newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בין הכסף והפחד: מסע בדרך המכשולים של הפליטים ברואנדה

האינטרס הכלכלי המושתק מאחורי עסקת הגירוש. החשש של ארגוני הסיוע לדבר נגד המשטר. אנשי הממשל שמתעטפים בשתיקה והכחשות. והפקרת מבקשי המקלט שנשלחו לכאן מישראל, שאומרים בקול ברור: אל תבואו לכאן, עדיף בכלא. דיווח מיוחד של שליח שיחה מקומית לרואנדה

מאת:

כתב וצילם: אורן זיו, שליח שיחה מקומית לקיגאלי

מסך כבד של עמימות ופחד יושב על בירת רואנדה בימים האחרונים. לדברי עובדים בארגוני סיוע בינלאומיים גדולים, ההפגנות בישראל ובעולם מול שגרירויות המדינה בנושא גירוש מבקשי המקלט מישראל גורמות ללחץ במסדרות הממשל. כבר שנים שמשטרו הרודני של פול קגאמה מנסה לשקם את תדמיתה של המדינה באפריקה ובעולם בעקבות רצח העם שהתחולל כאן לפני למעלה מעשרים שנה. ההאשמות בהתנכרות למבקשי מקלט אפריקאים לא עוזרות לתדמית החדשה של המדינה.

בכירים בשלטון מסרבים לענות לשאלות על ההסכם הסודי המפורסם שעליו כולם מדברים בישראל, מכיוון שלדבריהם הוא פשוט לא קיים. עיתונאים מקומיים שחוקרים את הנושא מדווחים על כשלון מתמשך בבירור פרטי המידע הבסיסיים ביותר על מה שעלה בגורלם של מבקשי המקלט שכבר הגיעו לכאן במסגרת ה"עזיבה מרצון", ובארגוני הסיוע הגדולים חוששים להתבטא לציטוט על הנושא. "אם הם ישמעו איך אני מדבר על הממשלה, אני מחר מחוץ למדינה בלי שאלה בכלל", אמר השבוע גורם בכיר בקיגאלי ל"שיחה מקומית".

מזה שנים אני עוקב אחרי מאבקם של מבקשי המקלט בישראל: מאז הגעתם של ראשוני הפליטים מדארפור ב-2005, דרך המצוקה והמתחים הגוברים בדרום תל אביב, הקמת מתקן "חולות" וצעדות החופש והפגנות המחאה הגדולות. בשבועות האחרונים בכל מקום אליו הלכתי – מהתורים הארוכים במשרד הפנים בתל אביב ובבני ברק ועד הפגנות מול שגרירות רואנדה בהרצליה פיתוח – רוב רובם של מבקשי המקלט עמם שוחחתי אמרו שיעדיפו ללכת לכלא, ללא מגבלת זמן, על פני גירוש למדינה שלישית.

> בין "מדינה שלישית" לבין הכלא, הפליטים בוחרים במאסר

מבקשי מקלט בהפגנה מול שגרירות רואנדה בהרצליה, השבוע (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מבקשי מקלט בהפגנה מול שגרירות רואנדה בהרצליה, השבוע (אורן זיו / אקטיבסטילס)

ממשלת ישראל לא מצהירה שדווקא לרואנדה יגורשו אלפי מבקשי המקלט במסגרת המהלך החדש, ודוברים רשמיים מדברים רק על "המדינה השלישית", אבל נסיון העבר ורמיזות שונות מצד הרשויות מסמנות שזהו אכן היעד לגירוש, או אחד המרכזיים שבהם. בעקבות כך בתקופה האחרונה דווח בכלי תקשורת שונים בארץ על כך שרואנדה היא מדינה בטוחה, וכי מצבה טוב משל מדינות אחרות באפריקה, לרבות רובעים עשירים ומערביים באופיים בקיגאלי הבירה. אחד הטיעונים החוזרים הוא שיש פער בין התנהלות השלטון הרודני במדינה כלפי אזרחיו לבין היחס שמעניקה רואנדה לפליטים שחוצים את הגבול ברגל ונמצאים במחנות, ולמבקשי מקלט שמגיעים מישראל, ספק אם "ברצון".

ללכת בעקבות הכסף

בנסיעה השבוע לסיור בקיגאלי – בה התלוויתי לחברי הכנסת של מרצ, מיכל רוזין ומוסי רז, והפעיל למען מבקשי המקלט, עו"ד אסף וייצן – נראה שהמצב בשטח מורכב הרבה יותר. חברי הכנסת פנו מראש לגורמי ממשל רשמיים ולשגרירות רואנדה בישראל, אך כאמור נענו שמכיוון שאין למדינה הסכם עם ישראל, אין טעם בקיום פגישות. "מבחינתנו כל עוד שיש איום שאנשים יכלאו, כל עוד אנשים בישראל נדרשים לצאת לרואנדה – אז יש הסכם", אומר עו"ד וייצן. "לפי המצב המשפטי בישראל על פי פסק הדין של העליון, אם באמת יש הסכם עם רואנדה, ישראל לא יכולה לכלא אנשים בלי הגבלה כמו שהיא מתכוונת לעשות. אנחנו דורשים מרואנדה שלא תקבל אותם".

"הייתי שמח להיפגש עם בכירים מקומיים", מוסיף חה"כ רז. "לא חשבתי שזה יקרה כי ברור שהשלטונות יתביישו במה שהם עושים. העובדה שהם לא מעוניינים לפגוש אנשים כמונו רק מחדדת את החומרה של מעשה הגירוש למדינה כזו, שלא מוכנה למסור דין וחשבון לפרלמנטרים מהמדינה המגרשת".

שעות אחרי ההגעה לעיר ביום חמישי, יצאנו לסבב של פגישות עם דיפלומטים וארגוני סיוע בינלאומיים גדולים. למרות שגם במדינות אחרות מקובל שפגישות כאלה מתקיימות שלא לציטוט ובלי תקשורת, בקיגאלי האווירה שונה. אף אחד מהנוכחים בפגישות שהתקיימו לא הסכים להצטלם, ורובם אף ביקשו שלא לפרסם את עצם קיום הפגישה, או לכלול את שמם בהודעות לעיתונות שמוציאים חברי מרצ. אחת התובנות שעלו מהפגישות היא שבעוד גורמים שונים טוענים שהבסיס להסכם – אם אכן יש הסכם בין ישראל לרואנדה – הוא אינטרסים דיפלומטיים ארוכי טווח של רואנדה, הנתונים מצביעים דווקא על שיקול כלכלי משמעותי.

אחד מעובדי הארגונים איתם נפגשנו סיפר שתקציב רואנדה עומד על 2.58 מיליארד דולר בשנה בלבד. בדיקה שערכה "שיחה מקומית" מצביעה על כך שהוא מדייק. בחישוב פשוט, אם על כל מבקש מקלט שמגיע לרואנדה ישראל תשלם 5,000 דולר למדינה (בנוסף ל-3,500 דולר שמשולמים למגורש עצמו), אז גירוש של עשרת אלפים איש יהיה שווה ערך לשני אחוז מהתקציב השנתי של רואנדה – שיעור מאוד משמעותי בתקציב של כל מדינה. גורם בינלאומי אחר ששוחחנו איתו הסביר שרואנדה מכניסה כסף על קבלת פליטים מלוב, אליה מגיעים פליטים לאחר שניסו להגיע לאירופה, וגם קליטה זו מניבה לה הכנסה משמעותית.

> האינטרסים האפלים מאחורי עסקת הפליטים של רואנדה וישראל

קיגאלי, רואנדה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

"אם הם ישמעו איך אני מדבר על הממשלה, אני מחר מחוץ למדינה בלי שאלה בכלל", אמר לנו גורם בכיר. כל המרואיינים סירבו להצטלם. קיגאלי, רואנדה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

התובנות מכל הפגישות דומות. רואנדה, שמנסה להציג תדמית חדשה לעולם, לא מצליחה להתמודד עם מעל ל-170 אלף פליטים – בעיקר קונגולזים ובורונדים – שנמצאים במדינה. חלקם חיים במחנות מעל עשרים שנה ללא מעמד. כמו כן, במדינה כמעט ולא מתקיים דיון ציבורי ותקשורתי חופשי, והשלטון דואג להשתיק כל קול ביקורתי, כך על פי אחד הגורמים המקומיים שדיברו איתנו. אחד מעובדי הסיוע סיפר כי "אין דיון ציבורי ותקשורתי בנושא, לכן כל המידע האמין שיש לנו מגיע דווקא מארגוני החברה האזרחית בישראל".

בזכות עבודתם של "המוקד לפליטים ולמהגרים" ודו"ח של חוקרות עצמאיות שראיינו פליטים באירופה, לצד העבודה החשובה של סיגל אביבי ופעילים נוספים שביקרו באוגנדה ובאירופה, ניתן לבנות תמונה כמעט מלאה של תהליך הגירוש. על פי המידע הזה, מבקשי המקלט שוהים זמן קצר מאוד ברואנדה ונדחקים לעזוב ולהמשיך במסע הפליטות – לאוגנדה, ולפעמים גם הלאה משם. ממשלת ישראל התחייבה בפני בג"ץ לאחרונה שבמסגרת מהלך הגירוש החדש תופעל ביקורת מצד ישראל על מה שעולה בגורל המגורשים, אך הנוהל החדש הזה – שהיה מקובל על בג"ץ – טרם נבדק ועוד לא ברור איך הוא יעבוד. כפי שנחשף השבוע ב"כאן", גם סגנית שר החוץ, ציפי חוטבלי, הטילה ספק ביעילותו.

"אל תבואו לפה, תלכו לכלא"

לאחר הפגישות עם נציגי הארגונים פגשנו שני מבקשי מקלט, מהבודדים שעזבו את ישראל ונשארו ברואנדה ולא המשיכו במסע הפליטות. רק בודדים (כנראה לא יותר מתשעה) מבין האלפים שעזבו את ישראל מאז 2015 והגיעו לפה – נשארו ברואנדה. העובדה הזו אולי מעידה על הקושי להישאר ולשרוד במדינה.

למרות אלפי הקילומטרים המפרידים בין קיגאלי לתל אביב, המסר של שני מבקשי המקלט שחיים בפרברי הבירה כאן זהה למסר ששמעתי ממבקשי המקלט בארץ – רק מהזווית של מי שעשה בחירה עליה הוא מתחרט היום. "אל תסכימו לבוא לפה, תלכו לכלא", אומרים מ' בן ה-32 שעזב את ישראל ב-2015, וט' בן ה-38, שעזב ב-2014. שניהם מאריתריאה, ושניהם חסרי עבודה, ומתקיימים מעזרה של חברים. הם מבקשים להתראיין שלא בשמם המלא ובטשטוש תמונותיהם בשל חשש מהתנכלות השלטונות ברואנדה. הם הגיעו לכאן בעקבות האיום שיכלאו ב"חולות" ללא הגבלת זמן, לפני פסיקת בג"ץ שהגבילה את הכליאה במקום לשנה.

> מתרחבת מחאת אנשי החינוך נגד גירוש הפליטים

מ', שעבד בתל אביב בשטיפת כלים, גר בעבר בדרום תל אביב ועדיין מדבר עברית. "הביאו אותנו לרואנדה אבל לא קיבלנו כלום, אנחנו שורדים מיום ליום", אמר ל"שיחה מקומית". "לא קיבלנו מעמד, לא קיבלו אותנו למחנות הפליטים פה, אין לנו עבודה, לא אוכל, אין לאף אחד סיבה לבוא לפה. עדיף (למי שנשארו, א.ז.) להיאבק בישראל על המעמד שלהם אפילו מתוך חולות, זה עדיף" – מוסיף חברו.

תוך כדי הפגישה עם שני מבקשי המקלט מתקשרת חה"כ מיכל רוזין לאחיו של מ' שעדיין נמצא בתל אביב. האחות הצליחה להגיע לאירופה, שם קיבלה מעמד פליט. כך מדגימה משפחה אחת איך סיפור מקלט אחד דומה מתקבל אחרת בכל מקום. גם האח בתל אביב אומר בטלפון בפירוש: "אני שומע שלאח שלי קשה ברואנדה, אני לא הולך לשם. אם צריך אני אלך לכלא".

מקיגאלי לקמפלה

"לצערי הרב", אומרת לי חברת הכנסת רוזין בהפסקה קצרה בין הפגישות, "הפגישות שקיימנו עד כה לא ממש הרגיעו אותנו, אלא להפך. זה נושא שלא מדובר ברואנדה. הם מכחישים את קיומו של ההסכם, וטוענים (שהמגורשים מישראל א.ז) לא יקבלו פה מעמד פליט, מעמד שמקנה להם זכות להיות חלק ממחנה פליטים. גורמי הסיוע לא מבינים למה ישראל שולחת לפה פליטים. יש פה במדינה 170 אלף פליטים – למה ישראל כמדינה חזקה לא יכולה לדאוג לארבעים אלף? לנו, בתור מי שמתנגדים לגירוש, אין לנו תשובות לתת להם".

"באנו כדי ללמוד את הנושא, וכדי לעשות כל מאמץ אפשרי לעצור את החרפה של הגירוש", מוסיף רז. "אני מוכן להגיע לכל מקום בעולם, להיאבק ולחשוף את החרפה הזאת".

חברי הכנסת מתראיינים בין הפגישות לכלי התקשורת בישראל, בטלפון ובסקייפ, ונשאלים על המימון למשלחת שלהם, שהגיע מקרן רוזה לוקסמבורג הגרמנית (גילוי נאות: הקרן גם סיפקה הזמנה רשמית לכותב שורות אלה, אך לא שילמה על נסיעתי). למרות שהנסיעה אושרה על ידי ועדת האתיקה של הכנסת, ותואמה מול קצין הכנסת, נראה שהתקשורת מתעסקת בשאלת המימון במקום לדבר על הסיבה בגללה הגיעו חברי הכנסת לרואנדה לבדוק את המצב – הסכנה של הגירוש.

העמימות, הסודות והפחד בקיגאלי מקשים מאוד לקבל תמונה מלאה על מה שמחכה למגורשים שיגיעו לכאן, אם רואנדה היא אכן המדינה השלישית. לכן בימים הקרובים נדווח מאוגנדה, שם שוהים יותר מבקשי מקלט שגורשו מישראל: חלקם ישירות לשם, וחלקם שהגיעו לרואנדה ועזבו אותה. המסע נמשך.

גרסה של הכתבה פורסמה גם באנגלית במגזין 972+

> את ההסלמה המסוכנת בצפון ישראל יזמה, וישראל צריכה לעצור

חברי הכנסת מוסי רז ומיכל רוזין עם מבקשי מקלט שעזבו מישראל לרואנדה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

"לעצור את החרפה". חברי הכנסת מוסי רז ומיכל רוזין עם מבקשי מקלט שעזבו מישראל לרואנדה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf