newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פטיש בראש: השליח של טראמפ מסביר איך עושים שלום

דיוויד פרידמן, לשעבר השגריר האמריקאי בישראל, מלא שבחים לעצמו ולתקופת כהונתו בספר זכרונותיו החדש. מאחורי התיאורים הפומפוזיים, הוא בעיקר עוטף ומצדיק את האלימות נגד הפלסטינים בשפת הגאולה היהודית

מאת:
השגריר האמריקאי בישראל לשעבר, דיוויד פרידמן, בירושלים, ב-10 בנובמבר 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

מעלה מאוב את ישעיהו ומיכה. השגריר האמריקאי בישראל לשעבר, דיוויד פרידמן, בירושלים, ב-10 בנובמבר 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

"פטיש גדול: איך הפניית עורף לעבר הביאה שלום למזרח התיכון". דיוויד פרידמן, ספרי ברודסייד, 2022

דיוויד פרידמן, לשעבר השגריר האמריקאי בישראל, מרגיש נוח בבייסבול. הוא גם מנהל חכם ואמפתי; מבין בגיאופוליטיקה יותר מוותיקי משרד החוץ; מספק הערות וניתוחים בוויכוחים, שליריביו האידיאולוגיים אין תשובה עליהם; וכשהוא לובש את כובע עורך הדין לענייני פשיטת רגל, הוא יכול לחסוך לך המון כסף וטרחה משפטית.

לא רק זה: השליחות המוצלחת שלו להביא שלום למזרח התיכון היא סיפור המעלה מאוב את הנביאים ישעיהו ומיכה. המעורבות ההיסטורית שלו לטובת ישראל מזכירה הן את הגיבורה התנ"כית אסתר, שהצילה את עמה מחורבן, והן את משה, שקיבל את עשרת הדיברות על הר סיני. ואכן, משימתו של פרידמן כשגריר הגיעה לדרגת קדושה, שניתן להשוותה לעלייה למזבח בבית המקדש בירושלים.

כך, לכל הפחות, מוצגים הדברים בספר הזיכרונות החדש של פרידמן: "פטיש גדול: איך הפניית עורף לעבר הביאה שלום למזרח התיכון". הספר, המתמקד בתקופת כהונתו כמינוי של טראמפ, יוצא לאור ב"ספרי ברודסייד", הסדרה השמרנית של בית ההוצאה הרפר קולינס, שם מתפרסמים ספריהם של כמה שותפים אחרים של פרידמן, נביאים של הימין החדש, ובהם דניס פראגר, דינש ד'סוזה, צ'ארלי קירק ובן שפירו.

בנוסף לשבחים שהוא מרעיף על עצמו ב-272 עמודי הספר, פרידמן מפרט דוגמאות רבות לדברי הלל שהרעיפו עליו אנשים רבי עוצמה שהיו סביבו במהלך השנים האלה. לפי התיאורים שלו, החדות המשפטית והפוליטית שלו, יחד עם אומץ לבו, נחישותו וחזונו, היו ברורים כמעט לכולם, למעט אנשי ה"דיפ סטייט", פרוגרסיבים, ודמוקרטים אוהדי ישראל מזויפים, שניסו להכשיל אותו על כל צעד ושעל.

מלבד מאמציו להאדיר את עצמו, התמה החובקת של פרידמן – אף שאינה מוצגת ככזו – היא לספר כיצד הגירוש, הנישול והדיכוי המואץ של הפלסטינים הם מהלך מתמשך של מימוש עצמי של האמריקאים, הישראלים והיהודים. במובן זה, "הפטיש הגדול" – במה שהוא כולל ובמה שהוא משמיט – מספר הרבה על הממשל שפרידמן ייצג באופן רשמי, ועל המורשת שלו, שממשיכה להשפיע, לא פחות ממה שהוא מספר על האיש עצמו.

פנטזיה בממדים הזויים

מהרגע הראשון ברור ש"פטיש גדול" לא מתכוון לספק תיאור הוגן של תקופתו של פרידמן כשגריר. אין בכך צורך: לעמדותיו כלפי ישראל, לצד המתקפה שלו על עשרות שנות דיפלומטיה אמריקאית באזור, יש די תמיכה בממסד היהודי-אמריקאי. אין לפרידמן מה להרוויח בכתיבה של דבר מה שאינו אוטוביוגרפיה של קדוש.

