newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פעם בכיתי על ילדים של אחרים, עכשיו אני בוכה על ילדיי

צלם העיתונות מוחמד אלעאלול מסקר כבר שנים את מלחמות עזה. הוא מעולם לא חשב שיהפוך בעצמו לסיפור. עד שישראל הפציצה את בית משפחתו, בלי אזהרה, והרגה בשנתם את ילדיו, אחיו, אחיותיו ואחייניו

מאת:
הריסות של בניינים בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, אחרי הפצצה ישראלית, ב-12 בנובמבר 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

"בלי אזהרה ובלי רחמים". הריסות בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, אחרי הפצצה ישראלית, ב-12 בנובמבר 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

אני צלם עיתונות. נולדתי בפברואר 1987, התחתנתי ב-2009, ובני הבכור אחמד נולד שנה לאחר מכן. אחריו נולדו רהף ב-2012, כנעאן ב-2017 וקייס, ב-2019. בני הצעיר אדם נולד בנובמבר 2022. הוא היחיד ששרד.

הלכתי לאוניברסיטה והגשמתי את חלומי להפוך לעיתונאי. לבשתי את אפוד העיתונאי ודיווחתי מהשטח. כיסיתי מלחמות ואת צעדות השיבה ב-2018. אבל לא יכולתי לדמיין את מה שקורה במלחמה הנוכחית.

בסיוטים הכי גרועים שלי לא דמיינתי שהבית שלי עצמי יופצץ; שאאבד את אחיי הקטנים, את אחותי, את הילדים שלי, את האחיינים שלי – כולם, בבת אחת. היו לנו חלומות, וזיכרונות משותפים. וברגע אחד, כל הבית מת.

הבית שלי והמשפחה שלי הופצצו ללא כל אזהרה ובלי טיפת רחמים בהפצצה כבדה. כשזה קרה, הייתי בעבודה. בגלל עבודתי, פעמים רבות אני נמצא רחוק מביתי במשך ימים, וכשאני חוזר, אני לרוב מותש – אבל לפחות תמיד מצאתי נחמה בנוכחותם של הילדים והאחיינים שלי.

כשיצאתי לעבודה, הם נהגו להתחנן בפניי להיזהר ולא לקחת סיכונים. הם ישנו בשלווה ובביטחון של ביתם כשהופצצו ונהרגו.

במשך שנים אני מסכן את חיי בצילומים ובדיווחים מהשטח כדי שאוכל להאכיל את ילדיי. עכשיו לא נשאר לי דבר – הבית שלי והמשפחה שלי הושמדו. אני לא יכול לתאר את הכאב שבליבי. אין מילים. אני שבור. הלב שלי שבור, הגב שלי שבור. תודה לאל על מה שנותר.

בזמן שהבית שלי הופצץ, ראיינתי אנשים בבית החולים נאסר ודיברתי עם עיתונאים על הסכנות המתגברות של העבודה בעזה. בדיוק סיימתי לעבוד כשקיבלתי טלפון מחבר ששאל, "מוחמד, איפה אתה?". אמרתי לו שאני עובד בשטח. ואז הוא אמר לי שהאזור ליד ביתי מופצץ עכשיו. ליבי עצר מלכת. התקשרתי מיד לאישתי, לאחי ולחברי משפחה אחרים. אף אחד לא ענה. לא היה אינטרנט, לא היתה לי שום אפשרות ליצור קשר עם משפחתי.

התחלתי להתקשר לשכנים וחברים, שאמרו שהם אוכלים ארוחת ערב עם האחים שלי. הודיתי לאלוהים, אבל תוך דקות כל השכונה הופצצה ולא נשאר ממנה כלום, חוץ מהריסות.

יצאתי מדעתי. לא ידעתי מה לעשות. התקשרתי לעמיתים, שניסו להרגיע אותי ולומר שאישתי בסדר, שבני, אדם, בסדר, שאחיינתי, ליאן, בסדר.

ואז התחלתי לקבל תמונות של בני משפחתי המתים. הראשונה היתה של בני קייס. אחרות הגיעו בעקבותיה.

התקשרתי לבית החולים באזור, והם אמרו לי שבני הבכור, אחמד, עובר לטיפול נמרץ ויהיה בסדר. אבל עמוק בלב ידעתי שאחמד לא בסדר, הרגשתי את הבן שלי גוסס.

הפכתי לסיפור

הזדעזעתי לראות את רשימת ההרוגים ממשפחתי: עאטף, כמאל, אחמד, סוג'וד ורזאן. האחרונות עדיין היו קבורות מתחת להריסות ביתן. הייתי צריך לחפור בידיים כדי להוציא אותן. קברתי אותן אחרי שקברתי את אחי ואחיותיי.

מוחמד וג'מאל, הילדים של אחי, והילדים שלי – אחמד, בתי היחידה רהף, כנעאן וקייס – בנוסף לחברי ילדות ושכנים. אלוהים נתן, ואלוהים לקח.

בעקבות הטרגדיה איבדתי את החשק לחיות. לא נשאר לי כלום חוץ מזיכרונות כואבים, והד קולם של ילדיי, שמתחננים בפניי להפסיק לעבוד כדי שאוכל להיות בטוח בבית, איתם. בני כנעאן היה האחרון שראיתי, והוא אמר לי: "הייתי רוצה שתתפטר מהעבודה שלך ותישאר כאן איתנו, באבא".

נהגתי לסקר סיפורים ולבכות על ילדים של אנשים אחרים. דיווחתי על הסיפור, ועכשיו הפכתי לסיפור.

אני פונה לכל גורם, לאו"ם, לכל מי שיש לו מצפון – רחמו עלינו, הרגישו את הסבל והכאב שלנו. אני קורא לכל המוסדות והשגרירויות לנקוט בפעולה מיידית כדי להציל אותנו.

מה עשו הילדים שלי, שהגיע להם למות ככה? מה עשו האחים והאחיינים שלי? איזה פשע ביצעו כדי שיגיע להם המוות הזה – שיפציצו אותם בביתם בזמן שישנו? מה עשיתי, שמגיע לי הכאב הזה, הסבל של לחפש את בני משפחתי מתחת להריסות?

איפה הקהילה הבינלאומית, איפה ארגוני זכויות האדם, איפה הממשלות של המדינות הגדולות? מדובר בפשעי מלחמה. ישראל הורגת עיתונאים ואת המשפחות שלנו, בתקווה לשבור אותנו ולמנוע מאיתנו להמשיך לסקר את האמת. ואני שבור. לא נשאר לי כלום בעזה.

מוחמד אלעאלול הוא צלם ויוצר סרטים שמתגורר בעזה. הכתבה התפרסמה במקור באתר Middle East Eye. מאנגלית: יונית מוזס

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf