newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ציפורים בשמי דלהי: בני אדם, חיות ופוליטיקה בהודו של היום

"כל מה שנושם", סיפורם של זוג אחים המקדישים את חייהם להצלת ציפורי טרף בדלהי, יוקרן בפסטיבל דוקאביב שנפתח היום. "רצינו להראות שכל היצורים החיים קשורים, אפילו במקומות המזוהמים ביותר", אומרים יוצרי הסרט, הבמאי שונאק סן והצלם בן ברנהרד

מאת:
הטיפול בציפורי טרף הוא עניין פוליטי בהודו. מתוך הסרט "כל מה שנושם" Rise Films ו-Kiterabbit Films‬

הטיפול בציפורי טרף הוא עניין פוליטי בהודו. מתוך הסרט "כל מה שנושם" Rise Films ו-Kiterabbit Films‬

"אחד מהערבים הכי קשים והכי זכורים לי הוא זה שבו צילמנו את שוט הפתיחה. שונאק ]הבמאי[ ואני רצינו לא רק לצלם את העכברושים, אלא להיות בקרבם בזמן שאנחנו מחברים אותם לעיר הסובבת אותם. מעגל התנועה שהיינו בו באמצע הכביש שרץ עכברושים, והציוד שלנו כל הזמן שקע".

כך מתאר הצלם הגרמני בן ברנהרד את עבודתו על הסרט התיעודי ההודי, "כל מה שנושם" (2022), שמתחיל בצילום של מכונית נוסעת לעבר העדשה, שמוסט קרוב יותר וימינה, וחושף עשרות עכברושים. הסרט, שמתעסק בדו קיום של אנשים וחיות בעיר דלהי, יוקרן בפסטיבל דוקאביב לאחר שזכה בפרס חבר השופטים של פסטיבל סאנדנס והוקרן בפסטיבל קאן. ב-30.5 תיערך בתל אביב הקרנה בנוכחות היוצר, שונאק סן.

שונאק, יליד דלהי, ואני הכרנו בכלכותה ב-2014. היתה לו רעמת שיער שחורה חלקה, ומשקפיים עגולים דקים שעיטרו את פניו. שנינו הגשנו שם פיץ' לסרטים שהפקנו, באירוע בינלאומי לשיווק סרטים של במאים ממדינות אסיאתיות. עם היוצרים שעבדו איתנו באותו האירוע נמנו גם במאי הדוקו הישראלים רן טל ונתי ברץ.

פתחו בפניו את לבם. דרי רחוב בדלהי (צילום: דניסבין CC BY ND 2.0)

פתחו בפניו את לבם. דרי רחוב בדלהי (צילום: דניסבין CC BY ND 2.0)

אני הגעתי עם סרט שביימתי על יזם בינה מלאכותית שחי בהונג קונג ("הרובוט של בן", 2016), ושונאק הגיע עם סרט שהוא הפיק לחבר בנגלי, שרצה לספר סיפור על סבתא שלו, שגידלה אותו. סרט שמעולם לא הגיע לשלב עריכה. שונאק דיבר בשמו של הבמאי המופנם על שיטת הצילום הפואטית שלו, בשחור לבן. כבמאי, אני יכול לספר שמפיקים לא תמיד טורחים להגיע לפיץ', ובטח שלא לוקחים על עצמם את הפרזנטציה. אבל שונאק עשה זאת מתוך אהבת קולנוע ורגשי חברות כלפי הבמאי, שלמד איתו. וכך גם הקולנוע שלו, מלא אהבה למקום שהוא מגיע ממנו.

בסרטו הראשון, "ערי שינה" (2015), שונאק הפנה את המצלמה לאנשים שישנים ברחובות דלהי. אחד מהם סיפר לו שהוא מעדיף לישון על איי תנועה בכבישים מהירים, כי אוושות הרוח שיוצרות המכוניות החולפות מרחיקות את היתושים. שונאק חשף בסרט הזה את "כלכלת השינה", התעשייה שנוצרה סביב מצוקת השינה של דרי הרחוב בדלהי, שנדרשים לשלם על מקום יבש ללון בו, בתת תנאים, בכסף שאין להם.

האוויר והשמיים הם דמויות בסרט של שונאק. המצלמה מכוונת לשמיים וחושפת ציפורים במעופן, בזמן שהאחים מספרים לנו שהדיות השחורות החלו ליפול

שונאק סיים את הדוקטורט שלו בקולנוע באוניברסיטת נהרו ב-2019. הוא לא למד מיומנויות טכניות של הפקה וצילום, אלא התמקד בתיאוריה של הקולנוע. כיוצר, לימד את עצמו בכך שלקח מצלמה והתחיל לנוע ברחבי דלהי. "הקולנוע הדוקומנטרי יותר סובלני מהעלילתי", אמר. "זאת צורה שמאפשרת ביטוי עצמאי. אתה יכול להרים מצלמה וחצובה עם שני חברים שעוזרים לך עם הציוד והסאונד. את 'ערי שינה' צילמנו ככה, בצורה לא מאוד פורמלית. ומאז עבדתי פחות או יותר עם אותם אנשים, מדי פעם הצטרפו נוספים. סרטים תיעודיים מאפשרים גדילה עצמאית שכזו. אתה יכול להתחיל בקטן, ואז לגדול בצורה אורגנית לתוך יצירות ממומנות היטב כמו 'כל מה שנושם'."

ציפורים מוסלמיות

"כל מה שנושם" היה להצלחה הגדולה של הקולנוע התיעודי ב-2022. הוא התחיל בשני אנשים, שונאק המפיק והחבר הטוב שלו, אמאן מאן, שאיתו התחיל לצלם ב-2019 סיפורים על אנשים שונים שחיים בדלהי וחייהם כרוכים באלה של בעלי חיים. לאחר כמה חודשי עבודה, היוצרים התמקדו בסיפורם של שני אחים מוסלמים, נאדים וסעוד, שהקדישו את חייהם הבוגרים לטיפול בציפור המכונה דיה שחורה (black kite).

הדיות הן ציפורי טרף שנושאות ערך רוחני בקהילה המוסלמית שבה נאדים וסעוד גדלו. אחד הדימויים היפים והחזקים בסרט הוא של טקס זריקת בשר – טקס עם סגולות רוחניות לפי אמונתם של נאדים וסעוד. בסצינה זו, האחים עומדים על הגג, ידיהם מלאות בבשר טחון שטחנו בעצמם במטחנה ידנית, זורקים אותו באוויר ומאכילים כך את הדיות. חיים ומוות, רוח ובשר.

האופן שבו הגיעו האחים לעבוד עם ציפורים פותח צוהר לחייהם כמיעוט מוסלמי נרדף במדינה קנאית ואלימה. בשלב מסוים התברר להם שכאשר ציפורי טרף חולות או נפצעות, הקליניקות של בני דת ההינדו או הג'יין מסרבות לטפל בהן, כי הן לא צמחוניות. הווטרינריה בהודו נהייתה פוליטית. האחים המוסלמים הצעירים הרגישו שליחות מיוחדת להעניק טיפול לחיות המוקצות האלה, והתחילו ללמד את עצמם איך לטפל בציפורי הטרף. עם השנים פתחו קליניקה עצמאית משלהם.

נאדים וסעוד גדלים על רקע העלייה בכוחו של נרנדרה מודי, ממנהיג לאומני הינדי במדינת גוג'רט, שם התעלם מטבח שעשו ב-2002 כנופיות הינדיות בכ-2,000 מוסלמים, עד שנבחר לראשות הממשלה, ב-2014. בשנות שלטונו, רדיפת המוסלמים התעצמה, מחוקי הגירה נגד מוסלמים ועד ביטול העצמאות של חבל קשמיר. האחים ובני משפחתם חשים באיום ממשי לביטחונם, ואחד מהם אף חושב לעזוב את דלהי ואת הודו בכלל.

מיעוט מוסלמי מדוכא וציפורים מדוכאות. האחים נדים וסעוד, גיבורי הסרט "כל מה שנושם". Rise Films ו-Kiterabbit Films‬

מיעוט מוסלמי מדוכא וציפורים מדוכאות. האחים נדים וסעוד, גיבורי הסרט "כל מה שנושם". Rise Films ו-Kiterabbit Films‬

לאורך הסרט, האחים נקרעים בין החברה שהם חיים בה לבין תחושת החובה שיש להם כלפי הציפורים שבהן הם מטפלים. כל זה מתרחש בדלהי, עיר הבירה המזוהמת ביותר בעולם. 21 מתוך 30 הערים המזוהמות בעולם נמצאות בהודו. האוויר והשמיים הם דמויות בסרט של שונאק. המצלמה מכוונת לשמיים וחושפת ציפורים במעופן, בזמן שהאחים מספרים לנו שהדיות השחורות וציפורים אחרות החלו ליפול מהשמיים בעקבות זיהום האוויר הגובר.

סצינה אחת ממחישה כיצד שני האחים והעוזר שהכשירו, סאליק, חווים את השליחות שלקחו על עצמם. הם מגיעים לגוף מים, שבעברו השני הם רואים ציפור פצועה. סעוד אומר שעליהם לשחות כדי להביא אותה לקליניקה. אחיו נאדים מתנגד, ואומר שהסיכון גדול מדי. על אף אזהרותיו של נאדים, סעוד והעוזר סאליק שוחים לעבר השני בזמן שנאדים, אכול דאגה, מחכה להם.

השמש יורדת, ונאדים צועק שאסור להם לסכן את עצמם ככה. סאליק וסעוד לבסוף שוחים בחזרה לפני רדת החושך, עם הציפור הפצועה בידיהם. אך החשש של נאדים מובן: כשאתה מחליט להקדיש את חייך למשהו, איפה אתה שם את הגבול? נראה שהתשובה שלו ושל שותפיו היא שונה, אולי אפילו שונה מאוד.

ביטוי לכאב ואבל

איפה שונאק ישים את הגבול, זו שאלה ששאלתי את עצמי בפעמים שבהן דיברתי איתו על תהליך ההפקה האינטנסיבי של הסרט הזה. בשלוש השנים שבהן עבד על הסרט, הוא חלה ב-long covid, שנמשך מספר שבועות, איבד את אביו, שנפטר משבץ לאחר שנים שבהן היה דמנטי, ולבסוף, עבר בתקופת האבל לבדו לקופנהגן, כדי לעבוד עם העורכת זוכת הפרסים שרלוט מונץ' בנגסטן ("ציידי הכמהין"), שגם היא חלתה בקורונה בזמן העריכה.

בתוך כל זה, שונאק צילם וגייס כספים מכל העולם בזמן מגפה לסרט תיעודי על שלושה גברים שמטפלים בציפורים במרתף בדלהי – הישג בלתי נתפס. הוא הקדיש את עצמו, את כל כולו, למטרה. המסירות השתלמה: הסרט זכה בפרס הראשון בסאנדנס, נבחר לפסטיבל קאן והשבוע גם נקנה על ידי אחת הפלטפורמות הנחשקות והיוקרתיות ביותר להפצה – HBO. קשה להפריז בגודל ההישג הזה לבמאי צעיר.

[הכאב והאבל שלו, אומר שונאק, מצאו את הביטוי שלהם בסרט. ביותר ממובן אחד, לדעתי, הסרט הוא השתקפות של אישיותו של שונאק. אחד מהאלמנטים הקולנועיים הבולטים בסרט הוא תנועות המצלמה המעגליות, המשוטטות במרחב. בין אם העדשה מאתרת חיות בר שמסתובבות בעיר, או נעה בתוך הקליניקה בין ניתוח ציפור לזוג טכנאים שמדברים על קרב היאבקות, תנועות המצלמה משקפות את נקודת המבט של שונאק, שמבחינה בקשרים בין יצורים שנראים שונים.

מנסים להתחיל מאפס. שאונק סן (מימין), קושבו רנקה והכותב רועי כהן (צילום: טובי שטיין)

מנסים להתחיל מאפס. שאונק סן (מימין), קושבו רנקה והכותב רועי כהן (צילום: טובי שטיין)

"מלכתחילה, המטרה היתה להביא את המדעי אל תוך הפואטי", אומר שונאק, והצלם שלו מוסיף שהם רצו להראות כיצד היצורים החיים כולם קשורים זה בזה, כיצד היופי של החיים במשותף קיים אפילו במקומות המזוהמים ביותר.

שונאק יגיע ככל הנראה לתל אביב לכבוד הקרנת סרטו בדוקאביב, וככל הנראה יישן בדירה שלי ושל בן זוגי כמה לילות. "ככל הנראה", משום שאי אפשר להשיג אותו בימים האחרונים. הוא בקאן, החיים שלו סובבים סביב הסרט. הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה באינסטגרם לייב, כשהוא וחברתנו, הבמאית קושבו רנקה, השיקו את קרן הקולנוע שלהם, Indian Docs.

שני יוצרים צעירים, באמצע שנות ה-30 לחייהם, שהיו צריכים להמציא מימון מחדש לכל פרויקט, משקיעים את זמנם בבניית תשתית במדינה שלהם למימון סרטים תיעודיים, תשתית שהם לא זכו לה. נדיר לראות יוצרים כל כך צעירים שכבר חושבים על הדור הבא. אך שונאק, אני מאמין, רואה בכל עבודה קולנועית – כבמאי, כמפיק או כמשקיע – הזדמנות. הזדמנות להתבונן בעוד קשרים נוצרים, להיות חלק מתיעוד סוגים חדשים של יופי.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
אריאל שרון בחווה שלו בנגב, ב-1997 (צילום: גדעון מרקוביץ / פלאש90)

אריאל שרון בחווה שלו בנגב, ב-1997 (צילום: גדעון מרקוביץ / פלאש90)

"שטחי האש נתפסו למטרה אחת: רזרבת קרקעות להתיישבות"

חשיפת "שיחה מקומית": כבר בישיבה ב-1979 הסביר אריאל שרון כי הכריז על כל שטחי האש בגדה המערבית כדי לאפשר את העברת האדמות למתנחלים. לפי מסמכים נוספים שאותרו בארכיון המדינה, שטח האש בדרום הר חברון, שמשמש כעת תירוץ לגירוש של כ-1,000 איש מביתם, נועד גם להפריד בין הבדואים אזרחי ישראל לפלסטינים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf