חיפה חוזרת להיות בירת התרבות הפלסטינית

השבוע (יום ב׳) נפתח פסטיבל הסרטים העצמאי בחיפה (אנגלית): שבעה ימים של סרטים פלסטינים ומרחבי העולם ובמיוחד העולם הערבי המוקרנים בתיאטראות ובבתי תרבות פלסטינים ברחבי העיר.

זוהי השנה השנייה בה הפסטיבל מתקיים. על פי המארגנים- חבורת פעילים פלסטינים מוכרים מסצינת התרבות בחיפה- המטרה המוצהרת היא ליצור המשכיות ולקיים את הפסטיבל מדי שנה, בתקווה שזה ימשיך להתפתח, לגדול וימשיך לתת במה לסרטים פלסטינים ומרחבי העולם הערבי.

במסיבת העיתונאים לרגל ההשקה, שהתקיימה בתיאטרון ״ח׳שבה״ בחיפה, אמרו המארגנים: ״האג׳נדה שלנו היא ליצור קשרי תרבות חזקים עם העולם הערבי ולהקרין לקהל המקומי סרטים שלא מגיעים אלינו, לתת במה לסרטים אקספרמנטלים ובמה לסרטים פלסטינים המוקרנים בפני קהלים בינלאומיים, אך לא מול קהל פלסטיני. הפסטיבל השנה גדל ויכלול גם סדנאות והרצאות של קולנוענים נחשבים- וחלקם יהיה אפילו בסקייפ בגלל חוסר האפשרות המובנת שלהם להגיע. כך נוכל לחשוף את הקהל ליוצרים חשובים בעולם הערבי וליצור סצנה קולנועית, מקומית, ביקורתית ועצמאית המחוברת יותר לשאר העולם הערבי״.

> לא פה, לא שם: לאן נעלמה העיר הערבית?

יוצרים גשרים עם העולם הערבי. מארגני פסטיבל הסרטים העצמאי במסיבת העיתונאים (רמי יונס)

בין הסרטים המוקרנים ניתן למצוא את ״עניינים אישיים״ (Personal Affairs) של הבמאית מהא חאג׳, ״כשראיתי אותך״ (When I saw You) של הבמאית אן מארי ג׳אסר, ״מחוץ למסגרת, מהפכה עד לניצחון״ (Off Frame, Aka Revolution Until Victory) של מוהנד יעקובי, ושני סרטים של הבמאי כמאל אלג׳עפרי שגם נכח במסיבת העיתונאים- ״זיכרון״ (Recollection) ו- ״הגג״ (The Roof). לתוכניה המלאה, לחצו כאן (אנגלית).

ג׳עפרי, פלסטיני מרמלה, סיפר כי זוהי הפעם הראשונה אי פעם שסרטיו מוקרנים בפלסטין. ״אני מתרגש מכך שהנוכחות שלי ושל סרטיי כאן תורמת לבניית סצנה קולנועית בפלסטין״, הוא סיפר במסיבת העיתונאים. ״כולי תקווה שהפסטיבל יצליח ליצור אווירה ביקורתית ותרבותית שחסרה לנו כל כך, כי אצלנו ההתיחסות והביקורת מגיעה בדרך כלל רק אחרי שסרט מסוים זוכה בפרסים ויוצר באז בעולם. פסטיבל הסרטים כאן חשוב מאין כמוהו מאחר ומצבנו הפוליטי לא מאפשר חיבור טבעי עם הסצינות התרבותיות בעולם הערבי״.

קשיי היוצר הפלסטיני והזווית הישראלית

המארגנים גם התיחסו לקשיים בהם נתקלים יוצרים מקומיים. אחת המארגנות, ג׳ונה סולימאן, סיפרה כי היא מקווה שהפסטיבל ״יצליח ליצור דיון בריא סביב סוגיה קשה איתה מתמודד הקולנוען הפלסטיני: לקבל או לא לקבל מימון מהמדינה״. לפי המארגנים, למרות שהפסטיבל עצמו ממומן על-ידי תרומות של גופים פרטיים, מארגניו אינם צד בוויכוח הפלסטיני הישן בדבר קבלת תקציבים מהמדינה אלא רק מבקשים להציף את הסוגיה באמצעות הסדנאות שהם מקיימים ולדון בה, כמו בשאר קשיים וסוגיות איתם מתמודדים היוצרים המקומיים: חוסר במקורות מימון מקומיים או עצמאיים, אי קיומה של קרן סרטים פלסטינית, ומשרד תרבות ישראלי שרק מערים קשיים על יוצרים ערבים.

מרגישים בבית. היוצרים הצעירים בילאל קרמאן (ימין) ועאידה קעדאן (רמי יונס)

רגע מרגש נרשם כאשר שני סטודנטים פלסטינים לקולנוע, בילאל קרמאן ועאידה קעדאן, עלו לבמה. שניהם מציגים את סרטיהם ״רצח בלול התרנגולות״ ו-״תות״ (בהתאמה) בפעם הראשונה, וההתרגשות ניכרת על פניהם. קרמאן ציין כי הוא מתרגש כי כעת הוא מרגיש שיהיה בית ליצירותיו, ואילו קעדאן סיפרה כי היא ״מרגישה כאן בבית. אני מרגישה שאני מקרינה את סרטי לאנשים הכי נכונים: לאנשים שהסרט שלי נעשה עליהם ובשבילם. אם הסרט שלי יצליח ליצור באז מסוים, חשוב לי שהוא יתחיל מהקהל שלי״. קרמאן חיזק את דבריה וסיפר כי הוא מרגיש שאם תהיה המשכיות, אז ״יהיה לי בשביל ולקראת מה ליצור. יוצרים מתחילים יקחו בחשבון את הפסטיבל הזה ויתחילו להתכונן לקראתו״.

ומה עם הקהל הישראלי? אז השאלה הזו ריחפה באוויר לאורך כל מסיבת העיתונאים, וכשמישהו בקהל שאל אותה לבסוף, המארגנים התיחסו אליה בהומור. כשאותו בחור התעקש על תשובה, מתוך מחשבה כי יש כאן אמירה תרבותית חשובה של הפלסטינים במדינה ויש לכוון אותה גם לציבור הישראלי, היא זכתה למענה רציני מאחד המארגנים, עאיד פדל.

״לא פנינו אל קהל ישראלי כקהל ׳ישראלי׳, אלא אל כולם״, הוא ביקש להבהיר. ״התוכניה גם באנגלית ונגישה לכל. לא כל דבר שאנחנו עושים חייב לפנות אל קהל ישראלי במיוחד: זו הבמה שלנו וזו זכותנו לבנות דברים שהם שלנו. אם קהל ישראלי רוצה להגיע ולראות יצירות מעניינות שהוא לא יכול לראות במקום אחר, כמובן שהוא מוזמן. אבל המטרה שלנו היא בראש ובראשונה לפנות אל הקהל הפלסטיני שלנו״.

פדל ביקש לסיים את מסיבת העיתונאים במסר ברור: ״כולנו יודעים שבחיפה היו חיי תרבות מפותחים ותוססים בפלסטין של לפני 1948. פסטיבל הסרטים הפלסטיני העצמאי בחיפה הוא עוד חלק מהתהליך להחזרתה של חיפה למקומה הטבעי: בירת התרבות של פלסטין״.

> למה התכוונה המשוררת? מומחים לשירה וערבית העידו במשפטה של טאטור