פוריידיס מסמנת כיוון חדש למחאה נגד הפשיעה

מחאה נגד הפשיעה בחברה הערבית, בצומת פוריידיס, ב-14 ביולי 2023 (צילום: סמיר עבד אלהאדי)

"השמש לא הורגת, אבל כדורים הורגים", אמר לפני שבוע הפעיל והפרשן הפוליטי, איהאב ג'בארין מפוריידיס, למפגינים נגד הממשלה בזכרון יעקב.

ג'בארין, שלדבריו עצר בדרכו להפגנה בג'סר אל-זרקא כדי לומר כמה מילים לשכנים בזיכרון יעקב, סיפר על האירוע שבו עברה שיירת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, דרך הפגנה נגד הפשיעה בצומת פוריידיס, והמשטרה הרחיקה בכוח את המפגינים. נתניהו היה בדרכו לחופשה בכינרת, שלאחריה הרגיש רע וטען כי "התייבש".

"אותו בכיר… דהר לתוך כאבם של כמעט 20% מאזרחי המדינה. הוא התעלם מכל הכאב הזה והמשיך לנופש שלו. יום למחרת הוא יוצא בסרטון וידיאו ונותן לנו כל מיני המלצות על כובעים ושתיית מים. עם כל הכבוד, השמש לא הורגת, אבל כדורים, שאנחנו מקבלים כמעט כל יום… הורגים, רוצחים… ערבים שאמורים להיות באחריותו כאזרחים של המדינה הזאת", אמר ג'בארין.

אם רע לנו, הפלסטינים, טוב לא יהיה!
הרי דימוקרטיהה זה לא חבילת אינטרנט, בוחרים מה שרוצים, זה או לכולם, או לאף אחד!

הנאום שלי מזכרון יעקב הערב
1> pic.twitter.com/9x3x12INwD

— Ehab Jabareen (@JabareenEhab) July 22, 2023

נאומו של ג'בארין היה אמיץ ושונה, וגם החלטתו לנאום בפני המפגינים נגד ההפיכה השלטונית בזכרון יעקב. אבל הוא משקף היטב את הרוח האמיצה והשונה של אנשי פוריידיס בחודש האחרון, מאז הרצח של עלאא מרעי, עוזרו של ראש המועצה, ב-13 ביולי, בעת שיצא מחתונה.

מאז אותו אירוע, בפוריידיס מפגינים על בסיס שבועי. אנשים יצאו מביתם באופן ספונטני וללא תיאום – לא עם המפלגות, לא עם ועדת המעקב ולא עם אף גורם אחר. אחרי הרצח הכפול של בני הדודים מוחמד עמאש (19) ורשא עמאש (28) ב-22 ביולי, בחצר ביתם אחרי שחזרו ממסיבת אירוסים, הצטרפו למחאה גם תושבי ג'סר א-זרקא.

עו"ד חוסון פחמאוי, פעילה חברתית בפוריידיס ומיוזמות תנועת המחאה, מספרת: "לפני כן לא היה ארגון או תנועה בכפר. ההפגנה הראשונה היתה מאוד ספונטנית. פרסמנו הזמנה, אבל כשהתחלנו להפגין היינו פחות מעשרה אנשים. ואז שידרנו את ההפגנה ברשתות החברתיות, והתחילו להגיע אנשים. תוך חצי שעה הגיעו לצומת כמעט כל תושבי פוריידיס, שהיו בהלם מהרצח, וסגרנו את הכביש הראשי. זה קרה באותו זמן שעברה שם שיירת ראש הממשלה נתניהו, וההפגנה עוררה רעש גדול, אז החלטנו להמשיך".

שיירת ביבי עוברת באמצע מחאת תושבי פרדיס נגד אוזלת יד המשטרה pic.twitter.com/bFG2w7yc0K

— Ehab Jabareen (@JabareenEhab) July 14, 2023

חוץ מהאירוע עם נתניהו, קרה דבר חסר תקדים נוסף בהפגנה הראשונה, ב-14 ביולי, שבה נסגר צומת פוריידיס: המארגנים דרשו מנהגי האוטובוסים שנתקעו בפקק לאפשר לאחד מהם להיכנס לאוטובוס ולהעביר הרצאה של שתיים-שלוש דקות על הסיבה למחאה, ורק אז יאפשרו לאוטובוס לעבור.

לדברי ג'בארין, "זה התחיל בהתנגשות עם אוטובוס שהוביל חרדים, וכדי למנוע את התפתחות העימות איפשרנו לו לעבור. היו שם עוד 10 אוטובוסים של תחבורה ציבורית, אז הגינו את הרעיון הזה, לאפשר להם לעבור רק אם יאפשרו לנו לעלות ולהסביר לנוסעים את סיבת ההפגנה שלנו. שישה מהנהגים הסכימו. ארבעה סירבו, והמשיכו לחכות עד סוף ההפגנה.

"שוחחתי עם הנוסעים על הסיבות להתפשטות הפשיעה בחברה הערבית, על שיעור פענוח הפשעים הקרוב לאפס, על ההבדלים העצומים בין שיעורי הרצח אצל יהודים וערבים, על הרקע הכלכלי לתופעה. בכל אוטובוס היו בין 20 ל-50 איש. מבחינתנו, גם אם הגענו לעשרה מהם זה בסדר".

תנועות שמתארגנות מלמטה

אחת הבעיות הגדולות במאבקים ובמחאות של החברה הערבית בישראל היא חוסר ההמשכיות. בניגוד להפגנות המחאה נגד ההפיכה השיפוטית שנמשכות כבר 32 שבועות ברצף, ואף שהמאבק בפשע המאורגן חשוב יותר מכל מאבק אחר, כי אין דבר יקר וחשוב יותר מחיי אדם, כל ההפגנות של החברה הערבית – כמו שיירת המכוניות בכביש 6, ההפגנות מול משרדי הממשלה וההפגנות הארציות – מתארגנות ומתבצעות בצורה חד פעמית, בלי מחשבה על המשכיות.

בפוריידיס התחיל משהו שונה, שנמשך כבר ארבעה שבועות ברצף. אך נראה שההשתתפות הולכת ופוחתת בהדרגה. לדברי עו"ד פחמאוי, "הירידה בהשתתפות היא טבעית, אז החלטנו לשנות את סוג הפעילויות. השבוע, למשל, השתתפה איתנו בצעדה קבוצת "אמהות למען חיים", אמהות שילדיהן נרצחו. עכשיו אנחנו חושבים על פעילויות שונות, כמו הרצאות בנושא.

"אנחנו חושבים גם על ארגון של הפגנה ארצית בפוריידיס. רצינו לארגן כזאת לפני שבוע, אבל אז היתה 'מצעד המתים' בתל אביב, שבה השתתפנו, והחלטנו לדחות את העניין. המטרה היא להרחיב את המאבק ליותר מהפגנות שבועיות, כדי למשוך אנשים להשתתף יותר. אנחנו שומעים את הפחדים של אנשים, ויודעים שהפגנות וחסימת כבישים הם לא דברים מאוד פופולריים, ושמה שקרה ברגעי הכעס והטראומה שלאחר הרצח זה לא משהו שאפשר לחזור עליו כל שבוע".

>> מצעד המתים בתל אביב: לשקף את הזוועה שחווה החברה הערבית

לדברי פחמאוי, מה שמייחד גם את המחאות בפוריידיס ובג'סר א-זרקא, וגם את "מצעד המתים" בתל אביב הוא שהן מאורגנות מלמטה. "בנוסף לכך שההנהגה אינה שותפה בארגון, יש קרע אמיתי וחוסר אמון ביכולתם לגייס אנשים. אף שההנהגה לא נושאת באחריות להתפשטות הפשע, יש הרגשה שהם לא רצויים אפילו בהפגנות.

"הרגשנו את זה בפוריידיס, כשח"כ איימן עודה (חד"ש) הגיע, וגם כשראש ועדת המעקב, מוחמד ברכה, הגיע לשתי דקות, הצטלם והלך. אפילו ב'מצעד המתים' בתל אביב, כשמצאתי אישית מולי את ח"כית אימאן ח'טיב-יאסין (רע"ם), לא יכולתי לשתוק ולא לומר לה שהיא לא רצויה בתנועה הזו שמאורגנת על ידי אנשים, ואין בה מקום לפוליטיקאים שמחפשים רווחים פוליטיים".

לדברי ג'בארין, "מי שלא רואה את הקרע בין ההנהגה לעם הוא עיוור. בפוריידיס, אפילו ההנהגה המקומית של חברי המועצה והנהלתה (חוץ מראש המועצה) לא השתתפה במחאות, למרות שהנרצח היה עמיתם. בפוריידיס אין נוכחות של המפלגות הערביות. פעם היה ניסיון של בל"ד ולא הצליח, חד"ש לא קיימת. לתנועה האסלאמית הצפונית היתה פעילות משמעותית לפני שהוציאו אותה מחוץ לחוק, והפעילות של התנועה הדרומית בדרך כלל רחוקה מההפגנות והמחאות, שכן יש לה גישה חדשה משלה.

"התנועה בפוריידיס אינה פוליטית והתחילה באופן ספונטני עד כדי כך, שהמשטרה לא התייחסה אלינו ברצינות ולא שלחה כוחות גדולים בתחילת ההפגנה. חוסר התיאום בין כוחות הביטחון התברר פתאום כשנתניהו עבר שם. הוא יצא מביתו בקיסריה זמן קצר לפני כן, וכנראה שאיש לו הודיע לו שיש הפגנה ושהכביש חסום. ואז המשטרה, כנראה כדי לכסות על המחדל שלה, בחרה לעצור שני צעירים ולחקור אותם".

לדבריו, "יש כאן שני מישורים. הראשון הוא ההתעוררות העממית, שראינו בפוריידיס, ג'סר א-זרקא, 'מצעד המתים', ואפילו בסכנין, לאחר ששחקן כדורגל נורה. נראה שנשבר מחסום התסכול, וזה כשלעצמו טוב. במישור השני רואים היחלשות משמעותית של ועדת המעקב והמפלגות, לצד היחלשות המשפחתיות שעליה המפלגות האלה נבנו. עם שקיעת המשפחתיות והפיכת החברה ליותר אינדיבידואליסטית, הכוחות הפוליטיים צריכים לחשוב בדרך חדשה כדי לבנות מחדש את העבודה והארגון הפוליטי בחברה".

ד"ר הוניידה גאנם, חוקרת ומנהלת המרכז הפלסטיני ללימודי ישראל "מדאר", אומרת כי "ללא ספק ישנה ירידה עולמית ביכולת הגיוס של המפלגות, מה שמאפשר יותר תנועות שמתארגנות למען מטרה או פרויקט ספציפי. גם המחאות ברחוב הישראלי אינן מובלות על ידי מפלגות – המפלגות משתתפות, אבל הן לא אלה שמובילות את המחאה.

"עם זאת, יש עוד נושאים וסיבות. יש תוכנית שקיימת כבר שנים לדה-לגיטימציה של המפלגות והמנהיגים הלאומיים הפלסטיניים. התוכנית הזו עברה כמה שלבים, ויש הרבה צדדים שהסכימו איתה למטרות שונות. מצד שני, אי אפשר להתעלם מהסתיידות הכלים של ההנהגה המסורתית הרשמית של החברה הערבית הפלסטינית בתוך הקו הירוק. כלי הגיוס שבהם משתמשים הגופים הרשמיים הללו הם עדיין אותם כלים שהיו בשימוש בשנות השבעים והשמונים.

"הצעירים האלה, למשל מאלחראק באום אל פחם והמחאה בפוריידיס, השיטות האלה כבר לא עובדות איתם. המנהיגות חייבת לחדש ולמצוא דרכים חדשות למשוך אנשים, למצוא דרך להתחבר לתנועות הצעירות האלו, לתת להן להוביל את הפעילויות ולתמוך בהן בכל דרך".

ד"ר גאנם סבורה שיש סיבות נוספות לדעיכה של העשייה הפוליטית בתוך הקו הירוק. "הסיפור מורכב. ההתפוררות המשותפת פגעה בעבודה המאוחדת, כפי שהיווצרותה קודם לכן פגעה בתחרות. ויש עוד גורם, שאנשים נמצאים במצב של פחד לגבי מה שקורה במדינה – עליית הימין הפשיסטי, חקיקה גזענית, הסתה מתמדת.

"הערבי מוצא את עצמו בין הפטיש של כנופיות הפשע לסדן של ממשלת הימין. גם אם אנשים לא מודים בכך, אפשר להרגיש את הפחד במראה שלהם, בשיחות, בניתוח העניינים. אנשים חושבים יותר מפעם אחת לפני כל צעד או אמירה. לכן, אתה רואה שהפגנה בתל אביב בהשתתפות יהודית מצליחה יותר מאשר הפגנה שמארגנת ועדת המעקב שמייצגת את הזהות הפלסטינית – שעלולה להיראות כמתעמתת עם המדינה".