פדרו סנצ'ס הוא היחיד באירופה שמצביע על כך שהמלך עירום
המלחמה באיראן חשפה עד כמה אירופה מפוצלת. גרמניה נשבעה אמונים לטראמפ, מדינות אחרות מהססות, אבל רק ספרד מעזה לומר בגלוי שהמלחמה היא בלתי חוקית. גלי ההלם שיצאו מעזה הגיעו לאיראן ועכשיו מזעזעים את אירופה
הפך למנהיג אירופי, לא רק ספרדי. ראש ממשלת ספרד פדרו סנצ'ס באירוע של המפלגה הסוציאליסטית הספרדית, מרץ 2026 (צילום: PSOE CC BY-NC-ND 4.0)
כמו מראה שמתנפצת, הד ההפצצות המחרידות מתפשט, על פי תבנית נפשעת, מעזה לאיראן וללבנון, מגיע לבריסל ומקבע קרע בלתי הפיך. הוא מסמן את סוף חלומה של אירופה השואפת לממשל פוליטי על-לאומי.
האישור לכך לא מתקבל מפריצת הסכמים פורמלית בבריסל בין המדינות יותר משפיעות באירופה. הוא מתגלם בגירושין דה פקטו, הבאים לידי ביטוי בעמדות הנבדלות, ולעיתים הפוכות לחלוטין, שנוקטות הבירות האירופיות השונות. אין אפילו צירים של בריתות ושל קואליציות שונות. זוהי המחשה למדיניות פשרנית חלשה, המאפיינת את היחסים בין המדינות באירופה ואת יחסי החוץ שלהן בעשורים האחרונים.
>> "בטיפשותן ארה"ב וישראל לא הבינו שהמלחמה עלולה להתהפך נגדן"
אין אפילו ניסיון רשמי להסתיר את העמדות הלאומיות השונות בנוגע למזרח התיכון. לא, יש שיבה מוצהרת למדיניות חוץ לאומית, שעשויה, במקרים מסוימים, לנצל את המטרייה האירופית רק כדי לחבר בין מדינות שונות על יסוד אינטרסים ספציפיים ולתקופת זמן מוגבלת.
האיחוד האירופי, אם כך, הוא הגוף הפוליטי הגדול הראשון שנפל קורבן למלחמה הלא-חוקית שארה"ב וישראל מנהלות נגד איראן. יש לכך שתי סיבות מרכזיות. האחת היא שהאש שהוצתה בעזה והתפשטה, עם המלחמה באיראן, ללב ליבו של הייצוא והייבוא העולמי של ייצור הנפט והגז, לכדה את אירופה במלכודת אנרגיה שאת עוצמתה עוד קשה למדוד. עם זאת, אפשר כבר עכשיו לתארה כמעוררת בהלה. השנייה היא שהמשבר המתמשך במזרח התיכון חושף את השבריריות ואת הצביעות ארוכת השנים של האיחוד האירופי, הנמצא במשבר זהות ב-15 השנים האחרונות לפחות.
מאז סוף פברואר, מה שהיה ידוע אבל רדום, התלקח. כמו מראה שמתנפצת לאלפי רסיסים. אין קול אירופי, אין עמדה חד-משמעית בבריסל, כפי שמוכיחות ההצהרות בלב הצמרת של האיחוד האירופי. מהעמדה הנוקשה של נשיאת הנציבות האירופית, הגרמניה אורסולה ואן דר ליין, שסירבה לגנות את ההתקפה הישראלית-אמריקאית ואמרה ש"אין להזיל דמעות" על המשטר באיראן, ועד העמדה של נשיא מועצת אירופה הפורטוגלי, אנטוניו קוסטה, שאמר שאת זכויות האדם של העם האיראני "אי אפשר להשיג באמצעות פצצות". אולם לאף אחת מהעמדות הללו לא היה די כוח לעורר אפילו דיון ציבורי.
מדיניות החוץ של המדינות השונות באיחוד מתנודדת כמו מטוטלת. התחיל בכך הקנצלר הגרמני פרידריך מרץ, שהביקור שלו בבית הלבן הפך להצהרה משפילה ופזיזה של תמיכה בדונלד טראמפ, בדיוק ברגע שבו ההפצצות הכבדות הביאו למותם של קורבנות אזרחיים באיראן, וטהראן הגיבה בהתקפה על בסיסים צבאיים אמריקאים שמארחות מדינות המפרץ ועל מאגרים של ייצור ואחסון של מוצרי נפט.
התחנף לטראמפ. קנצלר גרמניה פרידריך מרץ ביד ושם, ב-7 בדצמבר 2025 (צילום: אורן בן חקון / פול)
מרץ היה זה שאמר בשנה שעברה שישראל "עושה בשבילנו את העבודה המלוכלכת", כלומר בשביל המערב. הוא היה גם המנהיג האירופי שלמשמע בדיחה של טראמפ בחדר הסגלגל על היחסים בין שתי המדינות זקף את אגודלו, כמו כדי לומר, "בטח, אנחנו אתכם". מרץ תומך בגלוי במטרה של ארה"ב וישראל להפיל את המשטר בטהראן והתמיכה הזו קנתה לו את חסדו של טראמפ. אבל הוא עשה זאת בלי לחכות אפילו שהאיחוד האירופי ינקוט עמדה חד-משמעית ומתואמת.
ראשת ממשלת איטליה ג'ורג'ה מלוני היתה מתוחכמת יותר, וחיכתה עשרה ימים מתחילת המתקפה הישראלית-אמריקאית עד שהציגה את עמדת ממשלתה בפרלמנט. למלוני, שנחשבת ומציגה את עצמה כחברה הכי טובה של טראמפ באירופה, היה די זמן לעדכן את עמדותיה תוך כדי תנועה. חוסר החוקיות של המלחמה שפתחו בה ישראל וארה"ב הוא כה גלוי, וההשלכות הן כה חמורות ובלתי צפויות, שמלוני נאלצה לתקן את העמדות המסורתיות שלה לטובת טראמפ ולנסות לתפוס מרחק.
מלוני גם חשה במצוקה מול משאל העם הקרוב על הרפורמה החוקתית באיטליה, שאם יעבור, יחליש את עצמאותה של הפרקליטות. תוצאות הסקרים בנוגע למשאל העם ברורות: חזית ה"לא", כלומר של אלה שמתנגדים לרפורמה בטענה שזהו צעד ראשון לכיוון דיקטטורה באמצעים דמוקרטיים, נמצאת בתנופה, ואם היא תנצח, זו תהיה מפלה לימין ולימין הקיצוני באיטליה.
דרך אגב, גם בברלין, התומך הנלהב השני של "המלך" מוושינגטון ניסה לתפוס מרחק. מרץ נאלץ לקחת צעד לאחור בגלל לחצים שהגיעו גם מצד השותפה שלו לקואליציה, ה-SPD, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. זאת, אף על פי שמפלגה זו היא שותפה לתמיכה הבלתי נלאית והקבועה של מרץ בישראל ועומדת מאחורי הדיכוי של המחאות נגד הג'נוסייד בגרמניה. גרמניה ואיטליה שוב נעות על נתיבים דומים, כפי שעשו בשנתיים וחצי האחרונות של תמיכה פוליטית מוחלטת ומלאה בנתניהו, ללא היסוסים.
אבל הפעם מה שמוטל על כף המאזניים הוא גדול יותר. רצח העם בעזה היה המעבדה של כל מה שהתפרץ באיראן ובלבנון, אולם עכשיו ההשלכות של המלחמה באיראן בדמות משבר אנרגיה גלובלי מתקרב מאלצות גם את "בעלות הברית הכי טובות" לעשות צעד מהיר, גם אם לא החלטי, לאחור.
גם מדינות שהן לכאורה חופשיות יותר כמו צרפת ובריטניה מגמגמות. למרות הברקזיט, המדיניות הבריטית כלפי הזירה הרוסית-אוקראינית וכלפי המזרח התיכון כרוכה יותר ויותר בזו של אירופה. הניסיונות הכושלים להסוות את הפעולות מעוררות החשש של ליווי ספינות דלק במצרי הורמוז כמשימות הגנתיות מלמדים על מאמץ אנכרוניסטי לעצב באופן חלקי את פני האזור. וזהו מאמץ טבול בקולוניאליזם.
דוגמה טובה הן ההצהרות של עמנואל מקרון המסתירות מאחורי עלה תאנה הומניטרי, כלומר עזרה לאוכלוסייה הלבנונית, את ניסיונה של פריז לבסס את מעמדה בלבנון ובסוריה, תוך התעלמות מכך שהחלק הזה במזרח התיכון כבר נע לכיוון המערב, לאחר שינוי המשטר הפתאומי בדמשק ועלייתו לשלטון של אחמד א-שרע.
אף אחת מהמדינות האלה – מגרמניה דרך איטליה ועד לצרפת ובריטניה – לא דיברה באופן ברור וחד נגד ההרפתקה המסוכנת שטראמפ ונתניהו יצאו אליה. הן מיקמו את עצמן מחדש, בלב חצוי ולא באופן מלא. רק ספרד, עם ראש הממשלה פדרו סנצ'ס, נטלה על עצמה את המשימה לומר שלקיסר אין בגדים: שהמלחמה נגד איראן היא לא חוקית, שספרד לא תרשה לארה"ב להשתמש בבסיסיה הצבאיים, ושהיא נגד הרס הסדר שנולד אחרי מלחמת העולם השנייה ומגולם באו"ם.
מדיניות טבולה בקולוניאליזם. נשיא צרפת עמנואל מקרון (צילום: ארגון העבודה העולמי)
מה שהיתה אמורה להיות עמדה הכרחית, הופכת, בזכותו של סנצ'ס, למהלך שחמט מפתיע. הוא הופך על פיו את הנרטיב, שלא רק ארה"ב וישראל, אלא אף גרמניה ואיטליה, ניסו לכפות, תוך שהן מאמצות בפועל מדיניות של החלשת המוסדות הבינלאומיים. סנצ'ס, לעומתן, מקבל החלטות שאיש לא רצה לקבל: הוא מחזיר את השגרירה שלו מישראל, ובמקביל יוצא נגד ליבת העוצמה של וושינגטון, אך גם של לונדון ופריז, באו"ם – כוח הווטו. הוא קורא לביטולו, וכך שם את עצמו בראש החזית של מספר הולך וגדל של מדינות, שרוצות לשבור את הדומיננטיות האמריקאית ולעצור את מכונת המלחמה השקועה בהזיות של כול-יכולות ואלימות.
על הרקע הזה החליטו הולנד ואיסלנד להצטרף לדרום אפריקה בתביעה שהגישה לבית הדין בהאג נגד ישראל על הג'נוסייד בעזה. הן הולכות בנתיב שספרד, בלגיה ואירלנד כבר סללו להן. החזית נגד הג'נוסייד שישראל מחוללת בעזה, בשיתוף פעולה של מדינות מערביות רבות במערב, מתרחבת ומגיעה, על כן, ללב המערב. עזה היא שוב המכשול שיכול לעצור את ישראל באמצעות הכלי הלא-אלים היחיד בנמצא, החוק הבינלאומי. הוא נראה כמו מכשיר שברירי, אבל בשום אופן הוא לא חסר חשיבות. להפך, הוא כה חשוב עד שאילץ את ארה"ב להטיל סנקציות נגד השופטים בבית הדין הבינלאומי הפלילי, אותם שופטים שהוציאו צו מעצר נגד נתניהו בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.
האיחוד האירופי שרוי בבלבול, ומעולם בהיסטוריה המשותפת של המדינות האירופיות מאז מלחמת העולם השנייה, זה לא היה כה ניכר לעין. אפילו האמצעי שהאיחוד השתמש בו תמיד על לוח השחמט של המזרח התיכון כבר לא עובד במקרה הזה. כאשר המצב נעשה קשה, קשה מאוד, האיחוד תמיד מצא דרך מילוט. הוא שיחק על העניין ההומניטרי. הוא נהג כך בעשורים האחרונים בנוגע לפלסטין והציב את עצמו כספק העיקרי של סיוע הומניטרי בגדה המערבית ובעזה, הן כמממן של תוכניות חירום ותוכניות פיתוח של סוכנויות האו"ם, הן באמצעות פרויקטים בשיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית.
בקיצור, אירופה מעולם לא סירבה למלא את התפקיד של השומרוני הטוב: המממן הרשמי שמקל על סבלם של הפלסטינים. האם זהו משחק פוליטי? במידת מה. בעשרים השנים האחרונות, למען האמת, פירוש הדבר היה לחמוק מפוליטיקה ולאמץ גישה קצרת רואי, מוגבלת ומעוותת של הומניטריות.
להומניטריות, כפי שעזה הוכיחה, אין משמעות אלא אם היא מוגדרת כחלק אינטגרלי ממדיניות לאומית, על-לאומית ובינלאומית בעניין פלסטין.
היום יש צורך במדיניות קשוחה וברורה כאמצעי לעצירת ההידרדרות הנוכחית, שאפשר כבר להגדירה כאות ראשון של טכנו-אפוקליפסה, לנוכח כלי הנשק שנעשה בהם שימוש והמטרות שישראל שמה לעצמה. אין ברירה אלא לאמץ עמדה תקיפה המבוססת על שלטון החוק, על כבוד לאמנות בינלאומיות ועל זכויות וערכים משותפים, כפי שמפגין סנצ'ס שהוא מנהיג אירופי יותר מאשר מנהיג ספרדי, כלומר מנהיג לאומי. מאחוריו, או למעשה נגדו, עומד משקלן הכבד של מדינות המבטאות מדיניות הפעלת כוח מיושנת, מדיניות קולוניאלית, ללא כללים משותפים או על יסוד כללים עם סטנדרט כפול; גרמניה, איטליה וצרפת, אם ננקוב בשמות של כמה מהן. אז על איזו אירופה אנחנו מדברים?
פאולה קרידי היא עיתונאית, היסטוריונית וסופרת איטלקיה המתמחה במזרח התיכון. כמה מספריה "חמאס: מהתנגדות לשלטון", ו"ירושלים, עיר ללא אלוהים", תורגמו גם לאנגלית. ספרה האחרון "תכריכים: אלגיה לעזה" פורסם ב-2025
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