באותו אופן, רוב הממסד היהודי-אמריקאי מסכים שהדבר שפרידמן מציב כאבן הפינה של המורשת האישית והממסדית שלו כשגריר – הסכמי אברהם – הוא מַתַת פלאי של שלום למזרח התיכון, כפי שהדבר מוצג ב"פטיש גדול". לא משנה, כפי שכתבו רבים, שה"שלום" הזה שנחתם בין ישראל לאיחוד האמירויות – ובעקבותיו באו ההסכמים עם בחריין, סודאן, מרוקו ועומאן – הוא פנטזיה בממדים הזויים.

מה שחשוב לפרידמן הוא המיתוס האכזרי, שלפיו ניתן להשיג "שלום" אזורי בלי להתייחס לפלסטינים, ובלי שישראל תצטרך לשאת בהשלכות של האפרטהייד, הכיבוש, הטיהור האתני והמדיניות המתירנית שלה בנוגע להוצאות להורג ללא משפט.

זהו אחד משני מרכיבי היסוד בפנטזיה של פרידמן: המחיקה של הפלסטינים וההאדרה של השליטה הישראלית עליהם, המתרחשים במקביל ובאופן פרדוקסלי. בהקשר הזה, השימוש המופרך במונחים תנ"כיים כדי לתאר את הצלחותיו מקבל את המשמעות האמיתית שלו: קל ללעוג לאגוצנטריות ולניתוק שלו מהמציאות, אבל האבסורדיות הזאת אינה מפחיתה מהאדישות המוסרית ומהאלימות הכרוכות בתיאור דיכוי גזעני כמיתוס.

וזה בדיוק מה שפרידמן עושה כאן, בלי צל של בושה. האזכורים של ישעיהו ומיכה מופיעים במבוא, שם הוא מהרהר בצורך לעשות שלום עם "פטיש גדול" – המלה "למחוץ" מופיעה גם היא שם – תוך התייחסות לטקס הידוע לשמצה שהתקיים ב-2019, אז הטיח השגריר פטיש ממשי בקיר דמה, במהלך טקס חנוכה של מנהרה חדשה מתחת לשכונה הפלסטינית סילוואן בירושלים, חלק מפרויקט שמתנחלים מהימין הקיצוני מטפחים כבר שנים ארוכות באזור.

הזרועות השונות של אותו פרויקט עצמו אחראיות לגירוש כפוי של משפחות פלסטיניות, לסדקים מסוכנים בבתיהם של פלסטינים אחרים, ולמישטור של האזור כולו באמצעת רשת של מצלמות אבטחה, חברות אבטחה פרטיות ונוכחות משטרתית מתמדת.

כל זה, לפי האופן שבו פרידמן מתאר את פעילות המתנחלים במזרח ירושלים, מוצדק ונגזר מראש. המופע התיאטרלי שלו עצמו, לדבריו, הוא מחווה של כבוד לקריאות לשלום שהשמיעו הנביאים בתנ"ך.

באופן דומה, פרידמן מדמה את הלוח בכניסה לשגרירות האמריקאית, שעברה לא מזמן לירושלים, שנחשף במהלך טקס החנוכה של השגרירות ב-2018, לזוג לוחות אבן מפורסמים הרבה יותר. אחרי שהעתק של הלוח שהוא שלח לטראמפ נשבר בשוגג, פרידמן שלח העתק חדש, ואמר לבוס שלו: "אם משה שבר את הלוחות הראשונים של עשרות הדברות ואז החליף אותם, אל לנו לעשות פחות מזה ללוח של השגרירות".

טקס פתיחת השגרירות התקיים ביום שבו ישראל הרגה עשרות פלסטינים שצעדו לעבר הגדר המפרידה בין עזה לישראל, בתביעה לסיים את המצור ולאפשר להם לחזור למולדתם ההיסטורית. פרידמן מנער את חוצנו מהרג כ"דימוי רע", ומתלונן שהתקשורת דיווחה על הטבח רק מכיוון שהוא התרחש ביום של הטקס.

בה בעת, ההתייחסות של פרידמן לאסתר המלכה – אחת הנשים הבודדות ששוברת את החזית הבלתי נגמרת של גברים באנקדוטות שמספר פרידמן – נשזרת באופן שבו הוא מתאר את ההכרה של הממשל האמריקאי בסיפוח הישראלי של רמת הגולן הכבושה. בעודו מקשיב לקריאה במגילת אסתר ערב ההצהרה של טראמפ, פרידמן נרעש במיוחד מהקטע שבו מרדכי מפציר באסתר להשתמש במעמדה כמלכה כדי להתערב למען העם שלה.

"קשה לא לראות קווי דמיון לחוויה יוצאת הדופן האישית שלי", הוא מתפייט. אסתר, יש להזכיר, הצליחה למנוע את הרצח של בני עמה. אבל בסופו של הסיפור היא גם נעתרת וקוראת למעשי טבח ונקמה בפרסים. פרידמן, ככל הנראה, לא התכוון שזה יהיה חלק מפורש מהאנלוגיה שהוא עשה.

המסכה נשמטת

העובדה שפרידמן עוטף את האלימות נגד הפלסטינים בשפה של ישועה יהודית מביאה אותנו ליסוד השני בספר הזיכרונות שלו: האופן שבו הוא מסכם את ההשפעה של עידן טראמפ על הממסד היהודי-אמריקאי, ועל התעוררות האנטישמיות האלימה מצד הימין הקיצוני בארה"ב.

גם כאן, פרידמן נוקט בשתיקה בנוגע לדעות הקדומות של טראמפ נגד יהודים (שפרידמן מכחיש במפורש), וגם בנוגע לדעות הקדומות של מפלגתו ושל האוונגליסטים מהימין הקיצוני. האחרונים הם ללא ספק חלק משמעותי מהקהל שפרידמן מכוון אליו בספרו (מספר האזכורים למה שמכונה מורשת וערכים יהודיים-נוצריים משותפים, ולכך שהם בסיס לערכים האמריקאיים, גדול כצפוי).

על אף ניסיונותיו של פרידמן לשכנע שמעשיו הובילו לשינוי רדיקלי, האמת היא ששנותיו של טראמפ בשלטון לא הולידו, אם כי ייתכן שהעמיקו, את ההתקרבות האידיאולוגית בין החלק המזוהה יותר של הימין הקיצוני היהודי – כמו "הארגון הציוני של אמריקה", "הקואליציה הרפובליקאית היהודית" ופרויקטים שונים של הסברה שמממנים תורמים שמרנים קיצונים – לממסד היהודי-אמריקאי הדו-מפלגתי לכאורה, הכולל את איפא"ק, הליגה נגד השמצה והוועד היהודי האמריקאי.

ואכן, הקו המפריד בעניינים הנוגעים לישראל בין הארגונים האלה לימין הקיצוני היהודי-אמריקאי היה מטושטש הרבה יותר שארגוני ה"מרכז" האלה מוכנים להודות. אף שהקונצנזוס ביהדות האמריקאית סביב ישראל והציונות אינו יציב כפי שהקבוצות האלה מתיימרות לטעון, הוא בכל זאת רעיון חזק מאוד, שהקהילה הממוסדת רואה בו את מפתח הכוח שלה כבר שנים רבות.

האחיזה של הפרדיגמה הזו כה חזקה, עד שכמה מהארגונים הבולטים והמרכזיים ביותר בחרו להציב אותו בעקביות מעל כל עניין אחר – למשל, מעל למחויבות שלהם לצדק גזעי במקרה של הליגה נגד השמצה, או מעל למחויבות שלהם לדמוקרטיה במקרה של איפא"ק.

אולם אין ספק שהמסכה, שנשמטה לה כבר מזה זמן רב, נפלה לחלוטין בתקופתו של טראמפ.

דונלד טראמפ בכנס של איפא"ק בוושינגטון, ב-21 במרץ 2016 (צילום: Lorie Shaull/CC BY 2.0)

דונלד טראמפ בכנס של איפא"ק בוושינגטון, ב-21 במרץ 2016 (צילום: Lorie Shaull/CC BY 2.0)

הממסד היהודי-אמריקאי חיבק בגלוי את המדיניות של טראמפ כלפי ישראל, אף שהיה קשה להבחין לעתים בין הממשל שיישם אותה לבין תאגיד הפשע של עליונות לבנה ולאומנית. הממסד הזה פגע בעצמו במידה רבה בגלל קוצר הרואי בנוגע לפוטנציאל של המדינה האמריקאית לאיים על האוכלוסייה היהודית שלה – בשל עשרות שנים של דוקטרינה לגבי הייחודיות של ארה"ב ושל היהדות האמריקאית.

אבל החיבוק הזה היה נטוע גם בגישה שרווחת בתוך הממסד היהודי-אמריקאי עצמו, גישה שעידן טראמפ העמיק, ופרידמן מקדיש לה את ספר הזיכרונות שלו מעומק ליבו: מהלך הסותר את עצמו משום שהוא גורס כי התמיכה בישראל – המשווקת כפתרון לחוסר הביטחון של היהודים בגולה – היא חשובה מכל, גם כאשר אחד הגורמים הכי חזקים מבחינה פוליטית במערך התמיכה הזו, הימין הקיצוני הנוצרי, תורם באופן ממשי לחוסר הביטחון הזה.

היו"ר לשעבר של הליגה נגד השמצה, נתן פרלמוטר, כתב כבר לפני 30 שנה כי ניתן יהיה לבחון מחדש את ההחלטה להתעלם מהאנטישמיות של תורת סוף העולם האוונגליסטית בגלל התמיכה של הנוצרים הציונים בישראל, "כשהמשיח יבוא… עד אז, הבה נשבח את האל ונעביר את התחמושת".

העמדה של פרלמוטר מהדהדת עד היום. אולם העובדה שהמפלגה הרפובליקאית הכניסה למיינסטרים את האנטישמיות בסגנון שנות ה-30, הפכה את האמביוולנטיות הזו למשהו אחר לגמרי, והרבה יותר מסוכן.

אוונגליסטים מהימין הקיצוני אולי לחשו על אוזנו של ממשל רייגן, אבל המפלגה הרפובליקאית של אותה תקופה לא הפיצה באופן שיטתי תיאוריות קונספירציה אנטישמיות, לא עשתה למענם קמפיינים כמו צעידה לאולם הקונגרס תוך אחיזה בעותק של "מיין קמפף", ולא פרסמה עלוני בחירות שמציגים יריבים דמוקרטים יהודים עם אפים מוגדלים בעיבוד דיגיטלי או כשהם מלקטים כסף בחמדנות. דבר מהדברים האלה, כמובן, לא הגיע לעמודי ספר הזיכרונות של פרידמן.

דגל ישראל בהסתערות על הקפיטול, ב-6 בינואר 2021 (צילום: Tyler Merbler/CC BY 2.0)

דגל ישראל בהסתערות על הקפיטול, ב-6 בינואר 2021 (צילום: Tyler Merbler/CC BY 2.0)

מה שה"פטיש הגדול" מזכיר לנו הוא לאו דווקא את קיומם של טיוח ועיוות של האנטישמיות בשירותה של קואליציה פרו-ישראלית לכאורה, אלא את היכולת של העיוות הזה להתפשט ולהתאים את עצמו בתגובה לשינויים בנורמות – גם בפוליטיקה הישראלית וגם בשיח האמריקאי בנוגע לישראל-פלסטין.

יש להודות כי חלקים מהממסד היהודי-אמריקאי שחגג את ה"הישגים" הדיפלומטיים של פרידמן, אינם שותפים להערכה שלו כי האנטישמיות המודרנית היא אך ורק מחלה של השמאל, וכי אנטישמיות ימנית היא לא יותר מאשר דחליל היסטורי. אולם ברור שחלה התכנסות מתמשכת סביב הרעיון שאנטישמיות משמאל – בין אם היא אנטישמיות של ממש או לא – היא איום לא פחות גדול, ואולי אפילו גדול יותר, מהאנטישמיות של הימין.

האמונה הזו נשענת כולה על הגדרה גורפת של אנטי-ציונות, BDS, ביקורת על ישראל ועצם הביטוי של זהות הפלסטינית כפרקטיקה אנטי-יהודית, שיש להתגייס ולפעול נגדה באופן נחרץ, הרבה יותר מאשר מול מעשי טבח של הימין הקיצוני. בין אם הם מודעים לכך או לא, זו הנקודה שבה האנטי-פלסטיניוּת והאנטי-יהודיוּת בהשקפת העולם של פרידמן נפגשות עם השקפת העולם של עמיתיו מהממסד היהודי.

רבים כל כך בממסד היהודי-אמריקאי המשיכו לתמוך ברעיון הזה, חרף התפקיד ששותפיהם מילאו בחורבן הפיזי והרוחני שהמיט עידן טראמפ. ואכן, היה צפוי עד להכאיב לראות את מנכ"ל הליגה נגד השמצה, ג'ונתן גרינבלט, מכריז בחודש מאי כי קבוצות אנטי-ציוניות הן "תמונת הראי של הימין הקיצוני שעקבנו אחריו במשך שנים".

זו שורה שאפשר היה לקטוף היישר מתוך ספר הזיכרונות של פרידמן, אלמלא העובדה שבספר הזה אין אפילו אזכור אחד של הימין הקיצוני בן ימינו.

סימן שלא ניתן למחוק

מפתה לפטור את "פטיש גדול" כסיפור של מציאות מקבילה מבית היוצר של הימין הקיצוני היהודי: ארץ פלאים, שבה הפלסטינים גם קיימים וגם לא קיימים, ואין לדבר עליהם או להבין אותם מחוץ לקונטקסט של טרור או – לצורכי הסברה – מחוץ לדיבורים מעושים על דו-קיום.

זוהי מציאות שלפיה פרוגרסיביות אוניברסלית היא אנטי-יהודית, אנטי-אמריקאית ואנטי-ישראלית. במציאות הזו, נטייה לקריקטורות ולתיאוריות קונספירציה שלא היו נראות חריגות ב"דר שטירמר" או בפרוטוקולים של זקני ציון, היא בסדר כל זמן שמי שמפיץ אותן הביע את הערצתו לישראל ולמשטר האפרטהייד שלה.

אבל הבעיה בהתנהגות כזו, כפי שמוכיחים ה"נצחונות" המרובים של פרידמן במהלך כהונתו כשגריר, היא שהמציאות האלטרנטיבית הזו קיימת לא רק במוחם של אנשי הימין הקיצוני. היא מתורגמת במהירות לארכיטקטורה משפטית ופוליטית, המקדמת את החזון הזה באמצעות מהלכים אגרסיביים של חקיקה בארה"ב, ישראל-פלסטין ומעבר לה, שהופכת הכל לפלילי – החל מחרם על התנחלויות ישראליות, דרך ציון הנכבה וטקסי זיכרון ולפלסטינים שנרצחו בידי ישראל – פעמים רבות תחת הדגל של מאבק באנטישמיות.

אף לא אחד מהצעדים האלה, כמובן, לא יצליח לחסל את התנועה למען זכויות הפלסטינים ולמען צדק. הם גם לא ימנעו מאנשי העליונות הלבנה לירות על בתי כנסת, עניין שהיה אמור לקבל עדיפות עליונה במדיניות שמטרתה מאבק באנטישמיות. אבל, במכוון, הם מקשים לקרוא לדיכוי הישראלי ולשנאה האנטישמית בשמם, ומקשים על המאבק בהם.

למרבה המזל, המומנטום המרשים של ארגוני השטח הפלסטינים בארה"ב, יחד עם השינוי בגישה של יהודים אמריקאים צעירים כלפי ישראל, הם כוחות-נגד חזקים, שגוררים איתם את דעת הקהל, לפחות בקרב דמוקרטים. אולם חרף ההישגים של התנועה הזו, אנחנו עדיין עומדים בפני מאבק פוליטי ותרבותי ארוך טווח, שפרידמן הותיר עליו את חותמו, גם אם לא בממדים התנ"כיים שהוא מתיימר להם.

נטשה רוט-רולנד היא עורכת וכותבת במגזין 972+ ודוקטורנטית להיסטוריה באוניברסיטת וירג'יניה. המחקר שלה עוסק בימין היהודי הקיצוני בישראל-פלסטין ובארה"ב. נטשה בילתה שנים ככותבת, עורכת ומתרגמת בישראל-פלסטין וחיה כיום בניו יורק. היא משתמשת בשם משפחתה האמיתי כזיכרון לסבה, קורט, שנאלץ לשנות את שמו לרולנד כאשר מצא מקלט בבריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה. המאמר הופיע במקור במגזין 972+. תרגום לעברית: מירון רפופורט

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עשויים למצוא את עצמם מתמודדים אחת מול השני על המקום השני בחד"ש. עאידה תומא-סלימאן ויוסף ג'בארין (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

עשויים למצוא את עצמם מתמודדים אחת מול השני על המקום השני בחד"ש. עאידה תומא-סלימאן ויוסף ג'בארין (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

ביקורת פנימית בחד"ש: ההנהגה התרחקה מהחברים בשטח

בכירים בחד"ש טוענים שהמפלגה לא למדה לקח מהכישלון בבחירות הקודמות. "צריך לשנות כיוון", אומרים שם. בבחירות לרשימה לכנסת שייערכו בשבת הקרובה, איימן עודה צפוי להיבחר מחדש, קרב על המקום השני ועל המקום השלישי, ה"יהודי"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf