתי שלא יפחת, ככל הניתן, מ-30 מיליון שקל וזאת בתיאום עם הקרן הקיימת לישראל ובאמצעותה ובכפוף לנוהלי רשות מקרקעי ישראל בנושא זה".

כלומר, המדינה לא הצליחה למחוק את תביעות הבעלות, ובינתיים ויתרה על המהלך הכל כך מתבקש של הכרה ביישובים. עכשיו היא פועלת במטרה להגביל את ההתרחבות של היישובים הלא מוכרים – התרחבות שמתרחשת כי נולדים ילדים, זוגות מתחתנים, ואנשים בונים בתים חדשים, לרוב על שטחים שמשפחותיהם תובעים עליהן בעלות, או בשטחים שהם יושבו בהם על ידי המדינה, אך מעולם לא תוכננה להם תוכנית מתאר. בכך המדינה פועלת לקבוע עובדות בשטח על שטחים שיש לגביהן תביעות בעלות, ולהשפיע על ההכרעה המשפטית העתידית בתביעות האלה.

הניסיונות לפתור את המחלוקת בין המדינה לבין החברה הערבית-הבדואית בנגב דרך הזווית הקניינית הובילו שוב ושוב למבוי סתום ולהתלקחות אלימה, ולהנצחת העוני, האבטלה, והפשיעה בחברה הערבית בנגב. הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש, ולנסות לפתור את הסוגיה בדרכים אחרות. לכן, צריך להפסיק לאלתר את ה"נטיעות" ואת הניסיונות להכריע באמצעים של כוח – משפטי או בירוקרטי – את סוגיית תביעות הבעלות.

לעבור לכלים תכנוניים

למעשה, לדעתי האישית, עדיף לשים את הסוגיה המאוד רגישה הזו בצד, עד שיבשילו התנאים לפיתרון הוגן. עד אז צריך לבנות אמון. ואיך בונים אמון? מקדמים פתרונות בכלים תכנוניים. הכלי המשפטי הוא כלי של הכרעות. הכלי של התכנון הוא כלי של הסכמות.

נשים מפגינות מול עבודות קק״ל בכפר הבדואי סעווה אלאטרש שבנגב, 13 בינואר 2022 (צילום: אורן זיו)

נשים מפגינות מול עבודות קק״ל בכפר הבדואי סעווה אלאטרש שבנגב, 13 בינואר 2022 (צילום: אורן זיו)

מה אפשר לעשות בכלים תכנוניים? לא מעט. אפשר להקים מרכזי שירותים חיוניים בכפרים הבלתי מוכרים שיספקו חינוך, שירותי בריאות, מסגרות רווחה ועוד לתושבי הכפרים. אפשר לייצר בכפרים המוכרים החדשים (ה-11 שהוקמו ב-20 השנים האחרונות) תכנון שמותאם לצורת החיים של הקהילה, ונותן לה אפשרויות תעסוקה מגוונות.

אפשר להרחיב את שטחי השיפוט של המועצות האזוריות של אותן כפרים, כך שיהיה להן רצף של תחומי שיפוט שבתוכם יוכלו לייצר מקורות מניבי הכנסה. ואפשר לייצר מתווה תכנוני בהיר להכרה בכפרים הלא מוכרים במקומם. לא, לא כל מקבץ של 20 בתים הוא כפר. יש כ-35 כפרים שבכל אחד מהם מתגוררים לפחות 500 תושבים, לגמרי במסגרת הסטנדרטים התכנוניים של יישובים כפריים בישראל.

במדינת ישראל לא צריך בעלות פרטית על הקרקע כדי להקים יישובים, בוודאי שלא כדי להכיר ביישובים קיימים. אחרי שלאזרחים הבדואים תהיה קרקע יציבה תחת רגליהם, חינוך, השכלה ותעסוקה, יהיה יותר קל גם להגיע לפיתרון סוגיית הבעלות על הקרקע. מה שבטוח, המציאות של כלל האזרחים בנגב, היהודים והערבים, תהיה משמעותית טובה יותר.

עופר דגן הוא מנכ"ל שותף בעמותת סיכוי-אופוק, המקדמת שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf